ה"אני מאמין" שלי - קצת על עצמי ועל השינוי באורח החיים

אני Khaleesi (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת..).

בסוף שנות ה- 20 לחיי, נשואה עם תינוקת קטנה, ממרכז הארץ.

החל מגיל 15 לערך התחלתי לסבול מעודף משקל. כילדה הייתי אוכלת הכל מהכל, היו לי הרגלים לא טובים בכלל, אבל הייתי כל כך פעילה ונמרצת שכנראה שפשוט שרפתי הכל.

ההרגלים שגדלתי עליהם היו הרגלים לא בריאים בעליל. משפט קבוע של אמא שלי היה : "אם תסיימו את האוכל, תקבלו קינוח"... ממש שתי ציפורים ביד אחת - גם למדנו לסיים את האוכל, בלי קשר לרמת השובע (מנגנון שובע? מה זה...), וגם למדנו להכניס לגוף סוכר מיד אחרי האוכל, ללא הפסקה, וללא קשר לרמת השובע.

עד היום מאוד קשה לי להחזיק את עצמי ללא סוכר אחרי אוכל.

הארוחות היו בד"כ ללא ליווי של סלט, מקסימום איזה ירק או שניים חתוכים על הצלחת או מלפפונים חמוצים מהמקרר.

פירות היו בשפע אבל "שטויות" היו הרבה יותר. היה אפשר למצוא תמיד (ובמיוחד בסוף השבוע) בורקסים, רוגלעכים, עוגיות ועוגות. בארון המזווה תמיד היו ממתקים מכל שפע - שוקולדים, במבה, ביסלי... מכל הבא ליד- רק תקחו.

בגיל 15 לערך, התחלתי להשמין. אני לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה, אני מניחה שזה ערבוב של כמה גורמים - שינויים הורמונליים, היכרות עם עולם האינטרנט, ו..התעניינות במין השני. כלומר, גם חילוף החומרים הואט וגם הפסקתי להיות פעילה. בנוסף, תמיד כשהייתי בתוך מערכת יחסים (והיו לי כאלו כבר מגיל 15), הייתי "משמינה מנחת". היינו רואים סרטים, יוצאים לבלות, ואיכשהו תמיד היו נשנושים בצד או בילויים מסביב לאוכל.

ללא ספק - תמיד חייתי בשביל לאכול, ולא אכלתי בשביל לחיות.

באותה תקופה זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי שלחה אותי לדיאטנית. קיבלתי את התפריט הכל כך מוכר, אותו תפריט שארגיש בוז רב כלפיו בעתיד. אתם יודעים - ארוחת בוקר- 2 פרוסות לחם קל + כף גבינה + ירק / ארוחת ביניים - מעדן/פרי / ארוחת צהריים - עוף + ירקות + כוס פחמימות / ארוחת ביניים - מעדן/פרי / ארוחת ערב - 2 ביצים + גבינה + לחם קל + ירקות. כמובן גם 3 פעמים הליכה בשבוע. זה ככה, בגדול...

כשרציתי לקבל קצת גיוון נעניתי בשלילה. מה, אין יותר פיתה? לחמניה? אין יותר בורגר ראנץ', שהייתי אוכלת באופן קבוע פעם בשבוע אחרי ביה"ס? לא רציתי הכל, אבל קצת, משהו. וכבר אז, נתקלתי בעולם הדיאטות הכה מבולבל, זה שרואה את כולם כמקשה אחת. זה שאינו מסוגל להתגמש, לקבל את העובדה שאנשים שונים הם שונים בכל מובן שהוא - החל ממבנה הגוף, דרך האהבה לספורט מסויים מול ספורט אחר, ועד להעדפות אוכל שונות.

הצלחתי לרדת קילוגרמים ספורים, בגיל הזה חילוף החומרים עוד מהיר וזה לא קשה במיוחד. נדמה לי שהייתי באותו שלב 55 ק"ג על 1.60, כשהתחלתי ב- 62 או 63 ק"ג. דווקא לי עם עצמי לא הייתה כל כך בעיה, אבל המשפחה שלי החליטה שאני בעודף ושאני צריכה לרדת "רק עוד 5 ק"ג" כדי שהבגדים ישבו יפה. היום, בהסתכלות אחורה על תמונות - אני יודעת שאני פשוט בעלת מבנה רחב יחסית. 55 ק"ג על 1.60 היה נפלא בשבילי, גם בגיל 15. אם הייתי מבינה יותר בבגדים ואופנה כמו היום, כנראה שהייתי פשוט יודעת להתאים לעצמי בגדים בצורה טובה יותר. מה לעשות, לא לכולם מתאימה חולצת בטן וטייץ וכו'. הלחץ הזה מהסביבה הקרובה שלי, הוביל אותי לייאוש, יחד עם התפריט הכה משמים, וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את תופעת האקורדיון - לרדת במשקל ואז לעלות.

