על אמביציה אמיתית... סיפור חיים מדהים שייתן לכם מוטיבציה!

גיסתי שיתפה את הסיפור הזה בפייסבוק, והייתי חייבת לשתף גם אתכם. מאמינה שזה יכול לתת מוטיבציה, לכל אחד!

תרגום חופשי שלי מיוטיוב:

"אם הסיפור הזה יכול לתת השראה למישהו, בבקשה שתפו זאת איתם!

ארתור בורמן היה בוגר נכה של מלחמת המפרץ במשך 15 שנים, ונאמר לו ע"י הרופאים שלו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב בעצמו, לעולם.

הוא נתקל במאמר על יוגה שנקראת Diamond Dallas Page והחליט לנסות את זה. הוא לא יכול היה לעשות שום אימון מסורתי, רגיל עם עוצמות גבוהות יותר, אז הוא ניסה את היוגה הנ"ל ושלח אימייל לדאלאס (יוצר השיטה) כדי לספר לו את הסיפור שלו.

דאלאס כל כך נרגש מהסיפור שלו, שהוא התחיל לכתוב אימיילים ולדבר בטלפון עם ארתור במהלך המסע שלו - הוא עודד את ארתור להמשיך ולהאמין שכל דבר הוא אפשרי. למרות שרופאים אמרו לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב, ארתור היה עקבי. הוא נפל הרבה פעמים, אבל המשיך בדרכו.

ארתור נהיה חזק יותר ויותר, והוא איבד משקל במהירות מסחררת! בגלל האימון המיוחד של אותה יוגה, הוא נהיה גמיש ובעל שיווי משקל מעולה - מה שנתן לו תקווה שאולי יום אחד, הוא יוכל ללכת שוב.

הסיפור שלו הוא הוכחה, שאנחנו לא יכולים לשים גבולות על מה שאנחנו יכולים לעשות, כי אנחנו הרבה פעמים לא מודעים לפוטנציאל שלנו עצמנו. גם ארתור וגם דאלאס לא ידעו מה הוא עמד להשיג, אבל הוידיאו מדבר בעד עצמו. בתוך פחות משנה, ארתור לגמרי שינה את חייו. אם רק הוא היה יודע שזה מה שהוא היה מסוגל לו, 15 שנה לפני כן.

בתקווה שסיפור זה יתן השראה לכם ללכת בעקבות החלומות שלכם - מה שהם לא יהיו. 

כל דבר הוא אפשרי!"

והנה הניסוח המקורי:

If this story can inspire someone you know, please share it with them!

Arthur Boorman was a disabled veteran of the Gulf War for 15 years, and was told by his doctors that he would never be able to walk on his own, ever again.

He stumbled upon an article about Diamond Dallas Page doing Yoga and decided to give it a try -- he couldn't do traditional, higher impact exercise, so he tried DDP YOGA and sent an email to Dallas telling him his story.

Dallas was so moved by his story, he began emailing and speaking on the phone with Arthur throughout his journey - he encouraged Arthur to keep going and to believe that anything was possible. Even though doctors told him walking would never happen, Arthur was persistent. He fell many times, but kept going.

Arthur was getting stronger rapidly, and he was losing weight at an incredible rate! Because of DDP's specialized workout, he gained tremendous balance and flexibility -- which gave him hope that maybe someday, he'd be able to walk again.

His story is proof, that we cannot place limits on what we are capable of doing, because we often do not know our own potential. Niether Arthur, nor Dallas knew what he would go on to accomplish, but this video speaks for itself. In less than a year, Arthur completely transformed his life. If only he had known what he was capable of, 15 years earlier.

Do not waste any time thinking you are stuck - you can take control over your life, and change it faster than you might think.

Hopefully this story can inspire you to follow your dreams - whatever they may be.
Anything is Possible!

To contact Arthur or Dallas Page about this incredible story, please visithttp://www.ddpbang.com and contact them.

Both Dallas and Arthur are available for events to share their inspirational story.

