סוף סוף הבנתי למה אנשים עושים את זה.. וזה היה פשוט אורגזמי!

לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט.
שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים.
כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.


מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים.
כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).


אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת.
אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. 
התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ.
אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:

I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)

I ain't gonna quit until I've won

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it, stop it

You can't stop us now...

מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.

חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!! 

נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה. 

הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.

ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..! 

האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6. 

הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.

תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!

העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.

המשכתי עד שסגרתי 40 דק'. 

מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה. 

אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי). 

אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!

לסיום, עוד משהו קטן.  אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.

ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".

אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P 

אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)

שיהיה המשך שבוע נפלא לכולם!

עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!

אז, הולכים לחדר הכושר?

היה זה בוקר יום ראשון אביבי.
הערתי אותו בבוקר לקול ציוצי ציפורים: "קדימה, קום, הולכים".
-"אין לי כוח, עזבי אותי", אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו והסתובב לצד השני.
-"כל הזמן אתה רק רוצה לישון. לישון, לאכול, לנוח, שוב לישון ושוב לאכול. די, פעם אחת תעשה משהו קצת מועיל".
-"די, נו! אין לי כוח אלייך כבר. תני לי לישון".
-"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני קמה והולכת לחדר הכושר."
קמתי, והוא אחריי. עם גב מעט כפוף, התיישב על קצה המיטה ונעל את נעלי הספורט בחוסר חשק.
-"שתדעי לך שזה רק בגללך. רק הפעם אני מוותר לך, ואני לא מבטיח שאני אזוז שם. נראה לי שאני סתם אשב על הספה ואחכה שתסיימי את מה שאת הולכת לעשות".
-"מעולה. העיקר שתבוא, כבר עשית משהו".
התארגנו ונסענו לחדר הכושר. עלינו במדרגות הנעות, והוא נשען על המעקה, כאילו ורוצה לישון עליו. "יכולתי להמשיך לישון, את יודעת.", המשיך לקטר. "כל פעם את והרעיונות המעצבנים שלך. לפחות אחרי זה נלך לאכול איזה המבורגר במקדונלדס או משהו, בסדר?". -"טוב, טוב..", ויתרתי לו, רק שישתוק כבר.
הגענו, שמנו את החפצים בלוקרים ועלינו על הליכון. התחלנו ללכת. "אוף, כואבות לי הרגליים". -"די, זה יעבור, אתה לא תמות מזה.. תוציא קצת אנרגיה, מה יש?". "אבל אין לי כוח, ואת הולכת להיתקע כאן עכשיו איזה חצי שעה. מה אני אמור לעשות עם עצמי??". "תלך. יש לך פה מוזיקה טובה, טלוויזיה, לך סתם בקצב איטי.. זה עדיף על לשבת על הספה, לפחות תדע שעשית משהו". 
עברו להן 20 דק'. פניתי אליו וראיתי פתאום שהמבט שלו השתנה מעט. במקום העיניים העייפות שביקשו להירדם, ראיתי עיניים פקוחות לרווחה. גבו היה זקוף, ותזוזות פיו העידו על כך שהוא נהנה מהמוזיקה. הוא הביט בי, וחייכתי אליו בחזרה.
"קשה לי, כן? שלא תהיי יותר מדי מרוצה מעצמך. אבל בסדר, זה לא רע כל כך כמו שחשבתי".
סיימנו את האימון אחרי 20 דק'. "מה עכשיו? יש פה מלא מכשירים מוזרים. אולי תראי לי מה עושים?", שאל בסקרנות.
הראתי לו בשמחה. ביצענו מספר תרגילים, ולאחריהם פרשנו למלתחות להתקלח. 
נפגשנו לאחר מכן. "וואי, איזה מקלחת טובה. רק 10 בבוקר ואני מרגיש ממש ערני, בא לי לכבוש את העולם". 
"כן,", אני עונה לו, "המוח שלך שחרר אנדורפינים והורמונים שונים שגורמים לך להנאה ולעוררות. נכון שאתה שמח שבאת איתי, אחרי הכל? "כן, עדיף באמת על לישון. אני מרגיש ממש טוב עם עצמי."