הסיפור הזה חזר עוד הרבה פעמים עם שלל שיטות דיאטה - דיאטנים נוספים, דיאטות ענבים (כן, יש דבר כזה.. לא יכולתי לראות ענבים אח"כ במשך שנה), דיאטות דרך האינטרנט, דיאטה של דיאטן ספורט ועוד ועוד. למעשה, כל החיים ירדתי ועליתי, עליתי וירדתי. תמיד עליתי עם ריבית, כמובן, ותמיד עליתי רק כשהייתי בתוך מערכת יחסים, עובדה מעניינת כשלעצמה.

בצבא כמובן שהשמנתי לא מעט, והגעתי אז ל- 73-74 ק"ג על 1.60. נראיתי נורא עם המדים. הפנים היו נפוחות ועגלגלות.. זה לא היה מחמיא בלשון המעטה. אכלתי מכל הבא ליד, שירתתי במקום שהיה בו שפע אוכל, ואפילו אוכל טעים. אבל הכמויות, ובחירת האוכל היו גרועות ביותר.

לקראת סוף הצבא אבא שלי ז"ל נפטר. הוא היה אדם שמן כל חייו, הצליח להוריד מס' פעמים בודדות במשקל אך תמיד העלה את הקילוגרמים עם ריבית. הוא סבל מכל הבעיות הרפואיות שקשורות להשמנה - סוכרת, לחץ דם, בעיות לב... אני לא רוצה להרחיב כאן, אבל הוא היה אדם מדהים שנתן מעצמו לכל העולם, היה איש אשכולות שהיה מסוגל לעשות הכל בבת אחת - להיות איש משפחה, להיות בעל עסק, לתרום לקהילה, להיות בעל עשרות חברים.. וכולם פשוט אהבו אותו. רק לעצמו הוא אף פעם לא הצליח לדאוג, תמיד שם את עצמו במקום האחרון. מהבחינה הזו, אני מאוד דומה לו.

אין ספק שהאירוע הזה זיעזע את עולמי. הבנתי שאני חייבת לשים את עצמי במקום אחר. שאני חייבת לדאוג לעצמי ולגופי, להיות רזה ובריאה. ידעתי שזה מה שהוא היה רוצה בשבילי, ומעבר לכך - זה מה שאני רוצה בשביל עצמי.

יחד עם האבל, פרידה מבן זוג שהיה לי במשך שנתיים וחצי ועוד כמה שינויים - נרשמתי לחדר כושר, עשיתי ספורט פעמיים-שלוש בשבוע, והתחלתי לאכול נכון. זו לא הייתה "דיאטה". לא הייתה שם "שיטה". לא היה תשלום לשום איש מקצוע שינחה אותי. פשוט קיבלתי החלטה וביצעתי אותה, יחד עם תמיכה של הסביבה שלי. תוך 3 חודשים הייתי במשקל תקין ובריא בשבילי -60 ק"ג על 1.60. יש הרבה שיגידו שזה "שמן", הרי יש דוגמניות במשקל 45-50 ק"ג על 1.70-1.75, אז 60 על 1.60?! ובכן. מי שחושב ככה יכול להתחפף מהבלוג, פשוט ככה. לא מעניין אותי להיראות דוגמנית, וגם אם אני רוצה לעולם לא אוכל להיראות כמו אחת. גם בגיל 14 כבר הייתי כנראה יותר "עבה" מבחינת מבנה הגוף שלי מדוגמניות רבות. מה לעשות, לכל אחד מאיתנו יש מבנה גוף אחר וצריך לקבל את זה (עוד אפשר לקרוא בפוסט שלי על מטרות מציאותיות בשינוי אורח חיים).

הצלחתי לשמור על כך מספר חודשים, אבל אז הכרתי את בעלי. הוא היה פעיל מאוד פיזית, והיה בעל תאבון מאוד מאוד גדול. מהר מאוד נסחפנו לעולם המסעדות, האוכל, והבילויים - ויחד עלינו במשקל. לא היה אכפת לנו, פשוט ככה. חיינו במעין עולם ורוד, שבו הכל טוב, הכל יפה. מדי פעם היינו מבינים שהגזמנו והיינו מנסים לעשות דיאטה, יורדים כמה ק"ג ועולים אותם בחזרה. הוא עלה כ- 20 ק"ג, ואני 25, במשך 5 שנים.

התחתנו, הלכנו לדיאטן ספורט ודי הצלחנו לרדת יפה במשקל במשך תקופה קצרה, אבל אז נסענו לירח דבש ואז נכנסתי להריון. בירח הדבש שקלתי 85 ק"ג. בסוף ההריון הגעתי לשיא שלי של כל הזמנים - 100 ק"ג, על 1.60.

