פוסט עדכונים וחזרה לשגרה...

כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה...
שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים...
מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...


במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה?
מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה. 


ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו -  אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. 
אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר.
זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.

לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב.
צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.

צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.

*התמונות לקוחות מ- Pinterest

שגרת האימונים שלי, חודש מס' 1

לא יצא לי לכתוב כשבוע, היה לי שבוע די עמוס שבו בקושי נכנסתי לאינטרנט.
אז מה היה לנו השבוע?
השבוע אני סוגרת 4 שבועות מאז שנרשמתי לחדר הכושר. אני שמחה לבשר, שזו הפעם הראשונה שהתמדתי והלכתי לפחות 3 פעמים בשבוע, כל שבוע, בלי תירוצים. גם בשבוע של ענייני ה"נשים", הלכתי ולא עניין אותי כלום.
בד"כ מה שקורה, זה שאני הולכת איזה שבועיים שלושה, ואז מגיע איזה יום של כאב ראש או "ענייני נשים" ואני מוותרת לעצמי, וכאן נפתחת תיבת פנדורה.
הפעם הרשתי לעצמי מראש - יום אחד שבו אני לא אלך, ובשאר אמרתי לעצמי מראש - אני קמה והולכת. זה לא משנה אם זה בבוקר, בצהריים או בערב - ללכת אני הולכת. גם אם זה יהיה הליכה אפילו של 20 דק', זה גם משהו. העיקר ללכת.
כמובן שברגע שעולים על ההליכון (או כל מכשיר/חוג אחר), מגלים ש"עם האוכל בא התאבון", ופתאום מסיימים כבר את כל האימון עד סופו. אח"כ מרגישים פשוט נפלא!!


חוץ מזה הרגשתי השבוע "קפיצת גדילה" של ממש, בכושר ובחוזק השרירים. 
אם לפני חודש כשהתחלתי, כאבו לי נורא הרגליים ובקושי הצלחתי ללכת 5.5 קמ"ש במשך 40 דק', השבוע הרגשתי שהליכה של 6 קמ"ש (ולעיתים אפילו 6.5) זה לגמרי אחלה, ואפילו הוספתי 2-3 מקטעים של ריצה (או פשוט מהירות גבוהה מאוד של ספרינט, על האליפטי).


רציתי לשתף בתוכנית ושגרת האימונים שלי, לחודש הראשון. שבוע הבא אני מתכוונת לעדכן אותה, אז אני מניחה שזה זמן טוב לסכם את החודש הראשון ולשתף.
בדרך כלל כשהייתי נרשמת לחדר כושר, היו בונים לי תוכנית אימונים שהייתה בד"כ מורכבת מ- 45-60 דק' אירובי, + אנאירובי של איזה 5-6 תרגילים, 3 סטים כל אחד. היו ישר מתחילים איתי מדרגה די קשה, של הליכה עם שיפוע למשל, אליפטי עם התנגדות גבוהה וכו'.
הבעיה שלי ושל מתעמלים רבים, היא עניין ההתמדה, כמובן. הבעיה, לפחות אצלי, די חוזרת על עצמה במשך השנים - אני מתחילה ללכת כמה פעמים, ואז יש איזה יום שיש פחות אנרגיה (קורה לכולם!), והייתי מוצאת תירוץ - כי האימון היה ארוך מדי וקשה, והייתי יוצאת ממנו כשיצא ממני כבר כל המיץ. אחרי תירוץ אחד מגיע עוד אחד ועוד אחד ו... זהו. ואנשים כמוני, לפחות, מרגישים צורך לסיים את כל האימון מתחילתו ועד סופו, אם הם כבר הולכים (פרפקטציוניזם, מישהו?), מה שמוביל להרמת ידיים עוד לפני שמגיעים למכון הכושר.


