חשוב! המידע בבלוג זה אינו מקצועי ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. הכותבת איננה אשת מקצוע, אלא כותבת מתוך ניסיון חיים.
‏הצגת רשומות עם תוויות מוטיבציה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוטיבציה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 3 ביולי 2012

סוף סוף הבנתי למה אנשים עושים את זה.. וזה היה פשוט אורגזמי!

לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט.
שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים.
כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.


מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים.
כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).


אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת.
אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. 
התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ.
אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:


I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)

I ain't gonna quit until I've won

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it, stop it

You can't stop us now...


מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.
חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!! 
נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה. 
הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.
ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..! 



האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6. 
הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.
תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!
העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.
המשכתי עד שסגרתי 40 דק'. 

מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה. 
אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי). 

אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!


לסיום, עוד משהו קטן.  אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.
ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".
אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P 
אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)

שיהיה המשך שבוע נפלא לכולם!

יום שבת, 9 ביוני 2012

אם בת 34 עשתה מהפך מטורף

באחד משיטוטיי ברשת מצאתי סיפור שיכול לתת קצת השראה או מוטיבציה. מכיוון והאתר כתוב באנגלית, מצאתי לנכון לתרגם באופן חופשי את הסיפור בשבילכם:




ברנדי, בת 34, הייתה אם, רעיה, בעלת עסק והרבה חברים, אבל היא הרגישה ריקה מבפנים. 
הבן שלה נולד במאי 2005. יחד עם הלידה שלו, היא נכנסה לסוג של "שוק" מכל האחריות שנפלה עליה. היא לא הבינה איך היא אמורה להצליח להחזיק את הכל ביחד.. גם עסק, גם מטלות הבית, גם התינוק שצריך תשומת לב כל הזמן, שלא נדבר על הבעל שנדחק לאחור וחברים שאבדו בגלל חוסר תשומת לב. מצד אחד, היא נהפכה למאושרת שבנשים, בגלל היוולדו של טיי, הבן שלה, אבל מצד שני זה גרף מחיר אישי ממנה, מבחינת הרגלי האכילה. היא הפכה להיות עצובה מבפנים. בשלב זה היא שקלה כ- 65 ק"ג.
המצב הזה נמשך מס' שנים, עד 2009. בינתיים היא העלתה עוד כ- 10-15 ק"ג, והגיעה למשקל של כ- 80 ק"ג. 
ברנדי מסבירה איך היא העלתה כל כך הרבה במשקל, במילה אחת - "תירוצים", כשהמרכזי הוא שהיא יותר מדי עסוקה. היא אכלה מקדונלדס לארוחת בוקר או שויתרה כליל על ארוחת בוקר, אכלה טאקו בל (רשת פאסט פוד של טאקו בארה"ב) לצהריים, וטייקאווי מ- applebee לארוחת ערב, כל יום. לא היה לה זמן להתאמן. היא הרגישה שאין לה זמן לנשום... תירוצים, תירוצים, תירוצים.


באותה תקופה היא נתקלה בחברה שלה, שעשתה בעצמה שינוי רציני מאוד, טרנספורמציה של ממש. גם היא ילדה תקופה קצרה לפני כן, והיא הורידה הרבה במשקל ונראתה מצוין. היא שאלה אותה מה "הסוד" שלה - כשהיא חשבה שהיא תוכל לרוץ לחנות כלשהי ולקנות את כדור הפלא שהיא בטח לוקחת. החברה שלה בשלב זה הכירה לה את המאמן האישי שלה, בחור בשם מיקה. 
ברנדי החילה להיפגש באופן קבוע עם המאמן האישי, ב- 5.1.2010. באותו בוקר היא בכתה וחשבה שהיא לעולם לא תוכל להתאמן ולהצליח. עם זאת, מיקה הצליח לגעת בה מבחינה רגשית. האימונים היו קשים מאוד ואינטנסיביים מאוד, אבל הוא דחף אותה להצלחה. הוא הזכיר לה כמה היא חזקה, ושהיא יכולה למשוך "עוד 5 שניות", והיא באמת הצליחה. 




ביוני 2010 התהליך הגיע לסופו עם המאמן, היא הגיעה לתוצאות הרצויות. היא עדיין הייתה ממש חוששת מכל אימון - מ"קריעת ה***" שהיא עמדה לסבול, אבל כל פעם שהיא יצאה מחדר הכושר שלו היא הרגישה כאילו והיא יכולה לכבוש את העולם. היא המשיכה לעקוב אחרי התוכנית שלו, הוא נתן לה הנחיות והיא לקחה אותם מאוד מאוד ברצינות. הדיאטה הייתה מאוד קשוחה, אבל היא לא רימתה באוכל אפילו לא פעם אחת. אפילו לא ביס מעוגיה, או ליקוק של ציפוי של עוגה. אפילו לא שלוק משתייה מוגזת. היא עקבה אחרי תוכניות האימון שלו ופינתה זמן לעצמה כדי להתאמן ולשנות את חייה. היא הלכה בדרכו כי היא האמינה בו, והיא הצליחה.


את השינוי אתם רואים לבד. היא מספרת שהיא הפכה להיות אמא, רעיה, בעלת עסק וחברה טובה יותר. היא מספרת שהיא חזקה מבפנים ומבחוץ. שהיא נהנית מהיכולת לשלוט בחייה, כפי שהמאמן האישי לימד אותה. הנישואין שלה חזקים יותר מאי פעם, היא נהנית מלרוץ ולשחק בייסבול עם הבן שלה. לפני השינוי, היא הייתה מעדיפה לתפוס תנומה מאשר לשחק בחוץ. בעינייה זו מחשבה עצובה. היא גם מסוגלת לארגן את חייה בצורה טובה יותר, כי יש לה אנרגיות, כוח רצון ויכולת הכוונה עצמית. היא רוצה לתת השראה לאמהות אחרות שהיו תקועות כמוה. היא מספרת שיש תקווה, והיא מבטיחה שדיאטה (לדעתי במובן של תזונה נכונה פשוט) ופעילות גופנית ישנו את חייכם.