For more information about DDP YOGA, visit http://www.ddpyoga.com

Some footage taken from a still to be finished documentary,

פתיחת הבלוג מחדש

"גם מסע של 1000 מייל, מתחיל בצעד אחד קטן"
-לאו טסה


החלטתי לפתוח את הבלוג בעיקר בשביל עצמי, לשתף במסע הארוך שלפניי, שהחל לפני שבוע וחצי, ב- 8 לאפריל, 2012. 
זהו הולך להיות מסע לא קל, אבל מאתגר, שבו אני מתכוונת לשנות את אורח חיי מהקצה אל הקצה.
המטרה שלי היא ברורה - להיות בריאה. היום אני בסוף שנות ה-20 לחיי. כמעט חצי מחיי אני נאבקת במשקל עודף.
מה השתנה, אתם שואלים? הרי ניסיתי בעבר לרדת במשקל, להרזות, להתחטב, להיכנס לכושר... למה שאצליח דווקא עכשיו?
ובכן, בראש ובראשונה - נהפכתי לאמא בשנה האחרונה. חשוב לי מאוד שהבת שלי תגדל לתוך עולם של בריאות, של פעילות גופנית, של בחירות נכונות לחיים, ולא לתוך עולם של עצלות עם הרגלי אכילה גרועים, כפי שגדלתי עליהם.
שנית, חוויתי לאחרונה גם בגידה קשה מאוד, שגרמה לי להתעורר ולהבין שאני חייבת לשים את עצמי במקום הראשון. 


אז עכשיו זוהי התקופה שלי להיות שם בשביל עצמי. להיות חזקה, להתמיד בספורט, לאכול נכון, להיות פעילה, לשמוח, להרזות, להתחטב, לאכול בריא, להיות מאושרת!


המטרה שלי היא מטרה ריאלית. אני לא מתכוונת לקבוע משקל יעד, או BMI, כיוון שאינני מאמינה במדדים אלו. אני כן מתכוונת למדוד אחוזי שומן והיקפים.אם בעבר רציתי להרזות בלבד, היום חשובה לי הבריאות יותר מהכל.


או כמו שאומרים:
Strong is the new skinny!

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)

(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 

הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 

חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 

אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 

הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 

אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).

למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 

הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.

אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).

זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.

תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

*האם כל אחד יכול להצליח בדיאטה? התשובה שלי תפתיע אתכם...

אחד המשפטים שאני תמיד שומעת / רואה / קוראת מכל מיני אנשי מקצוע שמתעסקים בדיאטות ואורח חיים בריא, הוא "כל אחד יכול לעשות את זה" / "כל אחד יכול להצליח!".

אני חושבת שאף אחד לא עצר אף פעם לחשוב ולשאול - האם באמת כל אחד יכול להצליח בדיאטה? האם כל אחד יכול לשנות את אורח חייו? 

התשובה שלי היא "לא". נכון, זו לא התשובה שכולם רוצים לשמוע. היא לא מעלה תקווה בליבו של כל אחד, אבל זו האמת האישית שלי. עם זאת, התשובה קצת יותר מורכבת מה"לא" הזה. 

אני חושבת שכעיקרון, כל אחד יכול להצליח בדיאטה, אבל לא במצב הקיים. לפני שמתחילים בדיאטה, הרבה מאוד אנשים זקוקים לעשות סוויץ' במוח, אבל לא סתם. מדובר על עבודה עצמית אינטנסיבית - לעבוד על הנפש, על ההערכה העצמית, על הדרך שבה הם רואים את עצמם.

חשוב לי להדגיש - הפוסט הזה אינו מתכוון לדבר על אלו שרוצים להוריד 5-10 ק"ג. אלו, שבסה"כ אורח החיים שלהם בריא ותקין והם בסה"כ השמינו מעט. אני מדברת כאן על אנשים עם הפרעות אכילה של ממש או בעיית השמנה רצינית. כאלו שניסו להרזות כל החיים שלהם ולא הצליחו. או הצליחו בתהליך הירידה אבל לא הצליחו לשמור על התוצאה, ועלו הכל בחזרה (ובד"כ עם ריבית...). 