הפעם, פגשתי במאמן אחר, שדיבר איתי על גישה שונה לגמרי, והיא לחלוטין עבדה. הגישה פשוטה מאוד - 
"יש לך את כל החיים להתאמן. אין שום סיבה להתחיל ברמה גבוהה. תתחילי לאט, אין לך לאן למהר, את לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. קודם כל, לפני הכל, אני רוצה שתתרגלי לשגרה של ספורט. לבוא 3 פעמים בשבוע לפחות, ולעשות מה שאת יכולה. לא מעבר לזה". 
למעשה, הוא גרם לי להוריד את רף הציפיות מעצמי. ידעתי שאני פשוט צריכה להגיע 3 פעמים בשבוע. מקסימום אני לא אסיים את האימון, אמרתי לעצמי. אז מה? מישהו יגיד לי משהו? תמיד כשהייתה לי תוכנית ארוכה ומוקפדת מאוד, הייתי מרגישה צורך לסיים אותה והיה לי מאוד קשה להגיע בימים של חוסר אנרגיה, ולא להרגיש כמו כישלון מוחלט כשהייתי מוותרת קצת לעצמי. הפעם, הגישה הזו של "תעשי מה שאת יכולה ולא מעבר" ו "תתרכזי ביצירת שגרה", עבדה.
תוכנית האימונים הייתה פשוטה -
1. 40 דק' הליכה/אליפטי (שזה בדיוק הזמן שאני ממצה בו את האירובי, הזמן שבו אני יכולה להתאמן לפני שאני מתחילה להשתעמם/לספור את הדק' אחורה). בפעמיים מתוך 3 הפעמים שאני בחדר הכושר אני עושה הליכה (יותר אפקטיבי), ובפעם הנוספת אליפטי.
2. 4 תרגילים של אנאירובי (הוספתי קישורים לסרטונים שמצאתי כדי להדגים)- 
15 סקווטים - 3 סטים (משפט של המאמן: "תעשי סקווטים, תהיי בסוף בר רפאלי :-P )
15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
15 "פולי עליון" - 3 סטים
זה הכל. כן, בלי בטן בינתיים.
כך שזה באמת לא נורא. בלי חימום בינתיים ובלי מתיחות (אם כי אני עושה בעצמי רוב הפעמים). נכון שעל הנייר חייבים חימום ומתיחות, אבל זה לא נורא.


אם אני מגיעה לאימון רביעי במהלך השבוע - אני עושה אירובי בלבד. האמת שלא כל כך יצא לי למעט פעם אחת, בגלל ענייני בייביסיטר לקטנה שלי. 


בהתחלה היה לי ממש קשה. אחרי הפעמיים הראשונות שעשיתי סקווטים - היה לי ממש קשה לעלות ולרדת במדרגות בבית (יש לי בית דו קומתי). הכל היה תפוסססס, וגם לא יכולתי לרדת יותר מדי נמוך. היום אני יורדת ממש נמוך ועושה את זה בכיף. כנ"ל שאר התרגילים - העלתי משקלים וזה מרגיש מצוין.


אני אעדכן בהמשך מה תהיה התוכנית החדשה שלי. בינתיים כאמור רק היה לי חשוב באמת להקפיד ללכת ולהגיע, וזה הכל.
אומרים אגב, שהרגלים חדשים נהפכים להרגלים של ממש, אחרי 21 פעמים. לא יודעת עד כמה זה נכון, בינתיים היו לי 13 אימונים כמדומני ואני מתחילה להרגיש ביום יום שאני ממש צריכה את זה. אני רוצה להפוך את זה לשגרה של ממש, כמעט התמכרות אפילו (התמכרות בריאה!).

*נלקח מ- pinterest


לתוכנית מס' 2

העצלות תורמת לאריכות ימים. האמנם?

נתקלתי בכתבה הזו, אמנם ישנה אבל מעניינת:

חשבתי שזה נושא מעניין לדבר עליו.
אני חושבת שה"כתבה" (אם אפשר לקרוא לקטע הקצרצר הזה כתבה..) הזו כתובה באופן בעייתי.
למשל, הבאת הדוגמא של ספורטאי צמרת היא דוגמא קיצונית שלא מעידה על הכלל. סבא רבא שלי ז"ל (כמו סבים רבים אחרים שאני יודעת עליהם מסביבתי), חי עד גיל 93, כשהוא עוד עבד בחצר ודיווש על אופניים מדי יום עד ימיו האחרונים. בכלל, הדור הזה לא יכול היה להיות עצלן גם אם היה רוצה - לא היו מחשבים, טלוויזיות או מכוניות, לא היו סופרמרקטים, אפילו השירותים היו בחצר ולא במרחק של צעדים בודדים מכל מקום בו אנו עומדים. החיים היו פעילים כי לא הייתה ברירה אחרת. לכן, בראש ובראשונה, לא ברור לי בכלל כיצד ניתן למדוד את "רמת העצלות".
שנית, כמו שיש דוגמאות לכפר האיטלקי, יש דוגמאות הפוכות לחלוטין, למקומות שבהם יש אנשים שחיים הרבה מאוד, אך החיים שלהם הם דווקא חיים פשוטים שכוללים עבודת כפיים מדי יום. מעניין לשאול - האם הגנטיקה הובאה בחשבון? האם יכול להיות שהאוכלוסיות המדוברות מאריכות חיים בגלל גנטיקה טובה, או אפילו איזור גיאוגרפי, ולא בגלל מידת הספורט?


אני כן מסכימה עם כך שלחצים מהווים מקור לבעיות רפואיות. זה ידוע ויש על כך שלל מחקרים. גם לאכול פחות - אני מאוד מאמינה בכך שאנחנו בסה"כ בעלי חיים. כבני אדם למדנו להפוך את האוכל לעניין תרבותי, להנאה. "לחיות כדי לאכול" במקום "לאכול כדי לחיות". אני מאמינה שמבחינת הגוף שלנו, עדיף לנו להעמיס כמה שפחות. אנחנו צריכים אוכל כדלק ולא מעבר לזה, בטח שלא האוכל בתרבות המערבית - אוכל מתועש, מלא סוכרים וחומרים תעשייתיים כאלו ואחרים.
בכל אופן אני חושבת כמו בכל דבר אחר, שצריך למצוא את דרך המלך. לא צריך להיות עצלנים - מניסיון, זה לא כיף. זה גורם לחוסר אנרגיות, עייפות כרונית, מצב רוח ירוד. אבל גם לא צריך להפריז ולהיות ספורטאיים בצורה מקצועית. רוב הספורטאיים נפצעים בשלב כזה או אחר, ואכן בשלבים מאוחרים בחיים בד"כ יש להם שלל בעיות פיזיולוגיות.
בסה"כ צריך לעשות הכל במידה - לאכול, לעשות ספורט וגם להנות.


מה דעתכם בעניין?


ולעדכון יומי - 
הייתי בבוקר בחדר הכושר כהרגלי, עשיתי 40 דק' הליכה מהירה + תרגילים אנאירוביים. הרגשתי די חלשה, אולי כי לא ישנתי טוב.. כך שהיה לי קשה מהרגיל, אבל סיימתי את האימון למרות הכל! נזכרתי בכיתוב הזה, שנתקלתי בו לאחרונה, והכנסתי אותו טוב טוב לראש כדי לקבל בוסט של מוטיבציה באמצע האימון:

בערב אכלתי סלט יווני טעים. גם משביע, גם בריא, וגם מהיר מאוד להכנה בגלל החתיכות הגדולות:

(מלפפונים, עגבניות, גמבה, בצל סגול, זיתים שחורים, גבינה בולגרית 5%, שמן זית, לימון)

שיהיה לכולם לילה טוב ושבוע מצויין. 

מחר - טיפים לחג המנגלים... 

אין תירוצים, גם היום!

גם היום התעוררתי חסרת אנרגיות. אני חייבת לגרום לעצמי ללכת לישון מוקדם יותר לשם שינוי... 5-6 שעות זה בהחלט לא מספיק.
רציתי ללכת לחדר הכושר בבוקר, אבל קמתי חסרת אנרגיות וגם בסוף צצו כמה דברים שמנעו ממני בכלל ללכת.
אז אוטוטו יהיה ערב ואני מתכוונת ללכת למרות הכל!
לא ללכת = לפתוח תיבת פנדורה. ברגע שלא הולכים פעם אחת ומוותרים, ואין סיבה באמת באמת טובה - זה פותח פתח לתירוצים נוספים, מניסיון. אז אני פשוט לא מרשה לעצמי בכלל לחשוב על האופציה הזו, לוותר.