מן הסתם שהרגשתי רע. לא רק מבחינת ההריון, אני מאמינה, זה פשוט משקל מטורף על גוף כזה. היה לי כבד, היו לי בצקות, והתחלתי לחשוש אם אי פעם אצליח להוריד במשקל, עד כמה, מתי...

במהלך ההריון סבלתי בשליש הראשון מבחילות ותשישות רצינית, לא הייתי מסוגלת לעשות ספורט או לאכול נכון. אח"כ כבר הגעתי לאמצע ההריון והתעצלתי לעשות ספורט. כל ההריון אמרתי לעצמי שאני רוצה לרדת במשקל ולעשות דיאטה, אבל הדעות היו חלוקות לגבי יכולת הגוף לספוג ירידה במשקל במהלך הריון, שבו צריך להזין תינוק, והעדפתי שלא לקחת את הסיכון.

ילדתי בת מדהימה, מושלמת ומקסימה, אהבת חיי.

כחודש וחצי אחרי הלידה התחלתי ללכת לחדר כושר לנשים אחרי לידה, זה היה מבחינתי הצעד הראשון לקראת חיים בריאים. התחלתי להיכנס מעט לכושר, ובשלב זה כבר ירדתי 10 ק"ג, חלקם כמובן ירדו בלידה עצמה.

לצערי (וכאן לא ארחיב), קרו כמה דברים בזוגיות שהובילו בתחילה להפסקת האימונים והדיאטה. אבל ברגע שהצלחתי להתרומם מהמשבר, הגעתי למצב שבו היום אני שמה את עצמי ואת הקטנה שלי במקום הראשון.

לפני כ-3 שבועות (מכתיבת הקטע הזה - 25.4.12) התחולל שינוי פתאומי בחיים שלי, בתפיסה שלי את עצמי, את העתיד שלי, והבנתי שאני חייבת לשנות את אורח החיים שלי. זה היה שילוב של כמה גורמים, ובין היתר העובדה שהתחלתי לשים את עצמי במקום הראשון (מוכר לכם מהחלק שרשמתי על אבא שלי ז"ל?), ואת הבת שלי כגורם מוטיבציה מאוד מאוד חזק.

כתבתי פוסט שלם על מוטיבציה ומניעים לשינוי בעבר, והמניעים שלי תמיד היו חזקים, אך הפעם הבת שלי מחזקת אותי יותר מהכל.

אני רוצה לתת לה הרגלים טובים ובריאים לחיים, לתזונה, לפעילות גופנית. אני רוצה להוות מודל לחיקוי בשבילה. אני רוצה להראות לה שאפשר לבחור נכון. לא חייבים לבחור בשוקולד, אפשר לבחור בממרח חרובים, שטעמו כמעט זהה אך הוא בריא כמעט יותר. אפשר לאכול ירקות וגם להנות מהם. אפשר לאכול גם עוגה, אבל רק באירועים מיוחדים או בארוחות מיוחדות, ולא סתם ככה. אפשר לעשות פעילות גופנית ולהנות, וזו צריכה להיות שגרה בחיים.

אני רוצה שהיא תדע מהו שובע אמיתי, שתפסיק לאכול כשהגוף שלה יגיד לה להפסיק. אני עוד מחפשת את המנגנון שלי, אולי יום אחד עוד אמצא אותו.

אני רוצה להיות בריאה וספורטיבית כדי שאוכל לרוץ ולשחק איתה, במקום להיות מההורים שיושבים על ספסל מרוחק ומדי פעם צועקים לילד שלהם "יופי, כל הכבוד!". אני רוצה לרוץ איתה, אני רוצה לרכוב איתה על אופניים ביום כיפור, ולקנות איתה את הרולרבליידס הראשונים שלה.

אני רוצה להיות שם בשבילה, גם בגיל 60 ו- 70.

וגם בשבילי - אני רוצה לחיות, להנות, להיראות טוב, להיות עם לב חזק ובריא, שתהיה לי את האפשרות לעשות מה שאני רוצה, גם אם זה לטפס עכשיו על הר. אני לא רוצה להיות ספורטאית צמרת, אבל אני כן רוצה להחליט בשביל עצמי מהם הגבולות שלי, ולא להגיע למצב שאני עולה קומה או שתיים במדרגות ואני אדומה ומתנשפת בסיומן.

הבלוג הזה היה פעיל בעבר, עד שנכנסתי להריון. לפני מס' ימים החלטתי לחדש אותו, יחד עם השינוי שחזרתי אליו, והפעם אני ממשיכה אותו עם כל הכוח והמרץ.