האמת שהתלבטתי אם להעלות את הסיפור הזה או לא. 
מצד אחד, זה באמת שינוי מדהים. תוך 5 חודשים היא עשתה שינוי מהקצה אל הקצה. לא שהיא הייתה שמנה במיוחד אי פעם, אבל היא כן הורידה כמעט 20 אחוז שומן, מ- 40~ ל- 20~, שזה המון, ואת השינוי אפשר לראות בתמונות.. אפילו קשה להאמין שזו אותה בחורה בגלל שהשינוי כל כך קיצוני. 
אין ספק ששינוי כזה מהיר עם תוצאות כאלו, דורש משמעת ברזל, הקפדה על תזונה מאוד מאוד נוקשה, וכמובן גם פעילות גופנית לא קלה. 
אני מורידה את הכובע בפניה על השינוי, אני חושבת שזה ראוי להערצה, אבל אני באמת מקווה שהיא הצליחה לשמור על השינוי הזה, שהוא שינוי די קיצוני. 
זה בהחלט לא מתאים לכל אחד ואחת, זה עניין של אופי. אני חושבת שמרבית האנשים לא יצליחו להחזיק בשינוי כזה לאורך זמן, הרוב זקוקים לשינוי הדרגתי ואיטי (ואני אומרת את זה גם על עצמי באופן אישי, אחרי שהתנסיתי בשתי השיטות). קשה לי עם הנוקשות הזו, של לא לתת ביס לעוגייה או לאכול חתיכת עוגה אפילו לא פעם בכמה זמן.. אני חושבת שלרוב האנשים זה יהיה רק עניין של זמן עד שיישברו, ואני אישית מעדיפה לשלב כל מיני מזונות אהובים ביום יום. לא כל יום, אבל בהחלט להנות מהם מדי פעם.


מה דעתכם? הייתם מוכנים לעבור שינוי כזה עם מאמן אישי? איזה מחיר הייתם מוכנים לשלם (לא בכסף, אלא מחיר אישי, ויתורים)?

יום רביעי, 30 במאי 2012

רשימת שירים/פלייליסט לספורט

אז.. אחרי שכתבתי לכם על כמה שחשוב למצוא מוזיקה טובה שתלווה את הפעילות הגופנית שלכם (הופיע היום גם בוואיינט! כבוד!), הגיע הזמן לתת פלייליסט, או במילים אחרות - המלצות לשירים מומלצים לספורט.


חלק מהשירים נמצאים ברשימה בגלל קצב טוב ומוזיקה כיפית, חלקם בגלל המילים (נותנים מוטיבציה).
אני בכלל ממליצה להוסיף גם שירים משלכם, שמדברים אליכם מסיבה כזו או אחרת.
Shall we?


LMFAO - Party Rock Anthem


Deadmau5 - I remember  (שיר ארוך, מצוין בעיניי להליכה/ריצה)


Deadmau5 - Ghosts n' stuff


Daft Punk - Harder, Better, Faster


ובגירסה חיה מהדיסק האחרון שלהם:



ובגירסה של קנייה ווסט - Kanye West - Stronger


David Guetta vs. Fergie - Getting over you


David Guetta - Memories



House of Pain - Jump around



Eminem - Lose Yourself


Pendulum - Watercolour


Black Eyed Peas - Pump It


Guns N' Roses - Welcome to the Jungle


מתוך הסרט רוקי: Survivor - Eye of the Tiger


ושיר הנושא של רוקי, כמובן: (Bill Conti - Gonna Fly Now)


Queen - Don't stop me now


Offspring - Hit that


Tim Berg - Seek Bromance


LMFAO - Sexy and i know it


Duck Sauce - Barbara Streisand


Neyo - Beautiful Monster


Michael Sembello - She's a Maniac


Club des belugas - Hip hip chin chin


Foo Fighters - The Pretender


Sir Mix-a-lot - Baby got back


MC Hammer - Can't Touch This


Madness - One Step Beyond




מוזיקה עם משמעות שתיתן לכם מוטיבציה


Journey - Don't stop Believin'


Kelly Clarkson - Stronger


U2 - Beautiful Day


Bruce Springsteen - Born to Run


ופשוט מוזיקה מסרטים וסדרות, שלי אישית נותנת המון המון כוח ומוטיבציה... 


X-men (First Class) - theme


Game of thrones - Theme

כמובן שיש עוד עשרות שירים אם לא יותר, נתתי את האהובים עליי, ככה על קצה המזלג. 
אני מאוד אשמח אם תשתפו אותי ואחרים בתגובות עם שירים נוספים.


תהנו!

עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!


יום ראשון, 6 במאי 2012

על אמביציה אמיתית... סיפור חיים מדהים שייתן לכם מוטיבציה!

גיסתי שיתפה את הסיפור הזה בפייסבוק, והייתי חייבת לשתף גם אתכם. מאמינה שזה יכול לתת מוטיבציה, לכל אחד!



תרגום חופשי שלי מיוטיוב:

"אם הסיפור הזה יכול לתת השראה למישהו, בבקשה שתפו זאת איתם!

ארתור בורמן היה בוגר נכה של מלחמת המפרץ במשך 15 שנים, ונאמר לו ע"י הרופאים שלו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב בעצמו, לעולם.

הוא נתקל במאמר על יוגה שנקראת Diamond Dallas Page והחליט לנסות את זה. הוא לא יכול היה לעשות שום אימון מסורתי, רגיל עם עוצמות גבוהות יותר, אז הוא ניסה את היוגה הנ"ל ושלח אימייל לדאלאס (יוצר השיטה) כדי לספר לו את הסיפור שלו.

דאלאס כל כך נרגש מהסיפור שלו, שהוא התחיל לכתוב אימיילים ולדבר בטלפון עם ארתור במהלך המסע שלו - הוא עודד את ארתור להמשיך ולהאמין שכל דבר הוא אפשרי. למרות שרופאים אמרו לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב, ארתור היה עקבי. הוא נפל הרבה פעמים, אבל המשיך בדרכו.

