עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!

אז, הולכים לחדר הכושר?

היה זה בוקר יום ראשון אביבי.
הערתי אותו בבוקר לקול ציוצי ציפורים: "קדימה, קום, הולכים".
-"אין לי כוח, עזבי אותי", אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו והסתובב לצד השני.
-"כל הזמן אתה רק רוצה לישון. לישון, לאכול, לנוח, שוב לישון ושוב לאכול. די, פעם אחת תעשה משהו קצת מועיל".
-"די, נו! אין לי כוח אלייך כבר. תני לי לישון".
-"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני קמה והולכת לחדר הכושר."
קמתי, והוא אחריי. עם גב מעט כפוף, התיישב על קצה המיטה ונעל את נעלי הספורט בחוסר חשק.
-"שתדעי לך שזה רק בגללך. רק הפעם אני מוותר לך, ואני לא מבטיח שאני אזוז שם. נראה לי שאני סתם אשב על הספה ואחכה שתסיימי את מה שאת הולכת לעשות".
-"מעולה. העיקר שתבוא, כבר עשית משהו".
התארגנו ונסענו לחדר הכושר. עלינו במדרגות הנעות, והוא נשען על המעקה, כאילו ורוצה לישון עליו. "יכולתי להמשיך לישון, את יודעת.", המשיך לקטר. "כל פעם את והרעיונות המעצבנים שלך. לפחות אחרי זה נלך לאכול איזה המבורגר במקדונלדס או משהו, בסדר?". -"טוב, טוב..", ויתרתי לו, רק שישתוק כבר.
הגענו, שמנו את החפצים בלוקרים ועלינו על הליכון. התחלנו ללכת. "אוף, כואבות לי הרגליים". -"די, זה יעבור, אתה לא תמות מזה.. תוציא קצת אנרגיה, מה יש?". "אבל אין לי כוח, ואת הולכת להיתקע כאן עכשיו איזה חצי שעה. מה אני אמור לעשות עם עצמי??". "תלך. יש לך פה מוזיקה טובה, טלוויזיה, לך סתם בקצב איטי.. זה עדיף על לשבת על הספה, לפחות תדע שעשית משהו". 
עברו להן 20 דק'. פניתי אליו וראיתי פתאום שהמבט שלו השתנה מעט. במקום העיניים העייפות שביקשו להירדם, ראיתי עיניים פקוחות לרווחה. גבו היה זקוף, ותזוזות פיו העידו על כך שהוא נהנה מהמוזיקה. הוא הביט בי, וחייכתי אליו בחזרה.
"קשה לי, כן? שלא תהיי יותר מדי מרוצה מעצמך. אבל בסדר, זה לא רע כל כך כמו שחשבתי".
סיימנו את האימון אחרי 20 דק'. "מה עכשיו? יש פה מלא מכשירים מוזרים. אולי תראי לי מה עושים?", שאל בסקרנות.
הראתי לו בשמחה. ביצענו מספר תרגילים, ולאחריהם פרשנו למלתחות להתקלח. 
נפגשנו לאחר מכן. "וואי, איזה מקלחת טובה. רק 10 בבוקר ואני מרגיש ממש ערני, בא לי לכבוש את העולם". 
"כן,", אני עונה לו, "המוח שלך שחרר אנדורפינים והורמונים שונים שגורמים לך להנאה ולעוררות. נכון שאתה שמח שבאת איתי, אחרי הכל? "כן, עדיף באמת על לישון. אני מרגיש ממש טוב עם עצמי."