אני לא עושה שום "שיטה". אני לא הולכת לשומרי משקל, ואני לא שותה שייקים מיוחדים. אני לא הולכת לדיאטן של קופ"ח או דיאטן פרטי, אני לא מזמינה מאמן כושר פרטי. אני אפילו לא נשקלת, כי מניסיון שלי, משקל הוא מדד נורא, שעדיף לזנוח.

אני פשוט עושה את מה שאנשים בריאים ורזים במידה (או בביטוי הנכון "Fit", שלא בדיוק קיים בעברית) עושים -
לאכול בריא ובכמויות מדודות, ולהתאמן נכון - הן אירובי והן אנאירובי.

אני לא מכניסה יותר שטויות הביתה.
אני מרשה לעצמי עוגה או משהו טעים - רק אם זה ממש שווה את הקלוריות, ורק כשאני מתארחת אצל משפחה/חברים או באירועים מיוחדים כמו ימי הולדת.
אני מבשלת בריא, וזה לאו דווקא אומר תמיד להשקיע עכשיו שעתיים של הכנה. לפעמים זה פשוט להכין סלט גדול וטעים, שלוקח פחות זמן להכין מאשר להזמין פיצה.
אני אוכלת כמויות מדודות, במובן זה שהן לא ענקיות ואני לא מביאה את עצמי יותר לרמה של "פיצוץ". בחוץ, אני אוכלת חצי מהכמות שמוגשת לי, או כמות שנראית לי הגיונית, ולא את כל הצלחת לרוב.
אני אוכלת לאט עד כמה שאפשר, גם אם מסביבי כולם אוכלים מהר.
אני שותה כמעט אך ורק מים מינרלים (לא אוהבת מים מהברז). זנחתי את הקולה והמיצים.
אני משתדלת שלא לגעת בסוכר בצורה של ממתקים או מיצים.
אני משתדלת להימנע ממאכלים עתירי קלוריות כמו בורקסים, פסטות שמנות. כשיוצא לי ללכת למסעדה - אני פשוט אומרת למוח שלי להתעלם ממאכלים כמו "רביולי בשמנת בטטה". מאכלים כאלה שמורים מבחינתי לאירועים מיוחדים, בדיוק כמו שמלת קוקטייל מיוחדת.
אני משתדלת לאכול תמיד ירקות לצד האוכל.
אם בא לי לנשנש - אני בוחרת בפרי, מעדן או אפילו פרוסת לחם עם ממרח כלשהו.
אני שואלת את עצמי מיליון פעם לפני שאני מנשנשת, אם אני באמת רעבה או שסתם משעמם לי/רע לי, ומשתדלת להפוך את האוכל למשהו נחמד אבל עם גבולות, ולא כפרס ניחומים.
אני מזכירה לעצמי שאני לא כלב ואני לא צריכה "פרס" בצורה של אוכל.
אני הולכת לחדר כושר 3 פעמים לפחות בשבוע, לאימון שכולל 40 דק' אירובי ועוד מס' תרגילים. המטרה שלי כרגע היא "להתמכר" לספורט, או במילים אחרות - להפוך אותו לשגרה. כשאני קמה וקשה לי, אני משתדלת פשוט לא לחשוב על זה - כמו הסלוגן של נייקי - "Just do it".
אני לא נשקלת ולא לוקחת מדדים.
אני לא קובעת לעצמי מטרות קטנות, המטרה שלי היא פשוטה וכללית - להפוך את השגרה שלי לשגרה בריאה וטובה. זה לא משנה אם זה יקח חצי שנה, שנה או 3 שנים... לא חשוב לי להיות רזה בשביל הביקיני בקיץ או לרדת עד שאראה מספר אחר על המשקל. השינוי זה מה שאני רוצה, וככזה - ממש לא משנה לי מהם המדדים החיצוניים.
כן חשוב לי לעשות בדיקות דם מדי פעם ואחוזי שומן, כדי לוודא שאני באמת בריאה, מבפנים.


יש עוד כל מיני, אבל בגדול, בזה אני מאמינה. בשינוי שבא מבפנים, שהוא החלטה של רגע אחת, החלטה הרת גורל שמשנה את החיים.

נכון, הכל עוד טרי, אבל אני מרגישה שונה, אחרת. רק הזמן יגיד ויעשה את שלו, ובינתיים אתם מוזמנים להיות חלק מהתהליך שלי -
From Fat to Fit.

שלכם,
Khaleesi

*(כרגע אני בשם בדוי, אולי בעתיד אחליט להיחשף).

**אני כותבת את הבלוג בעיקר בשביל עצמי, אבל גם בשבילכם - כדי לתת מוטיבציה, לגרום לכם לחשוב קצת מחוץ לקופסא, וגם לעזור. אם מישהו רוצה לספר, להתייעץ או סתם לקבל תמיכה - אתם יותר ממוזמנים לשלוח לי אימייל אישי ל- m.khaleesi@gmail.com .