אני חושבת שאדם זקוק להתנהג בטוב לב כלפי עצמו כדי להצליח. רוב האנשים בסיטואציות שאנחנו מדברים עליהם, מתעבים את עצמם, את הגוף שלהם, את חוסר השליטה שאליו הם הגיעו. הרבה פעמים אנחנו לומדים את זה מההורים שלנו, לפעמים זה יהיה מהסביבה, מהתרבות ההוליוודית למיניה.
כמה פעמים קמתם בבוקר ואמרתם לעצמכם שאתם שונאים את עצמכם. שנמאס לכם. שאם רק תהיו רזים, יפים ומקסימים כל הבעיות שלכם יפתרו כאילו ולא היו. תהיו מאושרים, ככה פתאום.
כמה פעמים הורגלתם לחשוב שכאנשים שמנים, לא מגיע לכם להיות מאושרים. "אם רק תרדו במשקל......תהיו יפים. תהיו מצליחים. כולם יאהבו אתכם".

יש כמה בעיות מהותיות עם המחשבות האלו.
ראשית, אם (וכמעט בטוח שזה מה שקורה) אתם אוכלים באופן רגשי ולא רק עקב רעב, האכילה רק תגרום לכם להרגיש רע יותר עם עצמכם. זה מעגל אכזרי. אתם מוצאים את עצמכם אוכלים איזו פיתה שהוצאתם מהמקפיא, בלי ששמתם לב אפילו. ואיזה קוראסון, או בורקס. והוספתם לזה עוד כמה פירות. למעשה, מה שקרה כאן הוא שאכלתם מתוך אמונה שהאוכל יגרום לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם. שהוא יגרום לכם לא לחשוב על הבעיה ופתאום תהיו מאושרים.
זה נכון, במידה מסוימת - הרבה אנשים מגלים שכשהם אוכלים, פתאום הם מרגישים יותר טוב. הם לא חושבים בזמן האכילה על הבעיות האישיות שלהם, הם פשוט נהנים מעצם האכילה.
הבעיה היא, שברגע שאוכלים, אם ובהנחה שקיים תיעוב עצמי - לא רק שהייתה לכם בעיה לפני האכילה, משהו שקשור בחיים שלכם, אלא שעכשיו נוספה לכך בעיה נוספת - אכלתם ואתם מרגישים רע עם עצמכם כי אכלתם, כי לא שלטתם בעצמכם, ופתאום אתם מתעבים את עצמכם עוד יותר ("אני לא אצליח בחיים" / "אין לי שליטה על עצמי" / הגעתי לתחתית" / "אני מגעיל/ה את עצמי" וכן הלאה)... ולכן אוכלים עוד.
כל החשיבה הזו של אכילה כפותרת בעיות, לא עזרה , נכון?

הבעיה היא שאנחנו מאמינים שאם רק נאכל מספיק, אם רק נתעב את עצמנו מספיק, פתאום משהו ישתנה ונהיה מאושרים. כולנו יודעים טוב מאוד - אם זה היה עובד, כולנו היינו רזים, מאושרים ושמחים ממזמן. האוכל הוא רק דרך לגרום לרגשות השליליים שלנו להיעלם. אצל אנשים אחרים זה יהיה שופינג, אלכוהול, סיגריות, סמים.... זה לא משנה מה זה, זו התמכרות, ואני מבטיחה לכם שלכל אחד יש התמכרות כזו או אחרת. יש אנשים שלמזלם ההתמכרות שלהם היא ספורט, ואז הם מרוויחים פעמיים.... מאידך, יש כמובן אנשים עם כמה וכמה התמכרויות בו זמנית. 