יומיים לאחר מכן הערתי אותו שוב בבוקר. "נו יאללה, אתה קם? הולכים לחדר כושר".
-"די, אין לי כוח", שוב קיטר. "כל השרירים שלי עוד תפוסים מיום ראשון. אני רוצה לנוח, אולי אני אלך מחר, מחרתיים, לא יודע. אבל אני אבוא, מילה שלי". 
-"אני לא מוותרת לך". עניתי. "אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתה מתחיל לוותר ואז אתה כבר לא הולך שוב. "
-"אבל אני באמת עייף, באמת כואבים לי השרירים, אולי אני אלך בערב, בסדר? " 
-"לא. אם תבוא ותתאמן השרירים ישתחררו לך, תרגיש יותר טוב. ותזכור איך הרגשת שלשום אחרי שהתאמנת, היית בעננים! ואני לא מאמינה לך שתלך באמת היום בערב."
-"את פשוט נודניקית, את יודעת את זה? למי יש כוח עכשיו להתאמן איזה שעה, שעה וחצי? את משוגעת. כולה 9 בבוקר, בקושי ישנתי 5 שעות."
"כן, אבל אח"כ אתה תהיה עירני יותר. נכון שעכשיו זה נראה כמו הרבה, אבל כמו פעם קודמת - תבוא ומקסימום תשב בצד ותשתה משהו. יש שם מוזיקה טובה, טלוויזיה, אני בטוחה שתמצא את עצמך. בבקשה, חשוב לי מאוד שתבוא איתי."
הוא קם בחוסר רצון ובא איתי. 
השרירים באמת השתחררו לו, והוא אכן יצא מרוצה, עם אנרגיות.


כך עברו להם מספר שבועות. מיום ליום הוא התחיל להנות מהעניין. לפתע, הוא קם בעצמו בבוקר. ביקש ממני להצטרף אליו.
הוא פתאום החליט שנמאס לו מג'אנק-פוד, כי הוא הבין שזה לא מועיל לו. פתאום הוא נמשך לאוכל בריא, צבעוני, טבעי - ירקות, פירות, בשר, פחמימות מורכבות. הוא נהנה מקינוח של שייק פירות במקום גלידה שמנה. הוא החל לרוץ מעט, להעלות את המשקל באימוני האנאירובי.


"את זוכרת איך עשיתי צרות בהתחלה? איך אהבתי לישון כל כך הרבה? ולאכול את כל הג'אנק הזה?", שאל בוקר אחד, ביציאתנו מחדר הכושר.
-"כן, לא הייתה לך מוטיבציה". עניתי. "עדיין לא הייתה לך שיגרה, וזה היה נראה לך כמו הדבר הכי קשה בעולם. ואני מבינה אותך לגמרי, הרי הכי קל לשבת על הכורסא, לראות טלוויזיה, להזמין איזו פיצה ופשוט להתעצל. לקום ולעשות משהו עם עצמך, זה כבר דורש הרבה כוח נפשי, רצון טוב, והחלטה שאתה רוצה לחיות את החיים אחרת. עם אנרגיות. החלטה שאתה רוצה להיות מודל לחיקוי לילדים שלך, שאתה רוצה להיות מסוגל גם לטפס עכשיו על הר, אם רק תרצה".
-"עוד מעט גם את זה אני אוכל לעשות! "


ואכן, עברו החודשים, והוא התאהב בספורט. המבט שלו השתנה. הוא נהיה חיוני יותר, עירני יותר, אנרגטי יותר. הוא יכול היה לעשות מה שבא לו - לרוץ, לקפוץ, לטפס על הר, לנסוע שעתיים על אופניים בטיול, או לעלות מדרגות ארוכות באתר תיירותי כזה או אחר. על המדרגות הנעות הוא כבר לא עמד, הוא הלך. כשהיה צריך להרים משהו מהרצפה שנפל, היה קם ומרים זאת באנרגיה, במקום להתעלם ולדלג מעל. הוא הפסיק לחפש קיצורי דרך, ופשוט נהנה מהחיים.