יומיים לאחר מכן הערתי אותו שוב בבוקר. "נו יאללה, אתה קם? הולכים לחדר כושר".
-"די, אין לי כוח", שוב קיטר. "כל השרירים שלי עוד תפוסים מיום ראשון. אני רוצה לנוח, אולי אני אלך מחר, מחרתיים, לא יודע. אבל אני אבוא, מילה שלי". 
-"אני לא מוותרת לך". עניתי. "אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתה מתחיל לוותר ואז אתה כבר לא הולך שוב. "
-"אבל אני באמת עייף, באמת כואבים לי השרירים, אולי אני אלך בערב, בסדר? " 
-"לא. אם תבוא ותתאמן השרירים ישתחררו לך, תרגיש יותר טוב. ותזכור איך הרגשת שלשום אחרי שהתאמנת, היית בעננים! ואני לא מאמינה לך שתלך באמת היום בערב."
-"את פשוט נודניקית, את יודעת את זה? למי יש כוח עכשיו להתאמן איזה שעה, שעה וחצי? את משוגעת. כולה 9 בבוקר, בקושי ישנתי 5 שעות."
"כן, אבל אח"כ אתה תהיה עירני יותר. נכון שעכשיו זה נראה כמו הרבה, אבל כמו פעם קודמת - תבוא ומקסימום תשב בצד ותשתה משהו. יש שם מוזיקה טובה, טלוויזיה, אני בטוחה שתמצא את עצמך. בבקשה, חשוב לי מאוד שתבוא איתי."
הוא קם בחוסר רצון ובא איתי. 
השרירים באמת השתחררו לו, והוא אכן יצא מרוצה, עם אנרגיות.


כך עברו להם מספר שבועות. מיום ליום הוא התחיל להנות מהעניין. לפתע, הוא קם בעצמו בבוקר. ביקש ממני להצטרף אליו.
הוא פתאום החליט שנמאס לו מג'אנק-פוד, כי הוא הבין שזה לא מועיל לו. פתאום הוא נמשך לאוכל בריא, צבעוני, טבעי - ירקות, פירות, בשר, פחמימות מורכבות. הוא נהנה מקינוח של שייק פירות במקום גלידה שמנה. הוא החל לרוץ מעט, להעלות את המשקל באימוני האנאירובי.


"את זוכרת איך עשיתי צרות בהתחלה? איך אהבתי לישון כל כך הרבה? ולאכול את כל הג'אנק הזה?", שאל בוקר אחד, ביציאתנו מחדר הכושר.
-"כן, לא הייתה לך מוטיבציה". עניתי. "עדיין לא הייתה לך שיגרה, וזה היה נראה לך כמו הדבר הכי קשה בעולם. ואני מבינה אותך לגמרי, הרי הכי קל לשבת על הכורסא, לראות טלוויזיה, להזמין איזו פיצה ופשוט להתעצל. לקום ולעשות משהו עם עצמך, זה כבר דורש הרבה כוח נפשי, רצון טוב, והחלטה שאתה רוצה לחיות את החיים אחרת. עם אנרגיות. החלטה שאתה רוצה להיות מודל לחיקוי לילדים שלך, שאתה רוצה להיות מסוגל גם לטפס עכשיו על הר, אם רק תרצה".
-"עוד מעט גם את זה אני אוכל לעשות! "


ואכן, עברו החודשים, והוא התאהב בספורט. המבט שלו השתנה. הוא נהיה חיוני יותר, עירני יותר, אנרגטי יותר. הוא יכול היה לעשות מה שבא לו - לרוץ, לקפוץ, לטפס על הר, לנסוע שעתיים על אופניים בטיול, או לעלות מדרגות ארוכות באתר תיירותי כזה או אחר. על המדרגות הנעות הוא כבר לא עמד, הוא הלך. כשהיה צריך להרים משהו מהרצפה שנפל, היה קם ומרים זאת באנרגיה, במקום להתעלם ולדלג מעל. הוא הפסיק לחפש קיצורי דרך, ופשוט נהנה מהחיים.