חוץ מזה, הנה משהו נחמד שנתקלתי בו, וזה כל כך נכון...:

אין תירוצים!!!

עדכון משעת לילה: 

אכן הלכתי לחדר הכושר, היה אימון מצוין שכלל 40 דק' על אליפטי ואימון אנאירובי.

חזרתי הביתה, הכנתי לי סלט ענק ואכלתי בהנאה. מרגישה גאה בעצמי!

מתכון לסלט שלי:

1 עגבניה

1 מלפפון

1 גמבה

3 צנוניות קטנות

1/2 בצל סגול 

חופן נבטי חמניה

מס' עלים של חסה קיסר

1 קופסת טונה בשמן

1 ביצה קשה

לקצוץ את הירקות, לערבב את כל החומרים, לתבל איך שאוהבים (אצלי - שמן זית ולימון. בקושי שמן בגלל שיש כבר בטונה), ולאכול בהנאה!

אפשר להוסיף בצד (אני אוהבת) 2-3 פתית שוודי או בכל טעם אחר. בתאבון!

מה עושים כשאין כוח בבוקר...?

אז.. ישנתי רע הלילה. קמתי בבוקר עייפה, והתחילו המחשבות הרגילות של - "ללכת? לא ללכת? אז אני אלך מחר, לא נורא...". 
אבל אסור, אסור לוותר... הזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את השינוי הזה.
הרי בכל מקרה אני צריכה לקום, יש לי ילדה קטנה, אין לי אפשרות להמשיך לישון. אז מה עדיף? להימרח על הספה או ללכת לחדר הכושר? גם אם אני אלך שם בקצב של צב על ההליכון, עדיין אני אעשה משהו מועיל עם עצמי.
אז קמתי, הלכתי לחדר הכושר. זה לא היה האימון הכי מדהים שלי, אבל עשיתי אותו במלואו - 40 דק' של הליכה מהירה, ואימון אנאירובי שכולל 4 תרגילים שונים. 
התקלחתי, עשיתי פן, התאפרתי, התלבשתי יפה ויצאתי בהרגשה של מיליון דולר וגאווה עצמית!
אני עוד צעד בדרך להגשמה עצמית...

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)

(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 

הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 

חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 

אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 

הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 

אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).

למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 

הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.

אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).

זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.

תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

*כל התירוצים כולם! האם הם באמת מוצדקים? + עצות לפתרונות

כל התירוצים כולם! (וטיפים להתמודדות עימם)

1. "אני אתחיל מחר" או המשפט המוכר - "ביום ראשון מתחילים דיאטה!". הממ.. כן... יום ראשון הוא יום מיוחד ובגלל זה נורא מתאים להתחיל דיאטה. אז זהו, שלא. מי שאומר את המשפט הזה יודע טוב מאוד שהוא אומר אותו כל סופ"ש מחדש, אבל זה אף פעם לא מחזיק. אין להתחיל מחר, אם עושים החלטה, צריך להבין שהיא החלטה לטווח הרחוק, לכל החיים. צריכים להיות שלמים עם ההחלטה לשנות את אורח החיים ולא לצפות ש"אעשה כמה ימים/שבועות של דיאטה עד שאגיע למשקל הרצוי". זה לא עובד ככה, אלא אם כן יש לכם 2 ק"ג להוריד בשביל חתונה (וזה סתם בראש שלכם, סביר להניח). מי שיש לו בעיה אמיתית של עודף משקל - צריך לקחת החלטה. 