אצל אנשים עם הפרעות אכילה והשמנה גדולה ו/או קיצונית - המעגל הזה כמעט תמיד יהיה קיים. כמובן שקשה מאוד לשנות אותו. זה אומר להתחיל להתייחס אל עצמנו בכבוד. בהערכה. לרצות לתת לגוף שלנו מתנה של גוף בריא ואכילה בריאה, ולהבין שהאוכל לא יפתור כלום. מעבר לזה, עצם זה שנהיה רזים לא יפתור כלום. הבעיות שלנו היו שם, וישארו שם.
אם רק תסתכלו על אנשים רזים - כמה כאלו אתם מכירים שהם באמת באמת מאושרים? האם אתם מכירים בן אדם שאין לו בעיות? שהוא מאושר כל חייו? לא קיים כזה דבר. גם הדוגמניות היפות ביותר, השחקנים הסקסיים ביותר - לכולם יש "אישיוז". בעיות כאלו ואחרות. זה חלק מהחיים. (מנגד, אני בטוחה שכל אחד מכם יכול לתת שמות של לפחות 5 אנשים מפורסמים, שמנים אך נאהבים ומוערצים מאוד. מה שאומר שהשומן הוא לא מה שמבדיל אותם מהשאר, נכון?). אז יש אנשים שלמדו להדחיק את הבעיות בעזרת אוכל. יש אנשים שלמדו להדחיק בעזרת סמים, אלכוהול. עם זאת,ברור שהדרך היחידה לפתור את אותן בעיות או קשיים בחיים, היא להתמודד באופן ישיר עם הבעיה. זה אומר להתמודד עם רגשות לא נעימים וקשים. ללכת לפסיכולוג, אם צריך. לדבר עם חבר/ה. לכתוב למגירה (או לבלוג). לחפש קבוצת תמיכה. או כמובן, להבין שלכולם יש בעיות כאלו ואחרות, וזה בסדר.

הבעיה עם רוב האנשים השמנים היא שאחת הבעיות שלהם היא הערכה עצמית נמוכה. הרבה מאיתנו גדלנו לחשוב, כאמור, שאם רק נהיה רזים נהיה מאושרים. אם רק הרגליים הגזעיות האלו היו מחוטבות, אם רק היינו מצליחים להוריד את הצמיג הזה... זה מעיק. למה שלא יגיע לנו להיות מאושרים בלי קשר למצב הפיזי?
אם היה לכם ילד קטן, שהיו מציקים לו, או שהיה מתחיל לשנוא את עצמו ולהאמין שלא מגיע לו לזכות, לנצח, להצליח - הייתם פונים אליו בגישה של "נכון, לא מגיע לך כלום עד שתהיה מושלם"? או שהייתם אומרים לו שמגיע לו הכל, מגיע לו שיעריכו אותו, יאהבו אותו.. מגיע לו אהבה ושמחה למרות שהוא לא מושלם?
התשובה ברורה, ואם לא הבנתם לאן אני חותרת - אז הילד הזה הוא אתם. למדנו להתייחס אל עצמנו במעין רשעות. בצורה שלא מאפשרת לנו להבין שאף אחד לא מושלם. שזה בסדר אם אנחנו בעודף משקל. שזה בסדר שאנחנו נראים קצת אחרת. כל אחד שונה בדרך אחרת. לכולנו מגיע להיות נאהבים, להצליח, להיות מאושרים.

השינוי המיוחל, יגיע רק מעצם זה שנאהב את עצמנו. שנרצה לתת מתנה לגוף שלנו, למי שאנחנו. שנרצה להיות בריאים, קלילים יותר. אני מאוד מאמינה שמי שעושה את התהליך מתוך תיעוב עצמי, פשוט לא יצליח. זה לא עובד.
כאן אני גם חוזרת לאחד הפוסטים הראשונים שכתבתי - תנסו להבין עם עצמכם מהי הסיבה שבגינה אתם עושים את השינוי הזה. אם הסיבה היא לא סיבה חזקה דיה, רוב הסיכויים שלא תצליחו.

