סוף סוף הבנתי למה אנשים עושים את זה.. וזה היה פשוט אורגזמי!

לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט.
שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים.
כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.


מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים.
כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).


אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת.
אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. 
התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ.
אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:

I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)

I ain't gonna quit until I've won

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it, stop it

You can't stop us now...

מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.

חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!! 

נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה. 

הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.

ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..! 

האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6. 

הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.

תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!

העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.

המשכתי עד שסגרתי 40 דק'. 

מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה. 

אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי). 

אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!

לסיום, עוד משהו קטן.  אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.

ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".

אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P 

אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)

שיהיה המשך שבוע נפלא לכולם!

עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!