ארתור נהיה חזק יותר ויותר, והוא איבד משקל במהירות מסחררת! בגלל האימון המיוחד של אותה יוגה, הוא נהיה גמיש ובעל שיווי משקל מעולה - מה שנתן לו תקווה שאולי יום אחד, הוא יוכל ללכת שוב.

הסיפור שלו הוא הוכחה, שאנחנו לא יכולים לשים גבולות על מה שאנחנו יכולים לעשות, כי אנחנו הרבה פעמים לא מודעים לפוטנציאל שלנו עצמנו. גם ארתור וגם דאלאס לא ידעו מה הוא עמד להשיג, אבל הוידיאו מדבר בעד עצמו. בתוך פחות משנה, ארתור לגמרי שינה את חייו. אם רק הוא היה יודע שזה מה שהוא היה מסוגל לו, 15 שנה לפני כן.

בתקווה שסיפור זה יתן השראה לכם ללכת בעקבות החלומות שלכם - מה שהם לא יהיו. 
כל דבר הוא אפשרי!"

והנה הניסוח המקורי:


If this story can inspire someone you know, please share it with them!

Arthur Boorman was a disabled veteran of the Gulf War for 15 years, and was told by his doctors that he would never be able to walk on his own, ever again.

He stumbled upon an article about Diamond Dallas Page doing Yoga and decided to give it a try -- he couldn't do traditional, higher impact exercise, so he tried DDP YOGA and sent an email to Dallas telling him his story.

Dallas was so moved by his story, he began emailing and speaking on the phone with Arthur throughout his journey - he encouraged Arthur to keep going and to believe that anything was possible. Even though doctors told him walking would never happen, Arthur was persistent. He fell many times, but kept going.

Arthur was getting stronger rapidly, and he was losing weight at an incredible rate! Because of DDP's specialized workout, he gained tremendous balance and flexibility -- which gave him hope that maybe someday, he'd be able to walk again.

His story is proof, that we cannot place limits on what we are capable of doing, because we often do not know our own potential. Niether Arthur, nor Dallas knew what he would go on to accomplish, but this video speaks for itself. In less than a year, Arthur completely transformed his life. If only he had known what he was capable of, 15 years earlier.

Do not waste any time thinking you are stuck - you can take control over your life, and change it faster than you might think.

Hopefully this story can inspire you to follow your dreams - whatever they may be.
Anything is Possible!

To contact Arthur or Dallas Page about this incredible story, please visithttp://www.ddpbang.com and contact them.

Both Dallas and Arthur are available for events to share their inspirational story.

For more information about DDP YOGA, visit http://www.ddpyoga.com

Some footage taken from a still to be finished documentary,

יום חמישי, 19 באפריל 2012

אין תירוצים, גם היום!

גם היום התעוררתי חסרת אנרגיות. אני חייבת לגרום לעצמי ללכת לישון מוקדם יותר לשם שינוי... 5-6 שעות זה בהחלט לא מספיק.
רציתי ללכת לחדר הכושר בבוקר, אבל קמתי חסרת אנרגיות וגם בסוף צצו כמה דברים שמנעו ממני בכלל ללכת.
אז אוטוטו יהיה ערב ואני מתכוונת ללכת למרות הכל!
לא ללכת = לפתוח תיבת פנדורה. ברגע שלא הולכים פעם אחת ומוותרים, ואין סיבה באמת באמת טובה - זה פותח פתח לתירוצים נוספים, מניסיון. אז אני פשוט לא מרשה לעצמי בכלל לחשוב על האופציה הזו, לוותר.


חוץ מזה, הנה משהו נחמד שנתקלתי בו, וזה כל כך נכון...:




אין תירוצים!!!


עדכון משעת לילה: 
אכן הלכתי לחדר הכושר, היה אימון מצוין שכלל 40 דק' על אליפטי ואימון אנאירובי.
חזרתי הביתה, הכנתי לי סלט ענק ואכלתי בהנאה. מרגישה גאה בעצמי!


מתכון לסלט שלי:
1 עגבניה
1 מלפפון
1 גמבה
3 צנוניות קטנות
1/2 בצל סגול 
חופן נבטי חמניה
מס' עלים של חסה קיסר
1 קופסת טונה בשמן
1 ביצה קשה

לקצוץ את הירקות, לערבב את כל החומרים, לתבל איך שאוהבים (אצלי - שמן זית ולימון. בקושי שמן בגלל שיש כבר בטונה), ולאכול בהנאה!
אפשר להוסיף בצד (אני אוהבת) 2-3 פתית שוודי או בכל טעם אחר. בתאבון!

יום שלישי, 17 באפריל 2012

מה עושים כשאין כוח בבוקר...?

אז.. ישנתי רע הלילה. קמתי בבוקר עייפה, והתחילו המחשבות הרגילות של - "ללכת? לא ללכת? אז אני אלך מחר, לא נורא...". 
אבל אסור, אסור לוותר... הזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את השינוי הזה.
הרי בכל מקרה אני צריכה לקום, יש לי ילדה קטנה, אין לי אפשרות להמשיך לישון. אז מה עדיף? להימרח על הספה או ללכת לחדר הכושר? גם אם אני אלך שם בקצב של צב על ההליכון, עדיין אני אעשה משהו מועיל עם עצמי.
אז קמתי, הלכתי לחדר הכושר. זה לא היה האימון הכי מדהים שלי, אבל עשיתי אותו במלואו - 40 דק' של הליכה מהירה, ואימון אנאירובי שכולל 4 תרגילים שונים. 
התקלחתי, עשיתי פן, התאפרתי, התלבשתי יפה ויצאתי בהרגשה של מיליון דולר וגאווה עצמית!
אני עוד צעד בדרך להגשמה עצמית...



יום ראשון, 13 במרץ 2011

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)




(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 
הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 
חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 
אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 
הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 
אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).
למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 
הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.
אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).
זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.
תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

*איך בוחרים פעילות גופנית שתצטרף לתהליך הדיאטה ושינוי אורח החיים?