יום אחד, הוא בא אליי וחייך. "מה יש לך היום?", שאלתי. "רציתי להגיד לך תודה", ענה בשמחה. "אם לא היית דוחפת אותי, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הייתי ממשיך להתעצל, להיות במעגל הקסם הזה של אכילה-רגשות אשמה-אכילה. הייתי ממשיך לעלות במשקל, הבריאות שלי הייתה נפגמת. אבל התעקשת איתי כמו שלא התעקשת אף פעם, וזה עבד. פעם אחת ולתמיד זה עבד".
עניתי לו באושר רב - "גוף יקר שלי, אני אוהבת אותך. בלעדיך, אין לי אף אחד. אני רוצה שנחיה ביחד, בזוגיות נפלאה. אני רוצה שתחיה בשבילי, ואני בשבילך. שתעזור לי ברגעים הקשים, שתרים אותי למעלה, ויחד איתך - אני יודעת שאני מסוגלת להכל. אני פשוט תמיד צריכה לזכור, שאנחנו אחד. אני, ואתה, הגוף שלי. שאף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל אנחנו משלימים זה את זה, וביחד אנחנו הכי חזקים שאפשר. אני אוהבת אותך."

*התמונה נלקחה מ- Pinterest

שגרת האימונים שלי, חודש מס' 1

לא יצא לי לכתוב כשבוע, היה לי שבוע די עמוס שבו בקושי נכנסתי לאינטרנט.
אז מה היה לנו השבוע?
השבוע אני סוגרת 4 שבועות מאז שנרשמתי לחדר הכושר. אני שמחה לבשר, שזו הפעם הראשונה שהתמדתי והלכתי לפחות 3 פעמים בשבוע, כל שבוע, בלי תירוצים. גם בשבוע של ענייני ה"נשים", הלכתי ולא עניין אותי כלום.
בד"כ מה שקורה, זה שאני הולכת איזה שבועיים שלושה, ואז מגיע איזה יום של כאב ראש או "ענייני נשים" ואני מוותרת לעצמי, וכאן נפתחת תיבת פנדורה.
הפעם הרשתי לעצמי מראש - יום אחד שבו אני לא אלך, ובשאר אמרתי לעצמי מראש - אני קמה והולכת. זה לא משנה אם זה בבוקר, בצהריים או בערב - ללכת אני הולכת. גם אם זה יהיה הליכה אפילו של 20 דק', זה גם משהו. העיקר ללכת.
כמובן שברגע שעולים על ההליכון (או כל מכשיר/חוג אחר), מגלים ש"עם האוכל בא התאבון", ופתאום מסיימים כבר את כל האימון עד סופו. אח"כ מרגישים פשוט נפלא!!


חוץ מזה הרגשתי השבוע "קפיצת גדילה" של ממש, בכושר ובחוזק השרירים. 
אם לפני חודש כשהתחלתי, כאבו לי נורא הרגליים ובקושי הצלחתי ללכת 5.5 קמ"ש במשך 40 דק', השבוע הרגשתי שהליכה של 6 קמ"ש (ולעיתים אפילו 6.5) זה לגמרי אחלה, ואפילו הוספתי 2-3 מקטעים של ריצה (או פשוט מהירות גבוהה מאוד של ספרינט, על האליפטי).


רציתי לשתף בתוכנית ושגרת האימונים שלי, לחודש הראשון. שבוע הבא אני מתכוונת לעדכן אותה, אז אני מניחה שזה זמן טוב לסכם את החודש הראשון ולשתף.
בדרך כלל כשהייתי נרשמת לחדר כושר, היו בונים לי תוכנית אימונים שהייתה בד"כ מורכבת מ- 45-60 דק' אירובי, + אנאירובי של איזה 5-6 תרגילים, 3 סטים כל אחד. היו ישר מתחילים איתי מדרגה די קשה, של הליכה עם שיפוע למשל, אליפטי עם התנגדות גבוהה וכו'.
הבעיה שלי ושל מתעמלים רבים, היא עניין ההתמדה, כמובן. הבעיה, לפחות אצלי, די חוזרת על עצמה במשך השנים - אני מתחילה ללכת כמה פעמים, ואז יש איזה יום שיש פחות אנרגיה (קורה לכולם!), והייתי מוצאת תירוץ - כי האימון היה ארוך מדי וקשה, והייתי יוצאת ממנו כשיצא ממני כבר כל המיץ. אחרי תירוץ אחד מגיע עוד אחד ועוד אחד ו... זהו. ואנשים כמוני, לפחות, מרגישים צורך לסיים את כל האימון מתחילתו ועד סופו, אם הם כבר הולכים (פרפקטציוניזם, מישהו?), מה שמוביל להרמת ידיים עוד לפני שמגיעים למכון הכושר.