יום אחד, הוא בא אליי וחייך. "מה יש לך היום?", שאלתי. "רציתי להגיד לך תודה", ענה בשמחה. "אם לא היית דוחפת אותי, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הייתי ממשיך להתעצל, להיות במעגל הקסם הזה של אכילה-רגשות אשמה-אכילה. הייתי ממשיך לעלות במשקל, הבריאות שלי הייתה נפגמת. אבל התעקשת איתי כמו שלא התעקשת אף פעם, וזה עבד. פעם אחת ולתמיד זה עבד".
עניתי לו באושר רב - "גוף יקר שלי, אני אוהבת אותך. בלעדיך, אין לי אף אחד. אני רוצה שנחיה ביחד, בזוגיות נפלאה. אני רוצה שתחיה בשבילי, ואני בשבילך. שתעזור לי ברגעים הקשים, שתרים אותי למעלה, ויחד איתך - אני יודעת שאני מסוגלת להכל. אני פשוט תמיד צריכה לזכור, שאנחנו אחד. אני, ואתה, הגוף שלי. שאף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל אנחנו משלימים זה את זה, וביחד אנחנו הכי חזקים שאפשר. אני אוהבת אותך."

*התמונה נלקחה מ- Pinterest

העצלות תורמת לאריכות ימים. האמנם?

נתקלתי בכתבה הזו, אמנם ישנה אבל מעניינת:

חשבתי שזה נושא מעניין לדבר עליו.
אני חושבת שה"כתבה" (אם אפשר לקרוא לקטע הקצרצר הזה כתבה..) הזו כתובה באופן בעייתי.
למשל, הבאת הדוגמא של ספורטאי צמרת היא דוגמא קיצונית שלא מעידה על הכלל. סבא רבא שלי ז"ל (כמו סבים רבים אחרים שאני יודעת עליהם מסביבתי), חי עד גיל 93, כשהוא עוד עבד בחצר ודיווש על אופניים מדי יום עד ימיו האחרונים. בכלל, הדור הזה לא יכול היה להיות עצלן גם אם היה רוצה - לא היו מחשבים, טלוויזיות או מכוניות, לא היו סופרמרקטים, אפילו השירותים היו בחצר ולא במרחק של צעדים בודדים מכל מקום בו אנו עומדים. החיים היו פעילים כי לא הייתה ברירה אחרת. לכן, בראש ובראשונה, לא ברור לי בכלל כיצד ניתן למדוד את "רמת העצלות".
שנית, כמו שיש דוגמאות לכפר האיטלקי, יש דוגמאות הפוכות לחלוטין, למקומות שבהם יש אנשים שחיים הרבה מאוד, אך החיים שלהם הם דווקא חיים פשוטים שכוללים עבודת כפיים מדי יום. מעניין לשאול - האם הגנטיקה הובאה בחשבון? האם יכול להיות שהאוכלוסיות המדוברות מאריכות חיים בגלל גנטיקה טובה, או אפילו איזור גיאוגרפי, ולא בגלל מידת הספורט?


אני כן מסכימה עם כך שלחצים מהווים מקור לבעיות רפואיות. זה ידוע ויש על כך שלל מחקרים. גם לאכול פחות - אני מאוד מאמינה בכך שאנחנו בסה"כ בעלי חיים. כבני אדם למדנו להפוך את האוכל לעניין תרבותי, להנאה. "לחיות כדי לאכול" במקום "לאכול כדי לחיות". אני מאמינה שמבחינת הגוף שלנו, עדיף לנו להעמיס כמה שפחות. אנחנו צריכים אוכל כדלק ולא מעבר לזה, בטח שלא האוכל בתרבות המערבית - אוכל מתועש, מלא סוכרים וחומרים תעשייתיים כאלו ואחרים.
בכל אופן אני חושבת כמו בכל דבר אחר, שצריך למצוא את דרך המלך. לא צריך להיות עצלנים - מניסיון, זה לא כיף. זה גורם לחוסר אנרגיות, עייפות כרונית, מצב רוח ירוד. אבל גם לא צריך להפריז ולהיות ספורטאיים בצורה מקצועית. רוב הספורטאיים נפצעים בשלב כזה או אחר, ואכן בשלבים מאוחרים בחיים בד"כ יש להם שלל בעיות פיזיולוגיות.
בסה"כ צריך לעשות הכל במידה - לאכול, לעשות ספורט וגם להנות.