רציתי לדבר היום קצת על פעילות גופנית - איך לבחור אותה, מה מתאים לנו וכן הלאה. יש לי ניסיון רב בנושא - עוד מאז שהייתי מתבגרת מתעגלת, ניסיתי המון המון סוגי ספורט שונים, ונדמה שאתמול הצלחתי למצוא את מה שמתאים לי, סוף סוף! את הסיפור על מה שניסיתי אתמול - אוסיף בסוף הפוסט.
בד"כ, רוב האנשים השמנים או עגלגלים עד מאוד, נוטים להיות בטטות כורסא. בואו נודה בזה, זה בסדר. גם אני הייתי כזו, ו בעצם אני עדיין כזו ומנסה לשנות זאת מדי יום. רובנו לא בדיוק שיא הפעילות והאהבה לספורט. יש מעטים שמקפידים לבצע ספורט באופן קבוע - ואין ספק שזה תורם להם עד מאוד לחיים בריאים ומאושרים.
כתבתי כבר בעבר על חשיבות הספורט - על התרומה לבריאות, לנפש (הגוף מפריש אנדורפינים ושאר הורמונים שגורמים לנו לתחושת "היי", כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית). הספורט מעלה את חילוף החומרים, עוזר לשרוף את השומנים, משפר את סיבולת הריאה, מחטב את הגוף, מונע בעיות פיזיות, מקטין סיכויים למחלות ולבעיות לב, לחץ דם ואפילו שבץ מוחי. פעילות ספורטיבית משפרת את ההתמודדות עם הריונות (אצלנו, הנשים) וכמעט מבטיח ב- 100% הריון קל יותר עם כאבים פחותים.

לא צריך לחפש יותר מדי - המידע הזה נמצא סביבנו כל הזמן, והיום יש שפע לא נורמלי של פעילויות ספורטיביות. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לבחור (ואולי, גם לשלם כסף.. ולזה נכנס בהמשך). 
אז אוקיי. אנחנו רוצים לבצע פעילות גופנית. אבל איזו?! הרי יש כל כך הרבה סוגים בחוץ. 
הפרמטר הראשון והחשוב ביותר בעיניי הוא הנאה מהפעילות בה בחרתם. זה יותר חשוב מהכל, יותר חשוב מסוג הספורט ואם זה אירובי או אנאירובי, אם זה נעשה כל יום או פעם פעמיים בשבוע, אם זה שורף 1000 קלוריות בשעה או רק 100. קודם כל - האהבה לספורט.
אם אתם נהנים מהפעילות שאתם עושים - זה מבטיח התמדה לטווח הארוך! ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר של מומחים שונים היא להתמיד בפעילות. לא משנה אם העצימות נמוכה או גבוהה - כל עוד אתם פעילים גופנית עשיתם את הצעד הראשון לקראת חיים בריאים.

יבואו עכשיו ויגידו לי כל מיני אנשים - "אבל אני לא אוהב ספורט" / "אני לא יכול לבצע ספורט" וכו'.
אז ככה - דבר ראשון, אלא אם כן חס וחלילה יש לכם נכות מסוימת ואתם באמת לא יכולים לעשות ספורט (וזה כתוב לכם שחור על גבי לבן מהרופא), אתם יכולים לעשות ספורט. קראתי עשרות סיפורים על אנשים ששקלו גם 200 ו- 300 ק"ג בארה"ב ומקומות אחרים, והם התחילו מללכת כל יום 5 דק' ברגל. גם זה ספורט, וזה בסדר. מאמני ספורט כמו ג'יליאן מייקלס (המאמנת של "יורדים בגדול" האמריקאי), מספרת שהיא מאמנת, גם מחוץ לתוכנית, אנשים ששוקלים 150-200 ק"ג ומסוגלים לבצע קפיצות במקום, הליכה וכו'. היא אומרת ובצדק - "אם הם יכולים, גם אתם יכולים". הכל מתחיל מצעד אחד קטן. עם זאת, חשוב לי להדגיש (ואדגיש זאת שוב אח"כ) - תמיד תמיד תתייעצו עם רופא לפני פעילות גופנית. חשוב מאוד להבין את המגבלות שלכם, אם ישנן כאלו.
שנית, עם שפע הספורט הקיים היום, אין כזה דבר שלא תאהבו או תהנו מכלום. אני יודעת מה זה לשנוא ספורט. חוויתי את זה במשך שנים ואני עדיין חווה את זה. אתם הולכים לחדר הכושר, עולים על ההליכון או הולכים ברגל בחוץ, ומתחילים לספור את הדקות אחורה. אתם יודעים ששוב פעם אתם צריכים ללכת 45 דק', שוב פעם אתם מסתכלים על השעון כל 5 דק'. המסלול נהיה משעמם, חם בחוץ (או קר וגשום), אתם נושמים פיח של מכוניות... והכי נורא זה כשאיזה זקן חמוד בן 75 עוקף אתכם (או הולך מהר ממכם בחדר הכושר) כי הוא יותר בכושר ממכם....
עם זאת, באמת שיש שפע של פעילויות - החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס), והפעילות שהתחלתי בה אתמול שנקראת "ריקוד החיים" (אפרט בהמשך).
גם אם אתם מעוניינים לבצע את הפעילות בביתכם הפרטי - אפשר ללכת ברגל, לעשות ספורט מול הטלוויזיה (יש שלל תוכניות אירובי, יוגה וכו' לדוגמא ספורט עם גלעד ינקלביץ', וכמובן גם DVD מכל הסוגים והמינים).
כתבתי כאן כ- 20 סוגי ספורט ואפילו לא פירטתי את כל השפע הקיים. נדמה שהיום יש באמת משהו "לכל אחד" ועד שלא ניסיתם את כולם אני לא מאמינה לכם שאתם לא נהנים משום דבר. 
אוקיי, אז אתם בכלל אוהבים ספורט. אבל אתם לא יודעים מאיפה להתחיל, כמה לעשות, איפה לעשות. אז הנה עוד כמה פרמטרים חשובים שיעזרו לכם להחליט:
1. סוג הספורט - אירובי ואנאירובי. אירובי היא פעילות שמעלה את דופק הלב וגורמת לנו להפעיל את כל הגוף ולשפר את סיבולת לב הריאה. רוב המומחים ימליצו לכם לבצע פעילות כזו בין 3 ל- 5 פעמים בשבוע (אפשר גם יותר אך כדאי לתת לגוף לנוח), למשך חצי שעה עד שעה בכל פעם. אם אתם בכושר עלוב ובעודף משקל גבוה - תתחילו אפילו מ- 5 דק' כל פעם. מהר מאוד אתם תרגישו את הכושר עולה.
אנאירובי - היא פעילות בד"כ עם משקולות, לצורך חיטוב וחיזוק השרירים. מומלץ לבצע פעילות כזו 3 פעמים בשבוע עם אותן פעילויות, או אפילו כל יום אך לדאוג להפעיל כל יום קבוצת שרירים אחרת. חשוב לתת לשרירים לנוח אחרי פעילות כזו - לאחר פעילות בשרירים, בעיקר פעילות חדשה, נגרם "תהליך קטבולי" בשריר שגורם לקרעים קטנטנים (מיקרוסקופים) בשריר שגורמים לשריר להתחדש. זהו תהליך נורמלי, והסממן שלו הוא כאבים בשרירים. כמובן שאלו כאבים נורמלים והם חולפים בד"כ כיום עד שלושה ימים אחרי הפעילות. אם הכאבים נמשכים שבוע ויותר - פנו לרופא!
2. עלות כלכלית. מה לעשות - כל כך הרבה שפע, אבל הכל עולה כסף.
הפעילות הזולה ביותר היא כמובן הליכה/ריצה בחוץ, שלא עולה כלום, או לחלופין פעילות ספורטיבית בבית, מול הטלוויזיה. אפשר כמובן גם להדליק מוזיקה ולהתחיל לרקוד, אבל זו דרך פחות יעילה לדעת מה אתם עושים בדיוק, כמה זמן, האם הפעלתם את כל קבוצות השרירים וכו'.
יש ערים שמציעות חוגים במתנ"סים בעלות סמלית ואפילו בחינם - כדאי לבדוק אצלכם.
חפשו גם פרסומים של קבוצות הליכה / ריצה / אופניים באיזור שלכם.