הפעם, פגשתי במאמן אחר, שדיבר איתי על גישה שונה לגמרי, והיא לחלוטין עבדה. הגישה פשוטה מאוד - 
"יש לך את כל החיים להתאמן. אין שום סיבה להתחיל ברמה גבוהה. תתחילי לאט, אין לך לאן למהר, את לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. קודם כל, לפני הכל, אני רוצה שתתרגלי לשגרה של ספורט. לבוא 3 פעמים בשבוע לפחות, ולעשות מה שאת יכולה. לא מעבר לזה". 
למעשה, הוא גרם לי להוריד את רף הציפיות מעצמי. ידעתי שאני פשוט צריכה להגיע 3 פעמים בשבוע. מקסימום אני לא אסיים את האימון, אמרתי לעצמי. אז מה? מישהו יגיד לי משהו? תמיד כשהייתה לי תוכנית ארוכה ומוקפדת מאוד, הייתי מרגישה צורך לסיים אותה והיה לי מאוד קשה להגיע בימים של חוסר אנרגיה, ולא להרגיש כמו כישלון מוחלט כשהייתי מוותרת קצת לעצמי. הפעם, הגישה הזו של "תעשי מה שאת יכולה ולא מעבר" ו "תתרכזי ביצירת שגרה", עבדה.
תוכנית האימונים הייתה פשוטה -
1. 40 דק' הליכה/אליפטי (שזה בדיוק הזמן שאני ממצה בו את האירובי, הזמן שבו אני יכולה להתאמן לפני שאני מתחילה להשתעמם/לספור את הדק' אחורה). בפעמיים מתוך 3 הפעמים שאני בחדר הכושר אני עושה הליכה (יותר אפקטיבי), ובפעם הנוספת אליפטי.
2. 4 תרגילים של אנאירובי (הוספתי קישורים לסרטונים שמצאתי כדי להדגים)- 
15 סקווטים - 3 סטים (משפט של המאמן: "תעשי סקווטים, תהיי בסוף בר רפאלי :-P )
15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
15 "פולי עליון" - 3 סטים
זה הכל. כן, בלי בטן בינתיים.
כך שזה באמת לא נורא. בלי חימום בינתיים ובלי מתיחות (אם כי אני עושה בעצמי רוב הפעמים). נכון שעל הנייר חייבים חימום ומתיחות, אבל זה לא נורא.


אם אני מגיעה לאימון רביעי במהלך השבוע - אני עושה אירובי בלבד. האמת שלא כל כך יצא לי למעט פעם אחת, בגלל ענייני בייביסיטר לקטנה שלי. 


בהתחלה היה לי ממש קשה. אחרי הפעמיים הראשונות שעשיתי סקווטים - היה לי ממש קשה לעלות ולרדת במדרגות בבית (יש לי בית דו קומתי). הכל היה תפוסססס, וגם לא יכולתי לרדת יותר מדי נמוך. היום אני יורדת ממש נמוך ועושה את זה בכיף. כנ"ל שאר התרגילים - העלתי משקלים וזה מרגיש מצוין.


אני אעדכן בהמשך מה תהיה התוכנית החדשה שלי. בינתיים כאמור רק היה לי חשוב באמת להקפיד ללכת ולהגיע, וזה הכל.
אומרים אגב, שהרגלים חדשים נהפכים להרגלים של ממש, אחרי 21 פעמים. לא יודעת עד כמה זה נכון, בינתיים היו לי 13 אימונים כמדומני ואני מתחילה להרגיש ביום יום שאני ממש צריכה את זה. אני רוצה להפוך את זה לשגרה של ממש, כמעט התמכרות אפילו (התמכרות בריאה!).

*נלקח מ- pinterest


לתוכנית מס' 2

העצלות תורמת לאריכות ימים. האמנם?