מה דעתכם בעניין?


ולעדכון יומי - 
הייתי בבוקר בחדר הכושר כהרגלי, עשיתי 40 דק' הליכה מהירה + תרגילים אנאירוביים. הרגשתי די חלשה, אולי כי לא ישנתי טוב.. כך שהיה לי קשה מהרגיל, אבל סיימתי את האימון למרות הכל! נזכרתי בכיתוב הזה, שנתקלתי בו לאחרונה, והכנסתי אותו טוב טוב לראש כדי לקבל בוסט של מוטיבציה באמצע האימון:

בערב אכלתי סלט יווני טעים. גם משביע, גם בריא, וגם מהיר מאוד להכנה בגלל החתיכות הגדולות:

(מלפפונים, עגבניות, גמבה, בצל סגול, זיתים שחורים, גבינה בולגרית 5%, שמן זית, לימון)

שיהיה לכולם לילה טוב ושבוע מצויין. 

מחר - טיפים לחג המנגלים... 

*כל התירוצים כולם! האם הם באמת מוצדקים? + עצות לפתרונות

כל התירוצים כולם! (וטיפים להתמודדות עימם)

1. "אני אתחיל מחר" או המשפט המוכר - "ביום ראשון מתחילים דיאטה!". הממ.. כן... יום ראשון הוא יום מיוחד ובגלל זה נורא מתאים להתחיל דיאטה. אז זהו, שלא. מי שאומר את המשפט הזה יודע טוב מאוד שהוא אומר אותו כל סופ"ש מחדש, אבל זה אף פעם לא מחזיק. אין להתחיל מחר, אם עושים החלטה, צריך להבין שהיא החלטה לטווח הרחוק, לכל החיים. צריכים להיות שלמים עם ההחלטה לשנות את אורח החיים ולא לצפות ש"אעשה כמה ימים/שבועות של דיאטה עד שאגיע למשקל הרצוי". זה לא עובד ככה, אלא אם כן יש לכם 2 ק"ג להוריד בשביל חתונה (וזה סתם בראש שלכם, סביר להניח). מי שיש לו בעיה אמיתית של עודף משקל - צריך לקחת החלטה. 

2. "אין לי זמן". אני מכירה את המשפט הזה מקרוב, כי גם כשהייתי סטודנטית ועבדתי הייתי אומרת אותו לא מעט. מצד אחד, יש בזה משהו. אם את אישה שעובדת כל היום, יש לך ילדים קטנים ואת מוצאת את עצמך מדלגת בין דבר לדבר בלי יכולת לנשום - סביר להניח שזה יהיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, אם נסתכל על הנתונים, אז הכנה של אוכל בריא לא מצריכה כל כך הרבה זמן, ביחס לאכילה של מוצרים זמינים. אלא אם כן אתם חיים על ביסקוויטים, סביר להניח שהזמנים די דומים. לדוגמא -
הזמנה של פיצה - עד שמזמינים ועד שמקבלים את הפיצה זה לפחות חצי שעה (אם לא יותר). מה אפשר לעשות בחצי שעה? לשים אורז על הסיר (20 דק' והוא מוכן), לחמם בתנור ירקות טעימים (אפשר בכיף לשים ירקות רכים יחסית שמתבשלים מהר כמו פלפלים, עגבניות וכו', או להשקיע כבר ב- 45 דק' ככה ולהוסיף גם ירקות שדורשים יותר זמן). לחלופין כמובן לאדות ירקות קפואים כמו שעועית ירוקה, ברוקולי וכו'. מוסיפים קצת תיבול / סויה וזה יוצא מדהים. בזמן ששמתם את האורז (או פסטה או כל דבר אחר) שמים גם את זה, זמן ההכנה קצר. וכמובן - סלט. לוקח בדיוק 5-10 דק' לחתוך אותו. חשוב מאוד בעיניי להוסיף סלט או לפחות ירקות חתוכים גס לכל ארוחה שהיא. זה משביע, זה ממלא, זה שיא הבריאות, וזה לגמרי עניין של הרגל. אם תתרגלו להוסיף ירקות לכל ארוחה (אפילו לא חתוכים - לשטוף ולהוציא מהמקרר ולנגוס בהנאה, או לקחת קופסאות שימורים לדוגמא של מלפפונים חמוצים) תראו שקל לכם הרבה יותר בדיאטה. 