פעילויות יקרות מעט יותר הן שחייה הדורשת רישום לבריכה עירונית או פרטית, ושלל חוגים פרטיים שמוצעים היום בכל עבר - אירובי על שלל סוגיו, טניס, סקווש, זומבה, פילאטיס, פילאטיס מכשירים, ריקודי בטן, מחול, יוגה ועוד ועוד.

אופציה יקרה יותר היא כמובן רישום לחדר כושר מסודר - עלויות כאלו יכולות להגיע גם עד 450 ש"ח לאדם, לחודש כמחיר בסיסי, ואפילו יותר, אם תרצו להוסיף לכך אימונים אישיים בחדר הכושר או להצטרף לחוגים ספציפיים שדורשים רישום נוסף (לדוגמא פילאטיס מכשירים).

הפעילות היקרה ביותר, היא כמובן לשכור מאמנים פרטיים, בהנחה ואינכם שוכרים אותם אחת לחודש אלא באופן קבוע. 
3. מרחק מהבית. תלוי כמובן ביכולת הניידות שלכם, למרחק מהבית יש חשיבות מכרעת האם תצליחו להתמיד בספורט או לא. אם תאלצו כל פעם שתרצו לבצע ספורט - לארוז תיק, לנסוע 15-20 דק' מהבית הלוך וכנ"ל חזור (שלא לדבר על פקקים) - מהר מאוד תמצאו את עצמכם מתעצלים לנסוע מלכתחילה. אני ממליצה בחום למצוא פעילות שקרובה עד כמה שאפשר לבית, או לשלב בין פעילות רחוקה יחסית לפעילות ביתית כמו הליכה בחוץ. 
4. גיוון! הבעיה אצל אנשים רבים היא שהם משתעממים מהר. אם תלכו 3-4 פעמים בשבוע לאותו שיעור בחדר הכושר שלכם, או רק תלכו ברגל - סביר להניח שתשתעממו מהר. גם לגוף שלכם יהיה משעמם מהר מאוד והסיכוי שלכם להתמיד ירד פלאים. נסו לשלב מס' פעילויות שונות - לדוגמא שחייה, פילאטיס והליכה ברגל, אירובי דאנס, זומבה ורכיבה על אופניים בחוץ וכו'. 
5. סביבה אנושית - חשוב למצוא סביבה שתתאים לכם. יש אנשים שאוהבים להתאמן לבד, בשקט הפרטי שלהם - להם תתאים יותר פעילות לבד בבית או עם מאמן אישי. יש אנשים שזקוקים לחברה והם יעדיפו לדוגמא ללכת ברגל עם בן זוג, חבר/ה טוב/ה, בן משפחה וכו'. יש שמעדיפים קבוצות גדולות - ובמקרה כזה אפשר גם לחפש קבוצות ספורט בסביבת המגורים שלכם. יש שאוהבים חדרי כושר - את הדיבורים וה"מינגלינג" בין כולם. זה כמובן תלוי באופי חדר הכושר - יש מקומות שכונתיים יותר שבהם אנשים מתחברים יותר, ויש מקומות שהם יותר בגדר "לבוא, להתאמן וללכת הביתה". 
אל תשכחו לפנות לרופא לפני תחילת הפעילות כדי לוודא שאכן מותר לכם לעסוק בה, ובאיזו עצימות. לדוגמא, ריצה וספינינג עלולים להיות בעייתים למי שיש לו בעיות בברכיים. שחייה עוזרת לבעיות מפרקים, וכן הלאה.
מומלץ לרכוש מד דופק ולעבוד על דופק של בין 65% ל- 75% מהדופק המקסימלי שלכם (את הדופק המקסימלי מחשבים כך - 220 פחות הגיל שלכם. לדוגמא, אני בת 26 ולכן הדופק המקסימלי שלי הוא 220 פחות 26 = 194). אם אין לכם מד דופק - טיפ מקרדיולוג שאני מכירה - התאמנו בצורה כזו שאתם מסוגלים לדבר תוך כדי האימון, אך לא בקלות כאילו אתם הולכים בקניון. 
אחרי שבחרתם בפעילות הגופנית שלכם - כל מה שנותר לעשות הוא להתאמן ולהנות. כדאי מדי פעם להתייעץ עם אדם מומחה כדי לבדוק כיצד ניתן לשפר את הכושר ואת העצימות. בעיניי, כמות שריפת הקלוריות בפעילות שבחרתם היא משנית, לעומת הצורך למצוא פעילות שבאמת תתאים לכם. מי שבאמת נהנה כמעט מכל סוג ספורט (ואני לא ממש מכירה כאלו, האמת... ) - אולי באמת כדאי שיבחר את הפעילות שנכונה לו ביותר מבחינת קצב ההתקדמות, משך הפעילות וכו' (לא תיכנסו לבריכה בשביל 10 דק',נכון?), אבל כאן אני מדברת על אנשים שלא אוהבים ספורט וקשה להם לבחור פעילות ספורטיבית. 
אל תשכחו לבצע את הפעילות עם בגדים ונעליים מתאימים. אם בחרתם לרוץ - וודאו שיש ברשותכם נעלי ריצה טובות (לא כל נעל ספורט מתאימה, ונעל להליכה היא לא בהכרח נעל שמתאימה לריצה). אם בחרתם בשחייה - בחרו בבגד ים נוח ומתאים, וכן הלאה.
מכשיר נחמד ונוסף שמומלץ, במיוחד למי שהולך ברגל - הוא מד צעדים. מצמידים אותו לחגורה/למכנסיים, וע"י התנודות הוא יודע למדוד כמה צעדים הלכתם. הרופאים בימינו ממליצים על 10,000 צעדים ביום. אפשר כמובן גם למדוד את הצעדים בכל מהלך היום - כמה הלכתם ברגל מהרכב לעבודה, כשהלכתם לקניות וכו'. השיטה הזו מדרבנת לא מעט אנשים להתחיל לחנות את הרכב רחוק יותר, לרדת מהאוטובוס תחנה קודם וכו'. 