נתקלתי בכתבה הזו, אמנם ישנה אבל מעניינת:

חשבתי שזה נושא מעניין לדבר עליו.
אני חושבת שה"כתבה" (אם אפשר לקרוא לקטע הקצרצר הזה כתבה..) הזו כתובה באופן בעייתי.
למשל, הבאת הדוגמא של ספורטאי צמרת היא דוגמא קיצונית שלא מעידה על הכלל. סבא רבא שלי ז"ל (כמו סבים רבים אחרים שאני יודעת עליהם מסביבתי), חי עד גיל 93, כשהוא עוד עבד בחצר ודיווש על אופניים מדי יום עד ימיו האחרונים. בכלל, הדור הזה לא יכול היה להיות עצלן גם אם היה רוצה - לא היו מחשבים, טלוויזיות או מכוניות, לא היו סופרמרקטים, אפילו השירותים היו בחצר ולא במרחק של צעדים בודדים מכל מקום בו אנו עומדים. החיים היו פעילים כי לא הייתה ברירה אחרת. לכן, בראש ובראשונה, לא ברור לי בכלל כיצד ניתן למדוד את "רמת העצלות".
שנית, כמו שיש דוגמאות לכפר האיטלקי, יש דוגמאות הפוכות לחלוטין, למקומות שבהם יש אנשים שחיים הרבה מאוד, אך החיים שלהם הם דווקא חיים פשוטים שכוללים עבודת כפיים מדי יום. מעניין לשאול - האם הגנטיקה הובאה בחשבון? האם יכול להיות שהאוכלוסיות המדוברות מאריכות חיים בגלל גנטיקה טובה, או אפילו איזור גיאוגרפי, ולא בגלל מידת הספורט?


אני כן מסכימה עם כך שלחצים מהווים מקור לבעיות רפואיות. זה ידוע ויש על כך שלל מחקרים. גם לאכול פחות - אני מאוד מאמינה בכך שאנחנו בסה"כ בעלי חיים. כבני אדם למדנו להפוך את האוכל לעניין תרבותי, להנאה. "לחיות כדי לאכול" במקום "לאכול כדי לחיות". אני מאמינה שמבחינת הגוף שלנו, עדיף לנו להעמיס כמה שפחות. אנחנו צריכים אוכל כדלק ולא מעבר לזה, בטח שלא האוכל בתרבות המערבית - אוכל מתועש, מלא סוכרים וחומרים תעשייתיים כאלו ואחרים.
בכל אופן אני חושבת כמו בכל דבר אחר, שצריך למצוא את דרך המלך. לא צריך להיות עצלנים - מניסיון, זה לא כיף. זה גורם לחוסר אנרגיות, עייפות כרונית, מצב רוח ירוד. אבל גם לא צריך להפריז ולהיות ספורטאיים בצורה מקצועית. רוב הספורטאיים נפצעים בשלב כזה או אחר, ואכן בשלבים מאוחרים בחיים בד"כ יש להם שלל בעיות פיזיולוגיות.
בסה"כ צריך לעשות הכל במידה - לאכול, לעשות ספורט וגם להנות.


מה דעתכם בעניין?


ולעדכון יומי - 
הייתי בבוקר בחדר הכושר כהרגלי, עשיתי 40 דק' הליכה מהירה + תרגילים אנאירוביים. הרגשתי די חלשה, אולי כי לא ישנתי טוב.. כך שהיה לי קשה מהרגיל, אבל סיימתי את האימון למרות הכל! נזכרתי בכיתוב הזה, שנתקלתי בו לאחרונה, והכנסתי אותו טוב טוב לראש כדי לקבל בוסט של מוטיבציה באמצע האימון:

בערב אכלתי סלט יווני טעים. גם משביע, גם בריא, וגם מהיר מאוד להכנה בגלל החתיכות הגדולות:

(מלפפונים, עגבניות, גמבה, בצל סגול, זיתים שחורים, גבינה בולגרית 5%, שמן זית, לימון)

שיהיה לכולם לילה טוב ושבוע מצויין. 

מחר - טיפים לחג המנגלים... 

אין תירוצים, גם היום!