2. "אין לי זמן". אני מכירה את המשפט הזה מקרוב, כי גם כשהייתי סטודנטית ועבדתי הייתי אומרת אותו לא מעט. מצד אחד, יש בזה משהו. אם את אישה שעובדת כל היום, יש לך ילדים קטנים ואת מוצאת את עצמך מדלגת בין דבר לדבר בלי יכולת לנשום - סביר להניח שזה יהיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, אם נסתכל על הנתונים, אז הכנה של אוכל בריא לא מצריכה כל כך הרבה זמן, ביחס לאכילה של מוצרים זמינים. אלא אם כן אתם חיים על ביסקוויטים, סביר להניח שהזמנים די דומים. לדוגמא -
הזמנה של פיצה - עד שמזמינים ועד שמקבלים את הפיצה זה לפחות חצי שעה (אם לא יותר). מה אפשר לעשות בחצי שעה? לשים אורז על הסיר (20 דק' והוא מוכן), לחמם בתנור ירקות טעימים (אפשר בכיף לשים ירקות רכים יחסית שמתבשלים מהר כמו פלפלים, עגבניות וכו', או להשקיע כבר ב- 45 דק' ככה ולהוסיף גם ירקות שדורשים יותר זמן). לחלופין כמובן לאדות ירקות קפואים כמו שעועית ירוקה, ברוקולי וכו'. מוסיפים קצת תיבול / סויה וזה יוצא מדהים. בזמן ששמתם את האורז (או פסטה או כל דבר אחר) שמים גם את זה, זמן ההכנה קצר. וכמובן - סלט. לוקח בדיוק 5-10 דק' לחתוך אותו. חשוב מאוד בעיניי להוסיף סלט או לפחות ירקות חתוכים גס לכל ארוחה שהיא. זה משביע, זה ממלא, זה שיא הבריאות, וזה לגמרי עניין של הרגל. אם תתרגלו להוסיף ירקות לכל ארוחה (אפילו לא חתוכים - לשטוף ולהוציא מהמקרר ולנגוס בהנאה, או לקחת קופסאות שימורים לדוגמא של מלפפונים חמוצים) תראו שקל לכם הרבה יותר בדיאטה. 

3. בהמשך לסעיף העליון - "אין לי זמן לספורט". קודם כל, נתון מעניין - הספורט מהווה רק כ- 30% מהירידה במשקל. התזונה היא הערך המכריע. אם למישהו באמת אין זמן לספורט (ויש כאלו, אך מעטים) - אפשר להתמקד רק בתזונה וזה בסדר גמור, לפחות בשלב הראשוני. אח"כ כדאי מאוד להוסיף ספורט כדי להימנע מעודפי עור רופפים. מאידך, שמעתי בעבר על דעה לפיה מומלץ שלא לעשות יותר מדי ספורט בשלב הראשוני כדי להימנע מסימני מתיחה. בכל מקרה, אין שום ספק שצריך לשים את שינוי אורח החיים בראשית סדר העדיפויות. אין כזה דבר אין זמן. אני תמיד אומרת - אם אובמה או כל אדם מאוד עסוק אחר יכול לעצור לחצי שעה ביום ולעשות ספורט, גם אתם יכולים. זו רק שאלה של רצון והחלטה.

4. "לאכול בריא זה יקר". כעיקרון, יש בזה משהו. אם תלכו לכל מיני סופרים מיוחדים וחנויות טבע ותקנו "רק אורגני", "רק בריא" וכו' - סביר להניח שתצאו עם חשבון מנופח, שלא מתאים לכל אחד. גם אם תרצו לצרף לזה מנוי בחד"כ, זה עלול להרקיע עד 500 ש"ח לחודש בלי בעיה (שלא נדבר על מאמנים אישיים). אבל, בשורה התחתונה - אוכל בריא הוא אוכל לא מעובד ולכן הוא דווקא זול. ארוחה היום במקדונלדס לדוגמא עולה כמדומני כ- 35 ש"ח (אולי אפילו יותר, אני לא מעודכנת). במחיר הזה אתם יכולים להכין סיר אורז שיספק כמה אנשים + חזה עוף לכמה אנשים + סלט. סתם דוגמא כמובן. בסה"כ כדי לעשות ספורט צריך מצרכים בסיסיים. כאלה שלא מגיעים בקופסאות צבעוניות בד"כ. לדוגמא - אורז, לחם (אפשר מלא או קל, תלוי בכם), גבינות משלל סוגים, ירקות מכל הצבעים והמינים, טונה, עוף, קטניות ומה לא. כל אלו הם מוצרים זולים יחסית, ורוב הסיכויים שהארוחה תצא לכם יותר זולה מאשר להזמין אוכל או לחמם ארוחות מוכנות, מנות חמות וכו'. גם מבחינת הספורט - תמיד אפשר לצאת להליכה ברגל (ולא, החורף אצלנו זה לא תירוץ. זה לא חורף זה... אלא אם כן אתם גרים במקום ממש קר, אין לכם תירוץ! גם תמיד אפשר להתאמן מול הטלוויזיה בבית אם זה חשוב).