3. בהמשך לסעיף העליון - "אין לי זמן לספורט". קודם כל, נתון מעניין - הספורט מהווה רק כ- 30% מהירידה במשקל. התזונה היא הערך המכריע. אם למישהו באמת אין זמן לספורט (ויש כאלו, אך מעטים) - אפשר להתמקד רק בתזונה וזה בסדר גמור, לפחות בשלב הראשוני. אח"כ כדאי מאוד להוסיף ספורט כדי להימנע מעודפי עור רופפים. מאידך, שמעתי בעבר על דעה לפיה מומלץ שלא לעשות יותר מדי ספורט בשלב הראשוני כדי להימנע מסימני מתיחה. בכל מקרה, אין שום ספק שצריך לשים את שינוי אורח החיים בראשית סדר העדיפויות. אין כזה דבר אין זמן. אני תמיד אומרת - אם אובמה או כל אדם מאוד עסוק אחר יכול לעצור לחצי שעה ביום ולעשות ספורט, גם אתם יכולים. זו רק שאלה של רצון והחלטה.

4. "לאכול בריא זה יקר". כעיקרון, יש בזה משהו. אם תלכו לכל מיני סופרים מיוחדים וחנויות טבע ותקנו "רק אורגני", "רק בריא" וכו' - סביר להניח שתצאו עם חשבון מנופח, שלא מתאים לכל אחד. גם אם תרצו לצרף לזה מנוי בחד"כ, זה עלול להרקיע עד 500 ש"ח לחודש בלי בעיה (שלא נדבר על מאמנים אישיים). אבל, בשורה התחתונה - אוכל בריא הוא אוכל לא מעובד ולכן הוא דווקא זול. ארוחה היום במקדונלדס לדוגמא עולה כמדומני כ- 35 ש"ח (אולי אפילו יותר, אני לא מעודכנת). במחיר הזה אתם יכולים להכין סיר אורז שיספק כמה אנשים + חזה עוף לכמה אנשים + סלט. סתם דוגמא כמובן. בסה"כ כדי לעשות ספורט צריך מצרכים בסיסיים. כאלה שלא מגיעים בקופסאות צבעוניות בד"כ. לדוגמא - אורז, לחם (אפשר מלא או קל, תלוי בכם), גבינות משלל סוגים, ירקות מכל הצבעים והמינים, טונה, עוף, קטניות ומה לא. כל אלו הם מוצרים זולים יחסית, ורוב הסיכויים שהארוחה תצא לכם יותר זולה מאשר להזמין אוכל או לחמם ארוחות מוכנות, מנות חמות וכו'. גם מבחינת הספורט - תמיד אפשר לצאת להליכה ברגל (ולא, החורף אצלנו זה לא תירוץ. זה לא חורף זה... אלא אם כן אתם גרים במקום ממש קר, אין לכם תירוץ! גם תמיד אפשר להתאמן מול הטלוויזיה בבית אם זה חשוב).