ועכשיו, אחרי שסיימנו לדבר על בחירת פעילות גופנית, אני רוצה לספר עוד על עצמי ועל מה שניסיתי אתמול.
שנים שניסיתי המון המון סוגי ספורט. נרשמתי לחדרי כושר, גם היקרים מביניהם (ותמיד התמדתי אבל רק באופן זמני), לסטודיו-ים למיניהם לספורט, לשיעורי אירובי, ניסיתי גם ללכת ברגל וכו'.
דווקא בתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה - כל היום הייתי בחוץ, על אופניים, על סקייטבורדים/גלגיליות/רולרבליידס, הייתי הולכת לחוגים שונים כמו ג'אז וכן הלאה. ונהניתי... אוי כמה שנהניתי! עם ההתבגרות והמצאת האינטרנט התחלתי לשבת הרבה בבית והפסקתי להיות פעילה. לא משנה מה ניסיתי - לא הצלחתי להתמיד.
השבוע חיפשתי חוג ריקוד לנשים בגוגל. הבנתי שאם אני הולכת לעשות פעילות גופנית - היא חייבת להיות כזו שאהנה ממנה ולא אספור את הדקות אחורה, והיא צריכה להיות עם מאמן/ת טוב/ה ואוכלוסיה נחמדה (מה לעשות, כשאני מתחילה להיות בסביבה של כל מיני נשים שמגיעות עם ה"בלינג בלינג", הפנים (מלשון Fan לשיער) והאיפור לחדר הכושר, בעיקר כדי לעשות ספורט - אני מתחילה להתכנס בתוך עצמי. לא אוהבת את זה וזה מבחיל אותי...(באת לעשות כושר או באת לעשות פוזות?? זה הורס את כל האווירה בעיניי). 
בגוגל מצאתי חוג שנקרא "ריקוד החיים", אשר מודרך ע"י בחורה מקסימה בשם שירה רובינס ומיועד לנשים בלבד. משיחה שלי עם שירה הבנתי מיד שהיא בחורה לעניין עם ראש על הכתפיים. היא מגיעה עם ניסיון רב, מהרבה סגנונות ריקוד. היא טיפוס שלא מרגיש בנוח כששמים אותו בתוך קופסא (בדיוק כמוני, אגב) - היא מרגישה תמיד את הצורך לפרוץ את הגבולות. כך נראה גם השיעור - מאוד מאוד שונה מהרגיל, בלי חוקים נוקשים. אתן באות כדי להנות, כדי לרקוד, כדי להוציא החוצה את הרגשות.
בחצי השעה הראשונה לערך, שירה שמה 4-5 סוגי מוזיקה שונים לחלוטין, מכל העולם, ומדריכה אותנו איך לרקוד אותנו. מס' צעדים קטן בכל פעם, צעדים לא מסובכים ולא נוקשים. אתמול רקדנו היפ הופ, מוזיקה הודית, מוזיקת שנות ה- 70 ועוד. כל כמה דקות הסגנון משתנה לגמרי - זה מרענן, כיפי ומרגיש מגוון. שירה ממשיכה לדרבן אותנו לצאת מהקופסה ולרקוד איך שטוב ונעים לנו. לתת לגוף לעשות את שלו. זאת, כמובן, תוך כדי שהיא מדגישה במילים ספורות כיצד יש לבצע את הפעילות בצורה נכונה מבחינה בריאותית (לדוגמא ברכיים כפופות מעט בעמידה).
לאחר מכן ביצענו 10 דק' של ריקוד בצורה מיוחדת, הנוגע לאיזשהו אישיו בחיים שלנו. הפעם, בחרה שירה להתמקד בכל רעיון התמיכה. נשים כתומכות ונתמכות. וכך, התחלקנו לזוגות כאשר בכל מס' דקות מישהי אחת רוקדת, והשנייה נוגעת בה בעדינות מירבית בגב התחתון, כדי שתדע שהיא "שם", לתמוך בה. מהר מאוד שמתי לב שאני רגילה לתמוך, זה טבעי לי אבל אני גם רוויה בתמיכה. מאידך, הבנתי שחסרה לי יותר תמיכה. אני רגילה להיות סלע איתן ויציב, ולא אוהבת לבקש עזרה אף פעם. הרגשתי את זה בריקוד וזה היה משחרר ונעים.
לבסוף, כ- 10 דק' (אולי יותר, הזמן פשוט טס לי) רקדנו בחושך, כל אחת עם עצמה עם מוזיקה מקפיצה ונעימה. זו הייתה מסיבה של ממש! וואו! פשוט חייכתי כל השיעור, ולא שמתי לב כשנגמר הזמן ופתאום עברנו למתיחות.
השיעור נגמר בשיא המהירות, זה משהו שלא חוויתי מעולם. תמיד הייתי מסתכלת על השעון, סופרת את הזמן. כאן, גיליתי משהו אחר. משהו שהחזיר אותי לילדות, להנאה אמיתית.
אין ספק שהמוזיקה נבחרה בקפידה, וכך גם ה"תרגילים" שביצענו. אני לא אוהבת לקרוא להם כך, כי זה לא הרגיש כמו ספורט. זה הרגיש כמו החיים שפשוט רוצים לצאת החוצה ולהנות!
למרות שלא בא לי להמליץ לכם על השיעור (כי אתמול היינו קבוצה קטנה יחסית, ואני אוהבת את זה כך... ;-)  ) - מגיע לשירה לחלוטין כל מילה חמה שרק אספר. השיעור הזה מדהים ואין לי ספק שהוא יסחוף במהרה את כל בנות עם ישראל ;-) הבהרתי לה כבר שהיא תאלץ לסבול אותי הרבה בתקופה הקרובה... ;-) חשוב לי להדגיש כמובן שזה לא פרסום אלא באמת המלצה חמה כי כל כך נהניתי אתמול.
השיעור מועבר בהוד השרון, פ"ת, רינתיה, יהוד, שוהם וכמדומני בקרוב גם ברמת אביב. לפרטים נוספים -
03-9170786 או 0547-499668 שירה רובינס.
לאתר של שירה "ריקוד החיים" לחצו כאן.
זהו להיום, מקווה שנהניתם!
אם הפוסט ארוך מדי וכדאי לפצל אותו לשניים - תכתבו לי בבקשה. שיהיה סופ"ש מצוין לכולם!