גם היום התעוררתי חסרת אנרגיות. אני חייבת לגרום לעצמי ללכת לישון מוקדם יותר לשם שינוי... 5-6 שעות זה בהחלט לא מספיק.
רציתי ללכת לחדר הכושר בבוקר, אבל קמתי חסרת אנרגיות וגם בסוף צצו כמה דברים שמנעו ממני בכלל ללכת.
אז אוטוטו יהיה ערב ואני מתכוונת ללכת למרות הכל!
לא ללכת = לפתוח תיבת פנדורה. ברגע שלא הולכים פעם אחת ומוותרים, ואין סיבה באמת באמת טובה - זה פותח פתח לתירוצים נוספים, מניסיון. אז אני פשוט לא מרשה לעצמי בכלל לחשוב על האופציה הזו, לוותר.


חוץ מזה, הנה משהו נחמד שנתקלתי בו, וזה כל כך נכון...:

אין תירוצים!!!

עדכון משעת לילה: 

אכן הלכתי לחדר הכושר, היה אימון מצוין שכלל 40 דק' על אליפטי ואימון אנאירובי.

חזרתי הביתה, הכנתי לי סלט ענק ואכלתי בהנאה. מרגישה גאה בעצמי!

מתכון לסלט שלי:

1 עגבניה

1 מלפפון

1 גמבה

3 צנוניות קטנות

1/2 בצל סגול 

חופן נבטי חמניה

מס' עלים של חסה קיסר

1 קופסת טונה בשמן

1 ביצה קשה

לקצוץ את הירקות, לערבב את כל החומרים, לתבל איך שאוהבים (אצלי - שמן זית ולימון. בקושי שמן בגלל שיש כבר בטונה), ולאכול בהנאה!

אפשר להוסיף בצד (אני אוהבת) 2-3 פתית שוודי או בכל טעם אחר. בתאבון!

מה עושים כשאין כוח בבוקר...?

אז.. ישנתי רע הלילה. קמתי בבוקר עייפה, והתחילו המחשבות הרגילות של - "ללכת? לא ללכת? אז אני אלך מחר, לא נורא...". 
אבל אסור, אסור לוותר... הזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את השינוי הזה.
הרי בכל מקרה אני צריכה לקום, יש לי ילדה קטנה, אין לי אפשרות להמשיך לישון. אז מה עדיף? להימרח על הספה או ללכת לחדר הכושר? גם אם אני אלך שם בקצב של צב על ההליכון, עדיין אני אעשה משהו מועיל עם עצמי.
אז קמתי, הלכתי לחדר הכושר. זה לא היה האימון הכי מדהים שלי, אבל עשיתי אותו במלואו - 40 דק' של הליכה מהירה, ואימון אנאירובי שכולל 4 תרגילים שונים. 
התקלחתי, עשיתי פן, התאפרתי, התלבשתי יפה ויצאתי בהרגשה של מיליון דולר וגאווה עצמית!
אני עוד צעד בדרך להגשמה עצמית...

*מוטיבציה ומניעים נכונים לדיאטה ושינוי אורח החיים

רציתי לכתוב קצת על מניעים לדיאטה/שינוי אורח חיים (אני רוצה לכתוב רק "שינוי אורח חיים" אבל "דיאטה" זה יותר קצר. רק שתדעו שאני תמיד מתכוונת לשינוי אורח חיים ולא לדיאטה במובן השלילי של המילה. גם לזה אני אתייחס מתישהו בבלוג) - 

האם יש מניעים נכונים ומניעים לא נכונים? מאיפה וממי כדאי לשאוב מוטיבציה, או שמא היא אמורה להגיע עמוק מבפנים? ובכלל, האם דיאטה זו שאלה של כוח רצון, או שהאחרון אינו אמור להיות חלק משמעותי בשינוי?