כמובן שיש מקרים יוצאי דופן, אין לי שום כוונה להכליל כאן או לקבוע חוקים ברורים. כמו שציינתי כבר, כל אחד והדרך שלו, כל אחד עושה את הדברים בצורה אחרת. אבל בשורה התחתונה, אלו שראיתי שהצליחו לשנות את דפוס החיים שלהם, את הדרך בה הם חייו, את ההרגלים הלא בריאים - הם אלו שהתייחסו אל עצמם באהבה, שקיבלו את עצמם.
יש אנשים שכמובן בוחרים בדרך של ניתוחים כאלו ואחרים, וכך הם לא משנים את החשיבה אך נאלצים לשנות את האכילה "בכוח". אין ממש ברירות. אני לא מלינה על אותם אנשים, יש כאלו שזה הפתרון הטוב ביותר עבורם, וזה בסדר גמור. לא כל אחד מסוגל בכל שלב בחיים להתמודד עם הבעיות שלו. אני חושבת שאם יש סיכונים בריאותיים רציניים, ועדיף לבצע את הניתוח - אז אולי באמת זה כדאי. 

אולי זה לא הפוסט הכי מעודד, אולי חלקכם קוראים את זה וחושבים עכשיו לעצמם - "כן, ממש... אם זו הדרך אז לא אצליח לעולם", אבל זוהי האמת האישית שלי. ואני מאמינה בגדול, שכל אחד יכול - אבל זה תלוי בו. זה לא רק יישום של דיאטה יבשה ביומיום, זה דורש הרבה מעבר לכך.

אני בטוחה שחלקכם אומרים לעצמכם עכשיו שיש לכם בעיות גדולות יותר, ואין לכם זמן לטפל בעצמכם נפשית. כאן זה המקום להזכיר את עניין סדרי העדיפויות - אני חושבת שקריטי מאוד לשים את שינוי אורח החיים באחד מהמקומות הראשונים בסדרי העדיפויות, אם לא הראשון. מי שלא נוהג כך, בד"כ ימצא מהר מאוד תירוצים למה לא להתמיד. כי תמיד יהיו דברים חשובים יותר. זה כולל את כל מי שקורא עכשיו וחושב לעצמו שאין לו זמן או יכולת לטפל בעצמו, נפשית. שאין לו זמן לבשל אוכל בריא (לקנות פאסט פוד זה הכי קל, ללא ספק...), אין לו זמן לבצע פעילות גופנית וכן הלאה. הגישה שלי היא - אם לאנשים הכי עסוקים בעולם יש זמן (אובמה, לדוגמא), גם לכם יש. זה רק עניין של סדר עדיפויות. 

*אחשוב לי לציין שחלק ממה שנכתב כאן הוא השראה מהתוכנית של אופרה, שדיברה על הנושא הזה באחת התוכניות שלה לאחרונה. 

שבוע מצוין לכולם ובהצלחה!

*ללמוד להגיד "לא"

אלא אם כן אתם חיים באיזו ביקתה נידחת על פסגת הר בודד בנאפלנד, כנראה שאתם נאלצים להתמודד מדי יום עם פיתויים בלתי פוסקים שאופפים אותנו מכל עבר.

אתם נוסעים בבוקר לעבודה, העז של yellow קוראת לכם לעצור ולשתות איזה קפה. ברור שיש מבצע כרגע על הדרך על קפה ומאפה, או 3 חטיפים במחיר מצחיק. מה, לא תקנו? אתם מורעבים, לא אכלתם מאתמול בערב.

הגעתם לעבודה, והחבר'ה במשרד מתחילים לצאת להפסקות כל 5 דק' ולקפוץ מחדר לחדר עם שלל נשנושים טעימים. גם על דלפק המזכירה יש עוגיות או סוכריות. וכמובן שהיום, באופן מיוחד (ואיכשהו כל יום הוא יום מיוחד כזה), יש לצילה/משה/דנה/ברוך יום הולדת. אז חוגגים עם עוגה. ובורקסים. ועוגיות. מה, לא תיקחו חתיכה קטנה "רק לטעום"?

בצהריים, בהפסקה שלכם, יש שלל מסעדות בסביבה שרק מציעות - טלפון מהיר ואנחנו אצלך עם ארוחה חמה וטעימה. אתם רעבים וכל החבר'ה במשרד מזמינים להם אוכל. מה, לא תזמינו?