5. "אני שונא/ת ספורט". כן, גם אני. הפעם האחרונה שבה נהניתי מספורט, נכון ללפני שבועיים, באופן אמיתי לגמרי, היה בילדות. הייתי ילדה מאוד פעילה, רקדתי בג'אז, הייתי קופצת בחבל, גומי, כל היום על אופניים, רולרבליידס........ הוצאתי המון המון מרץ. בכלל, נראה שהדור היום גדל על המחשב והם פחות פעילים באופן מובהק. אבל לא ניכנס לזה. בכל אופן - כתבתי על זה בפוסט קודם ואני אכתוב בשניים שלושה משפטים גם עכשיו - יש המון המון המון סוגים של ספורט. על קצה המזלג: החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס). יש גם פעילות מול הטלוויזיה (למשל שיעורי האירובי של גלעד ינקלביץ' בערוץ הספורט), ושיעורים אחרים כמו "ריקוד החיים", שהתחלתי בו לפני שבועיים  (מומלץ בחום, מאז הילדות לא יצאתי עם חיוך על הפרצוף משיעור ספורט!! פירוט בפוסט על בחירת פעילות גופנית).
אין שום סיכוי שלא תמצאו משהו שאתם אוהבים. מספיק לחפש קצת בגוגל אפילו, כדי לגלות כל מיני אנשים ששנאו ספורט ופתאום התאהבו בענף מסוים. הגוף שלכם במהותו בנוי כדי להיות פעיל. נכון, נורא נוח לשבת על הכסא בבית אבל הוא יודה לכם מאוד אם תפעילו אותו בין קריאת בלוג אחד למשנהו (לא שאני מתלוננת שאתם קוראים פה, כן? ;-) ). אפשר גם להתחיל רק מפעם אחת בשבוע, או רק 10 דק' כל פעם וכו'. מה שמתאים לכם, העיקר שתעשו.

6. "אני שונא/ת ירקות ופירות". גם כאן, כמו בספורט - אין סיכוי. הנה קטע על עצמי - עד גיל 17 שנאתי סלטים. לאמא שלי יש טעם מאוד שונה משלי, והיא אוהבת להכין סלט שבד"כ מורכב ממס' ירקות (עגבניות ומלפפונים, בד"כ), בצל, ותיבול. התיבול הוא מה שהפריע לי בילדות/נעורים - היא נהגה לשים חומץ בסלט ולא מעט מלח, ושנאתי את הטעם. מה לעשות, לאנשים יש פלטת טעמים שונה, יהיה לכם קשה למצוא שני אנשים עם בדיוק אותו הטעם. בגיל 17 הייתי בבית של חבר שהיה לי דאז, והחלטתי לטעום את הסלט שאמא שלו הכינה מתוך נימוסין. זה היה סלט פשוט - מלפפונים, עגבניות, גמבה, אולי בצל, מי זוכר. ופתאום - נדהמתי! היה לי טעים! פשוט כי התיבול היה שונה לחלוטין.
במילים אחרות - אם לא תחקרו ותנסו באמת הכל, לא תדעו. אני אישית לא מכירה מישהו שבאמת לא אוהב ירקות לגמרי. גם אני ששנאתי ירקות, היום נהנית מהם מאוד, כשאני מכינה אותם כמו שאני אוהבת. אז נכון, יהיו כאלו שהטעם שלי לא יהיה לטעמם (לדוגמא, אני שונאת רטבים חזקים על הסלט שמציפים אותו), וזה בסדר. אז תחקרו - יש מגוון מטורף היום. החל מהירקות הפשוטים שאנחנו מכירים (שגם אותם, אפשר לבשל במניין דרכים. אני למשל אוהבת מאוד עגבניות בתנור), ועד לירקות אחרים כמו אספרגוס, בטטות, עלי תרד, נבטים למיניהם, חסות משלל סוגים, קישואים וכו'. כמעט את הכל אפשר לבשל בלא מעט דרכים ובתיבולים שונים ומשונים.
בירקות ופירות יש המון המון ויטמינים וסיבים חשובים לגוף - אל תוותרו עליהם. מצאו מה מתאים לכם, אני מבטיחה לכם שאתם תאהבו אותם בדרך כזו או אחרת. בגדול - רצוי לאכול ירקות מכל הצבעים האפשריים. הירקות מעידים על סוג הויטמינים שבירק. 