מניסיוני הארוך מאוד בדיאטות ושינויים באורח חיים, גיליתי שזה מאוד מאוד בעייתי כשהמניע הראשוני (ולעיתים היחיד) מגיע ממניעים של מראה חיצוני בלבד. אני מדברת כמובן על דיאטות שנובעות ממחשבות עצמיות כגון : "אני לא יפה מספיק" / "אני צריכה להיות רזה יותר ואז אהיה מאושרת" / "אני רוצה להיות במידה 36-38, אז כולם יאהבו אותי"  ושאר משפטים כאלו.
הבעיה הראשונה במניע של מראה חיצוני, היא שהוא לא "מחזיק מים". הכוונה היא שאנחנו משנים את הדעה לגבי עצמנו מדי יום ביומו. יש ימים שבהם נתעורר בבוקר, נסתכל במראה ונרגיש ממש רע עם עצמנו. פתאום יש איזה חצ'קון שנורא מפריע, העור נראה קצת רופס, פתאום שמים לב לאיזה קמט.... והבטן... אוי לבטן.. והרגליים. כל אחד ומה שמפריע לו. ביום כזה, תהיה לנו מוטיבציה עצומה לעשות שינוי.
אח"כ, ביום אחר, נקום ופתאום נרגיש הכי יפים בעולם. נתלבש יפה, נשים בושם טוב, תכשיט או שניים, והמוח שלנו ימלא אותנו במחשבות חיוביות כגון : "למרות הכל אני סקסית" / "שכחתי כבר איזה עיניים יפות יש לי " / "היום בא לי לכבוש את העולם". ואז מה? למישהו אכפת מהדיאטה? משינוי אורח החיים? אתה רוצה לקום בבוקר ולטרוף את העולם, תרתי משמע! פתאום לאכול המבורגר נראה נורא כיף, טעים, משהו שצריך לעשות כי חיים פעם אחת. 

מה שאנחנו שוכחים הוא, שלא רק לנו יש ימים כאלו. גם לדוגמניות, אני מבטיחה, יש ימים שבהן הן חושבות שהן נראות רע מתמיד. כי כולנו בני אדם. אנחנו לא יכולים להתבסס רק על המראה החיצוני כמניע וכדי לשאוב מוטיבציה אם אנחנו רוצים להצליח. חסר שם משהו, משהו שישאר שם תמיד לא משנה מה. 

מניע בעייתי נוסף הוא מניע של הסביבה - "נמאס לי שמסתכלים עליי כאילו שאני שמנה" / "נמאס לי מהערות הסביבה ש"אם רק היית רזה, היית מדהימה" / "אמא שלי מציקה לי כל החיים ונמאס לי, אני חייבת להרזות" / "בעלי מציק לי ואני חייבת להרזות למען הזוגיות".
ידידיי היקרים - לא! פשוט לא! לא עושים שינוי באורח החיים ממניעים כאלו. גם כאן, המניעים האלו באים והולכים. יום אחד אנחנו נורא רגישים ואכפת לנו מה כל אחד אומר וחושב עלינו. וביום לאחריו, פתאום נגיד לעצמנו - לעזאזל על כל העולם. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים, אני חי אך ורק בשביל עצמי, אלו החיים שלי!
גם כאן, יהיה קשה מאוד להתמיד בשינוי אורח החיים, אם נתבסס רק על זה.