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

*ללמוד להגיד "לא"


אלא אם כן אתם חיים באיזו ביקתה נידחת על פסגת הר בודד בנאפלנד, כנראה שאתם נאלצים להתמודד מדי יום עם פיתויים בלתי פוסקים שאופפים אותנו מכל עבר.
אתם נוסעים בבוקר לעבודה, העז של yellow קוראת לכם לעצור ולשתות איזה קפה. ברור שיש מבצע כרגע על הדרך על קפה ומאפה, או 3 חטיפים במחיר מצחיק. מה, לא תקנו? אתם מורעבים, לא אכלתם מאתמול בערב.
הגעתם לעבודה, והחבר'ה במשרד מתחילים לצאת להפסקות כל 5 דק' ולקפוץ מחדר לחדר עם שלל נשנושים טעימים. גם על דלפק המזכירה יש עוגיות או סוכריות. וכמובן שהיום, באופן מיוחד (ואיכשהו כל יום הוא יום מיוחד כזה), יש לצילה/משה/דנה/ברוך יום הולדת. אז חוגגים עם עוגה. ובורקסים. ועוגיות. מה, לא תיקחו חתיכה קטנה "רק לטעום"?
בצהריים, בהפסקה שלכם, יש שלל מסעדות בסביבה שרק מציעות - טלפון מהיר ואנחנו אצלך עם ארוחה חמה וטעימה. אתם רעבים וכל החבר'ה במשרד מזמינים להם אוכל. מה, לא תזמינו?
בדרך חזרה, שוב ה"ילו" הזה, שוב כל מיני פלאפליות מכל עבר במבצעים. חישוב מהיר - זה זול ואין לי כוח להכין ארוחת ערב. 15 שקל ואני עם ארוחה שלמה ביד. זה פחות ממה שיעלה לי להכין עכשיו ארוחה שלמה בבית. וככה יהיה לי זמן לבלות עם בן הזוג שלי או עם הילדים, במקום להכין אוכל. למי יש כוח בכלל להכין אוכל אחרי העבודה... מה, לא נעצור?
ובערב תמיד יש איזה אירוע, תמיד יש (אצלנו היהודים) שלל חגים. תמיד הולכים לבקר את ההורים או החמים וגם שם - הפיתויים נמצאים בכל עבר. רק תקחו, רק תטעמו. אצל מי שיש ילדים, הפיתויים אולי אפילו גדולים יותר - הרבה יותר קל לקחת אותם למסעדת מזון מהיר. הם נהנים, יש שקט, הם מקבלים את מה שהם אוהבים ולא צריך עכשיו לשמוע את הילדה שלכם מתבכיינת שהיא לא רוצה נקניקיות או שהילד שלכם מעדיף עכשיו בכלל מלוואח על החביתה שהכנתם. וברור, שאחרי שהכנתם את המלוואח, הוא כבר לא ירצה אותו ואתם תמצאו את עצמכם אוכלים אותו במקומו. 
באורח חיים בריא, אנחנו צריכים ללמוד להגיד "לא!". כן, תמיד יהיו את האנשים הרזים (והמעצבנים, תודו) האלה שאוכלים את כל הפיתויים האלו ונשארים איכשהו רזים. אבל רבותיי, זה נדיר. ואולי הם בכלל אוכלים רק את הפיתויים ולא אוכלים אוכל אחר. יש גם כאלה. מה זה משנה איך הם עושים את זה, זה לא נורמלי ואתם לא יכולים לעשות את זה מבלי להפוך לבטטות כורסא ענקיות. 
איך אומרים "לא"? 
אין ספק שזה נורא נורא קשה. אולי אחד הדברים הקשים בדיאטה ובאורח חיים בריא. הרי תמיד יהיה את האחד שיחפור לכם - "נו, רק תטעמו. מה, הכנתי..... אתם לא תשמינו מזה שטעמתם קצת". אז טעמתם. פתחתם את תיבת פנדורה. משם, אתם תתחילו לטעום עוד משהו, ועוד משהו. ולפני שתשימו לב - הרסתם את השינוי שכל כך ייחלתם לו.
אין ספק, חלקכם מסוגלים להתמודד יפה ולחלקכם יש שליטה עצמית מדהימה. כזו שבה אתם באמת יכולים להחליט שעכשיו אתם טועמים ואח"כ לא. וזהו. החלטתם. לכם מגיע ח"ח, ללא ספק, אבל הפוסט הזה לא מיועד לכם, כי אתם יודעים כבר להגיד "לא". אתם יודעים להיות בשליטה. אז תעברו הלאה, או שתמשיכו לקרוא, מה שבא לכם ;-)
אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להבין הוא - ששליטה עצמית ו/או כח רצון הם עניין של אופי. לרוב האנשים השמנים (לא אלו בעודף של 5 ק"ג, יקיריי) אין שליטה עצמית קבועה. כח הרצון חזק בהתחלה ונוטה לפוג בהמשך. אם היה להם שליטה עצמית וכח רצון, הם לא היו איפה שהם היום, מן הסתם. יש הרבה מומחים שסוברים שזו אחת הסיבות הראשונות שבגללן אנשים לא מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, או בכלל לא מצליחים בתהליך ההרזייה. שני אנשים כאלו שעולים לי בראש כרגע, לדוגמא, הם ד"ר פיל שכתב על כך באחד הספרים שלו, וג'יליאן מייקלס, המאמנת מ"לרדת בגדול" האמריקאי, לה יש אתר ובו היא מסבירה על דרך הירידה, איך להתמודד עם קשיים וכו'. גם OA, כמו שכתבתי כבר בעבר, אומרים את אותו הדבר - וותרו על כח הרצון.
אז רגע, איך אפשר להצליח בלי שליטה עצמית ו/או כוח רצון? זה נשמע כמו פרדוקס.
המומחים אומרים שזה לא עניין של כח רצון, זו החלטה. ברגע שלקחתם החלטה לשנות את חייכם, זה כל מה שאתם צריכים. ב- OA אומרים שאתם צריכים להאמין שלכוח עליון יש את השליטה, במקומכם.
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב מזה, בכל זאת חייבת להיות קצת שליטה עצמית וגם כשלוקחים החלטה עדיין יש עניין של שליטה עצמית וכח רצון.
הדבר הראשון, הוא עניין התמיכה. אין לי מילים כמה תמיכה יכולה לעזור בשעת הצורך, כשנדמה לכם שאין לכם כבר שום שליטה על השדון הקטן שיושב לכם על הכתף ומטיף לכם לאכול עוד ועוד. הידיעה שיש למי להתקשר, עם מי להתייעץ, יש מי שיגיד מילה טובה כשתספרו לו שהצלחתם להגיד "לא", היא עצומה בחשיבותה.
חשוב גם שהסביבה תהיה מודעת לתהליך שאתם עוברים. חשוב להגיד להם שיעזרו לכם עם ה"לא" הזה. כשאתם במשרד, שיהיה לפחות אדם אחד איתכם שיסמן לכם להיות חזקים ולהגיד לא. זה עוזר, המון. כשאתם לבד קל נורא להגיד לעצמכם : "נו, מה, כולם יאכלו ואני לא? מה זה משנה כבר, זה רק עניין שלי". כשיש מישהו איתכם הוא מחזיר אתכם למסלול. אם הסביבה שלכם תגדיל לעשות, היא גם תדע להרחיק את הנשנושים והשטויות ממכם ולא להציע לכם, אפילו לא לטעום. זה נכון גם לגבי המשפחה שלכם. 
כדי להגיד גם "לא", חשוב גם להבין עם עצמכם למה אתם רוצים לאכול באותו הרגע. שאלו את עצמכם שאלות מנחות - האם אני באמת רעב? / האם אכלתי בשעתיים-שלוש האחרונות? (אני לא רעב בכלל, הבטן עדיין מלאה) / האם אני בכלל צמא? (לשתות במקום) / האם אני משועמם? (ללכת לעשות משהו מועיל וכיפי)  וכן הלאה. טיפים דומים נמצאים גם בפוסט שלי על התמודדות עם בולמוסים, שמתאים לכל אחד שמרגיש שהשליטה ממנו והלאה. 
מצאו דרך לזכור למה אתם בתהליך מלכתחילה. אפשר גם לתלות תמונות של מודלים שלכם לחיקוי או שלכם עצמכם. עוד בנושא - תוכלו לקרוא בפוסט שלי על מוטיבציה. 
לסיום - להגיד "לא" דורש גם החלטה, וגם הרבה עבודה על עצמכם. ברגע שתסתכלו קדימה ותדעו לאן אתם הולכים ומה זה דורש מכם (בין היתר להגיד "לא"), הדרך כבר תהיה קלה יותר.
אני יודעת שיש מביניכם כאלו שלא מאמינים שצריך להגיד "לא" כל כך, ואין ספק כפי שאמרתי שיש אנשים שהדרך הזו מתאימה להם. לכל אחד יש דרך אחרת וזה מקובל לגמרי. דעו את הדרך שלכם ואני בטוחה שתצליחו.
דבר נוסף שחשוב לי להבהיר - אותו "לא" שאנחנו צריכים ללמוד להגיד, אינו חייב להיאמר בכל הזדמנות.  חשוב מדי פעם לפנק את עצמנו, אבל חשוב שזה ייעשה באופן מתוכנן ובמסגרת התפריט או הדרך שלנו, ולא בצורה לא מתוכננת. כשאנחנו לא מתכננים זה כאמור עלול לגרום לכדור שלג שהולך ונהיה גדול יותר ויותר, וצריך להיזהר מזה.