7. "אני נאלצ/ת לאכול הרבה בחוץ בגלל העבודה". הפתרון הכי אידיאלי כאן הוא להכין בסופ"ש אוכל מראש לכל השבוע, או להכין כל בוקר משהו בשביל "לשרוד את היום" ולהשאיר את הארוחה המרכזית לערב (מתאים רק למי שהרעב לא נפתח לו על הבוקר). אני בטוחה שתוכלו למצוא לא מעט אנשים במקום העבודה שלכם שמביאים אוכל מהבית. בסה"כ כשמתרגלים מבינים שזה לא באמת דורש כל כך הרבה כמו שנוטים לחשוב. זה נראה הרבה יותר מעייף ממה שזה. אם זה בכל זאת מרגיש לכם כמו עונש (וחבל, לא להתעצל!) - אופציה אחרת היא כמובן להזמין אוכל כמו סלטים בהרכבה חופשית, וזה מתאים למי שיש לו את היכולת הכלכלית לכך. אפשר כעיקרון גם להרכיב תפריט שיכיל סנדוויצ'ים או אוכל שזמין בשבילכם. אם יש לכם חדר אוכל במקום העבודה - נסו לאכול את האופציות הבריאות יותר (ורצוי כמה שיותר נטולות שמן). תמיד תוכלו למצוא סלט טרי או ירקות מאודים, אורז או פחמימה אחרת, ועוף, בשר בקר או דגים. רצוי מאוד לאכול צלחת גדולה אחת, שתהיה מחולקת כך - חצי מהצלחת - ירקות (חיים/מאודים, מה שבא לכם), רבע צלחת פחמימות ורבע צלחת חלבונים. אני בעצמי ירדתי ככה בעבר 15 ק"ג. זה אפשרי אם מוותרים על המאכלים השמנים שמוצעים (כמו כל מיני בורקסים, צ'יפסים וכו'). 

8. "זה הגנים שלי" / "יש לי נטייה להשמנה" / "אני לא יכול להיות רזה" / "ניסיתי" וכו' - כאן זה כבר עניין של החלטה בראש, של סדרי עדיפויות ושל מחשבות לא הגיוניות שמכשילות אתכם. בשורה התחתונה - אם אנשים שהיו 300 ו- 400 קילו הצליחו לרדת במשקל, גם אתם יכולים. איך עושים את זה? כנסו לפוסטים הקודמים שלי בעניין ראייה דיכוטומית (שחור או לבן), יתרונות מול חסרונות בשינוי אורח החיים וטיפים למוטיבציה.

9. "אני מכור/ה לפחמימות / "מכור/ה לאוכל" ולא יכול להפסיק! - כמו בסעיף הקודם, בכל עניין אפשר לטפל. השאלה היא מה מכשיל אתכם ומה עובר לכם בראש. רצוי מאוד לעבור גם בדיקות רפואיות כדי לאבחן מה מצבכם הרפואי, אם יש בעיה כלשהי וכו'. בשורה התחתונה אתם צריכים למצוא שיטה שתתאים לכם. אם מרכז הבעיה היא אכן שאתם מכורים לאוכל ולמעשה חושבים שאתם אכלנים כפייתיים וניסיתם כבר הכל, אולי למשל כדאי לכם ללכת ל- OA. קראו על הדיאטות והשיטות השונות בפוסט קודם.

10. "אין לי כוח רצון" / "אין לי שליטה". הרחבתי על זה בפוסט קודם גם כן - "ללמוד להגיד לא". על קצה המזלג - מומחים רבים אומרים שדיאטה אינה תלויה בכח רצון, אלא בלקיחת החלטה לשינוי. אני חושבת שזה עניין של אופי יותר מהכל - יש כאלו עם שליטה עצמית מאוד גבוהה ויש כאלו שהם כעלה נידף ברוח. לאותם אנשים אני אומרת - היעזרו בסביבה שלכם, תמשיכו להיזכר מדוע אתם מבצעים את התהליך. תתחילו להאמין בעצמכם ולדמיין את עצמכם לאחר השינוי. בסופו של דבר - כשמוצאים את השיטה והדרך הנכונים לנו, נוכל למצוא פתרון לכל מכשול שצץ. נתתי גם טיפים איך להימנע מבולמוסים ומאכילה מופרזת בכלל בפוסט בנושא, ואני מקווה שהוא יצליח לעזור. בשורה התחתונה - לכל אחד יש ימים שבהם הוא לא מצליח, ימים שבהם מאבדים את "השפיות" פתאום ומנשנשים ללא הרף. החוכמה היא להבין שזה לגמרי תקין ולדעת להמשיך הלאה בכיוון הנכון. גם בנושא הזה, כדאי להציץ בפוסט האחרון על חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן). 