בדרך חזרה, שוב ה"ילו" הזה, שוב כל מיני פלאפליות מכל עבר במבצעים. חישוב מהיר - זה זול ואין לי כוח להכין ארוחת ערב. 15 שקל ואני עם ארוחה שלמה ביד. זה פחות ממה שיעלה לי להכין עכשיו ארוחה שלמה בבית. וככה יהיה לי זמן לבלות עם בן הזוג שלי או עם הילדים, במקום להכין אוכל. למי יש כוח בכלל להכין אוכל אחרי העבודה... מה, לא נעצור?

ובערב תמיד יש איזה אירוע, תמיד יש (אצלנו היהודים) שלל חגים. תמיד הולכים לבקר את ההורים או החמים וגם שם - הפיתויים נמצאים בכל עבר. רק תקחו, רק תטעמו. אצל מי שיש ילדים, הפיתויים אולי אפילו גדולים יותר - הרבה יותר קל לקחת אותם למסעדת מזון מהיר. הם נהנים, יש שקט, הם מקבלים את מה שהם אוהבים ולא צריך עכשיו לשמוע את הילדה שלכם מתבכיינת שהיא לא רוצה נקניקיות או שהילד שלכם מעדיף עכשיו בכלל מלוואח על החביתה שהכנתם. וברור, שאחרי שהכנתם את המלוואח, הוא כבר לא ירצה אותו ואתם תמצאו את עצמכם אוכלים אותו במקומו. 

באורח חיים בריא, אנחנו צריכים ללמוד להגיד "לא!". כן, תמיד יהיו את האנשים הרזים (והמעצבנים, תודו) האלה שאוכלים את כל הפיתויים האלו ונשארים איכשהו רזים. אבל רבותיי, זה נדיר. ואולי הם בכלל אוכלים רק את הפיתויים ולא אוכלים אוכל אחר. יש גם כאלה. מה זה משנה איך הם עושים את זה, זה לא נורמלי ואתם לא יכולים לעשות את זה מבלי להפוך לבטטות כורסא ענקיות. 

איך אומרים "לא"? 
אין ספק שזה נורא נורא קשה. אולי אחד הדברים הקשים בדיאטה ובאורח חיים בריא. הרי תמיד יהיה את האחד שיחפור לכם - "נו, רק תטעמו. מה, הכנתי..... אתם לא תשמינו מזה שטעמתם קצת". אז טעמתם. פתחתם את תיבת פנדורה. משם, אתם תתחילו לטעום עוד משהו, ועוד משהו. ולפני שתשימו לב - הרסתם את השינוי שכל כך ייחלתם לו.
אין ספק, חלקכם מסוגלים להתמודד יפה ולחלקכם יש שליטה עצמית מדהימה. כזו שבה אתם באמת יכולים להחליט שעכשיו אתם טועמים ואח"כ לא. וזהו. החלטתם. לכם מגיע ח"ח, ללא ספק, אבל הפוסט הזה לא מיועד לכם, כי אתם יודעים כבר להגיד "לא". אתם יודעים להיות בשליטה. אז תעברו הלאה, או שתמשיכו לקרוא, מה שבא לכם ;-)

אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להבין הוא - ששליטה עצמית ו/או כח רצון הם עניין של אופי. לרוב האנשים השמנים (לא אלו בעודף של 5 ק"ג, יקיריי) אין שליטה עצמית קבועה. כח הרצון חזק בהתחלה ונוטה לפוג בהמשך. אם היה להם שליטה עצמית וכח רצון, הם לא היו איפה שהם היום, מן הסתם. יש הרבה מומחים שסוברים שזו אחת הסיבות הראשונות שבגללן אנשים לא מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, או בכלל לא מצליחים בתהליך ההרזייה. שני אנשים כאלו שעולים לי בראש כרגע, לדוגמא, הם ד"ר פיל שכתב על כך באחד הספרים שלו, וג'יליאן מייקלס, המאמנת מ"לרדת בגדול" האמריקאי, לה יש אתר ובו היא מסבירה על דרך הירידה, איך להתמודד עם קשיים וכו'. גם OA, כמו שכתבתי כבר בעבר, אומרים את אותו הדבר - וותרו על כח הרצון.