אני מאמינה, שחשוב שמניע יהיה מניע קבוע. כזה שלא יכול להשתנות. מניע עובדתי.
מניע כזה הוא מניע רפואי/בריאותי.  אני חלילה לא אומרת שלא יכולים להיות מניעים חיצוניים כפי שתיארתי למעלה, אבל חשוב שיהיה מניע קבוע, סטטי. מניעים רפואיים יכולים להיות כל מה שקשור לבריאות הגוף - החל מאנשים שחולים בסוכרת ועליהם לשנות את אורח החיים כדי שהסוכרת לא תדרדר במהלך השנים. דוגמא נוספת היא אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, כולסטרול, בעיות לב. כל אלו יכולים להגיע למצבים נוראיים ואף למוות. הרבה אנשים שחולים במחלות האלו, ממשיכים לומר לעצמם שזה לא בשליטתם, ולכן הם לוקחים כדורים לויסות המחלות. כדורים להורדת לחץ דם, כדורים לבעיות לב וכו'. הם מפחדים להתמודד עם עצמם ועם העובדה שהכל מתחיל ונגמר (למעט מקרים נדירים של גנטיקה בעייתית) באורח חיים בריא - אכילה נכונה ובריא בשילוב פעילות ספורטיבית.
מניע רפואי אומר שאנחנו רוצים לעשות את השינוי כדי להיות בריאים וכדי להרגיש יותר טוב. כדי שנוכל ללכת ברגל מבלי להתעייף, כדי שנוכל לקשור את השרוכים בקלות (מי שהיה מספיק שמן יודע שזה מאוד קשה כשהבטן מפריעה בדרך...), כדי שנוכל לשחק עם הילדים שלנו, כדי שנוכל לעלות במדרגות מבלי לעצור ולהתנשף, כדי שנוכל ללכת לטיולים, לטפס על הר, לקפוץ כמו ילדים קטנים ולעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. כל עוד יש לנו את הנתונים הבסיסיים אין שום סיבה שלא נוכל לעשות זאת. אין שום סיבה שנמשיך להאמין שהחיים שלנו ימשיכו להיות חיים שתלויים בעולם הטכנולוגי (מי שראה Wall-E ידע מיד על מה אני מדברת). אנחנו לא צריכים להיות תלויים במעלית, באוטו , במדרגות הנעות או ברכבל. אין שום סיבה שלא נהיה מסוגלים לעלות גם 50 קומות ברגל. יותר מהכל, אין שום סיבה שלא נחיה את חיינו במלואם. שנזדקן בצורה מכובדת, עם מינימום מכאובים וכאבים, עד שנמצה את החיים עד תומם. מי שמקשיב לאנשים מבוגרים/קשישים יודע - בסופו של דבר, מה שחשוב זה מה שהספקנו בחיים, האם מיצינו אותם? או שבזבזנו אותם על חיים לא מספקים?

בשבילי, לדוגמא, המניע הוא מניע בריאותי. אבא שלי ז"ל נפטר בדיוק מהבעיות האלו, לפני 6 שנים. הוא היה שמן רוב חייו וסבל מלחץ דם גבוה, סוכרת, כולסטרול ובעיית לב. אני יודעת שיש לי גנטיקה דומה והרגלים דומים, ואם לא אשנה את אורח החיים שלי, יכול להיות שגם אני אלך לעולמי מוקדם מהצפוי.
כמובן שאני גם רוצה לתת דוגמא טובה לילדים שלי - דוגמא של מהי אכילה בריאה ונכונה, של אי אכילת מאכלים "מנחמים" כדי לפתור בעיות רגשיות, דוגמא של חיים פעילים. אני רוצה לשחק משחקים פיזיים עם הילדים שלי ולא להתעייף, ואין שום סיבה שלא אצליח!

בנוסף, אני בהחלט מאמינה שכל אחד שצריך לעבור שינוי אורח חיים, יכול למצוא מניע בריאותי. מי שלא יכול למצוא מניע כזה - כנראה שאין שום סיבה שיעשה שינוי באורח החיים!
אני כמובן מדברת לדוגמא על כל מיני נשים עם BMI 20 שנורא רוצות להוריד 5 ק"ג כדי שיוכלו להיכנס למידה 34 ולהיראות כמו הדוגמנית/הסלב האהובה עליהן. מבחינה רפואית אין שום סיבה לעשות דיאטה כזו. הכל בראש ונובע מההשפעות התרבותיות הכל כך הרסניות שיש לנו בעולם. אז לא, יקירתי - אם את שוקלת 57 ק"ג ואת 1.70 ואת נורא רוצה להיות 53 ק"ג, אז אין שום סיבה שתעשי דיאטה. מה שאת באמת צריכה זה שינוי בראש או לנסות לחטב את הגוף באמצעות ספורט. דיאטה היא הדבר האחרון שיהיה בריא לגוף שלך, ברוב המקרים. 

לסיום, מניע קבוע הוא פשוט חשוב מאין כמוהו. מניע הספורט והבריאות תמיד יישאר שם, גם אם נקום יום אחד בבוקר ונרגיש נורא, וגם אם נרגיש נפלא. 

העיקר, שתעשו את השינוי מהמניעים הנכונים. חשוב לי להדגיש - אין שום בעיה שתעשו את השינוי גם ממניעים שבאים והולכים - כמו של מראה או יחס סביבתי. אבל חשוב שהמניע הראשוני יהיה מניע כזה שלא ישתנה מחר בבוקר. 

בהצלחה לכולם!