11. "יש לי ילדים קטנים, אני לא מסוגל/ת להפסיק לאכול את השטויות שלהם". קודם כל - יסלחו לי כולם, כן? אבל זה לא שונה במיוחד מכל מיני הורים שאני רואה שחוגרים חגורה לעצמם אבל הילדים נשארים חופשיים במושב האחורי ברכב, כשהם נתונים לסיכון חיים בתאונה, חס וחלילה. מה קרה, לעצמכם אתם יודעים לדאוג אבל לילדים שלכם לא?
אז בדיוק כמו בדוגמא הזו, גם כאן - זה בדיוק הזמן להקנות הרגלים בריאים לקטנים שלכם. תנו להם דוגמא לחיים - תראו להם שלאכול בריא זה טוב, שאוכל אינו פתרון לבעיות רגשיות, שחיים פעילים ובריאים הם מה שיעשה אותם מאושרים ושמחים. נכון, יותר קל לתת לילד שלכם איזה ממתק כשהוא בוכה, אבל מניסיון שלכם, ברוב המקרים, אתם אמורים לדעת כמה הרסני זה עלול להיות לטווח הרחוק. אולי אין לי כל כך "זכות" לדבר כי אני עדיין לא אמא, אבל אני חושבת שעדיף שלא להכניס את האויבים האלה הביתה מלכתחילה. אולי עדיף ללמד את הילדים שממתקים ושאר "שטויות" זה לכיף, פעם ב.. במסיבות או בטיולים מיוחדים עם אמא/אבא, אבל לא כנשנוש קבוע ביום יום.
גם אם אתם ממש חייבים - השתדלו לקנות חטיפים בריאים יותר, או (כמוצא אחרון) לקנות כאלו שאתם לא מתים עליהם אבל הילדים כן. בגדול - אני ממליצה שלא להכניס אוכל כזה הביתה מלכתחילה, במיוחד אם אתם לא עומדים בו ובסופו של דבר אתם אלו שאוכלים את השוקובו של הילד שלכם "כי הוא מטפטף". 

לסיכום, הכל זה שאלה של כמה אתם רוצים את זה. האם אתם באמת רוצים לעשות שינוי בחיים, או שאתם מצפים לתרופת פלא לא הגיונית שתגאול אתכם מחיים עם הרגלים גרועים ולא בריאים. כדאי לקרוא את אחד מהפוסטים הראשונים על מניעים ומוטיבציות לשינוי. אני מאמינה ששינוי יכול להיעשות רק מתוך מניע נכון, ולא מתוך מניע זמני או שתלוי לחלוטין במראה הגוף שלכם.
אמצו מטרה הגיונית וחיובית (לאכול בריא, להוריד את רמות הסוכר / כולסטרול בדם, להיכנס לכושר / להיות פעילה / לשנות את ההרגלים של כל המשפחה וכו'), ולא מטרה לא שפויה, לא הגיונית שמגיעה ממקום שלילי ("אני רוצה להיות בהיקפים/משקל של קייט מוס" / "אני אראה לכל הסביבה שלי מה זה, נמאס לי מההערות שלהם!" / "נמאס לי מעצמי").
חשבו חיובי, מצאו את הדרך שלכם ואך ורק שלכם, ואתם כבר תצליחו. הכל תלוי אך ורק בכם. אולי עכשיו זה נראה נורא רחוק או בלתי אפשרי, אבל כל אחד יכול (כמעט).