אז רגע, איך אפשר להצליח בלי שליטה עצמית ו/או כוח רצון? זה נשמע כמו פרדוקס.
המומחים אומרים שזה לא עניין של כח רצון, זו החלטה. ברגע שלקחתם החלטה לשנות את חייכם, זה כל מה שאתם צריכים. ב- OA אומרים שאתם צריכים להאמין שלכוח עליון יש את השליטה, במקומכם.
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב מזה, בכל זאת חייבת להיות קצת שליטה עצמית וגם כשלוקחים החלטה עדיין יש עניין של שליטה עצמית וכח רצון.
הדבר הראשון, הוא עניין התמיכה. אין לי מילים כמה תמיכה יכולה לעזור בשעת הצורך, כשנדמה לכם שאין לכם כבר שום שליטה על השדון הקטן שיושב לכם על הכתף ומטיף לכם לאכול עוד ועוד. הידיעה שיש למי להתקשר, עם מי להתייעץ, יש מי שיגיד מילה טובה כשתספרו לו שהצלחתם להגיד "לא", היא עצומה בחשיבותה.

חשוב גם שהסביבה תהיה מודעת לתהליך שאתם עוברים. חשוב להגיד להם שיעזרו לכם עם ה"לא" הזה. כשאתם במשרד, שיהיה לפחות אדם אחד איתכם שיסמן לכם להיות חזקים ולהגיד לא. זה עוזר, המון. כשאתם לבד קל נורא להגיד לעצמכם : "נו, מה, כולם יאכלו ואני לא? מה זה משנה כבר, זה רק עניין שלי". כשיש מישהו איתכם הוא מחזיר אתכם למסלול. אם הסביבה שלכם תגדיל לעשות, היא גם תדע להרחיק את הנשנושים והשטויות ממכם ולא להציע לכם, אפילו לא לטעום. זה נכון גם לגבי המשפחה שלכם. 

כדי להגיד גם "לא", חשוב גם להבין עם עצמכם למה אתם רוצים לאכול באותו הרגע. שאלו את עצמכם שאלות מנחות - האם אני באמת רעב? / האם אכלתי בשעתיים-שלוש האחרונות? (אני לא רעב בכלל, הבטן עדיין מלאה) / האם אני בכלל צמא? (לשתות במקום) / האם אני משועמם? (ללכת לעשות משהו מועיל וכיפי)  וכן הלאה. טיפים דומים נמצאים גם בפוסט שלי על התמודדות עם בולמוסים, שמתאים לכל אחד שמרגיש שהשליטה ממנו והלאה. 

מצאו דרך לזכור למה אתם בתהליך מלכתחילה. אפשר גם לתלות תמונות של מודלים שלכם לחיקוי או שלכם עצמכם. עוד בנושא - תוכלו לקרוא בפוסט שלי על מוטיבציה. 

לסיום - להגיד "לא" דורש גם החלטה, וגם הרבה עבודה על עצמכם. ברגע שתסתכלו קדימה ותדעו לאן אתם הולכים ומה זה דורש מכם (בין היתר להגיד "לא"), הדרך כבר תהיה קלה יותר.
אני יודעת שיש מביניכם כאלו שלא מאמינים שצריך להגיד "לא" כל כך, ואין ספק כפי שאמרתי שיש אנשים שהדרך הזו מתאימה להם. לכל אחד יש דרך אחרת וזה מקובל לגמרי. דעו את הדרך שלכם ואני בטוחה שתצליחו.
דבר נוסף שחשוב לי להבהיר - אותו "לא" שאנחנו צריכים ללמוד להגיד, אינו חייב להיאמר בכל הזדמנות.  חשוב מדי פעם לפנק את עצמנו, אבל חשוב שזה ייעשה באופן מתוכנן ובמסגרת התפריט או הדרך שלנו, ולא בצורה לא מתוכננת. כשאנחנו לא מתכננים זה כאמור עלול לגרום לכדור שלג שהולך ונהיה גדול יותר ויותר, וצריך להיזהר מזה.