5. "אני שונא/ת ספורט". כן, גם אני. הפעם האחרונה שבה נהניתי מספורט, נכון ללפני שבועיים, באופן אמיתי לגמרי, היה בילדות. הייתי ילדה מאוד פעילה, רקדתי בג'אז, הייתי קופצת בחבל, גומי, כל היום על אופניים, רולרבליידס........ הוצאתי המון המון מרץ. בכלל, נראה שהדור היום גדל על המחשב והם פחות פעילים באופן מובהק. אבל לא ניכנס לזה. בכל אופן - כתבתי על זה בפוסט קודם ואני אכתוב בשניים שלושה משפטים גם עכשיו - יש המון המון המון סוגים של ספורט. על קצה המזלג: החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס). יש גם פעילות מול הטלוויזיה (למשל שיעורי האירובי של גלעד ינקלביץ' בערוץ הספורט), ושיעורים אחרים כמו "ריקוד החיים", שהתחלתי בו לפני שבועיים  (מומלץ בחום, מאז הילדות לא יצאתי עם חיוך על הפרצוף משיעור ספורט!! פירוט בפוסט על בחירת פעילות גופנית).
אין שום סיכוי שלא תמצאו משהו שאתם אוהבים. מספיק לחפש קצת בגוגל אפילו, כדי לגלות כל מיני אנשים ששנאו ספורט ופתאום התאהבו בענף מסוים. הגוף שלכם במהותו בנוי כדי להיות פעיל. נכון, נורא נוח לשבת על הכסא בבית אבל הוא יודה לכם מאוד אם תפעילו אותו בין קריאת בלוג אחד למשנהו (לא שאני מתלוננת שאתם קוראים פה, כן? ;-) ). אפשר גם להתחיל רק מפעם אחת בשבוע, או רק 10 דק' כל פעם וכו'. מה שמתאים לכם, העיקר שתעשו.

6. "אני שונא/ת ירקות ופירות". גם כאן, כמו בספורט - אין סיכוי. הנה קטע על עצמי - עד גיל 17 שנאתי סלטים. לאמא שלי יש טעם מאוד שונה משלי, והיא אוהבת להכין סלט שבד"כ מורכב ממס' ירקות (עגבניות ומלפפונים, בד"כ), בצל, ותיבול. התיבול הוא מה שהפריע לי בילדות/נעורים - היא נהגה לשים חומץ בסלט ולא מעט מלח, ושנאתי את הטעם. מה לעשות, לאנשים יש פלטת טעמים שונה, יהיה לכם קשה למצוא שני אנשים עם בדיוק אותו הטעם. בגיל 17 הייתי בבית של חבר שהיה לי דאז, והחלטתי לטעום את הסלט שאמא שלו הכינה מתוך נימוסין. זה היה סלט פשוט - מלפפונים, עגבניות, גמבה, אולי בצל, מי זוכר. ופתאום - נדהמתי! היה לי טעים! פשוט כי התיבול היה שונה לחלוטין.
במילים אחרות - אם לא תחקרו ותנסו באמת הכל, לא תדעו. אני אישית לא מכירה מישהו שבאמת לא אוהב ירקות לגמרי. גם אני ששנאתי ירקות, היום נהנית מהם מאוד, כשאני מכינה אותם כמו שאני אוהבת. אז נכון, יהיו כאלו שהטעם שלי לא יהיה לטעמם (לדוגמא, אני שונאת רטבים חזקים על הסלט שמציפים אותו), וזה בסדר. אז תחקרו - יש מגוון מטורף היום. החל מהירקות הפשוטים שאנחנו מכירים (שגם אותם, אפשר לבשל במניין דרכים. אני למשל אוהבת מאוד עגבניות בתנור), ועד לירקות אחרים כמו אספרגוס, בטטות, עלי תרד, נבטים למיניהם, חסות משלל סוגים, קישואים וכו'. כמעט את הכל אפשר לבשל בלא מעט דרכים ובתיבולים שונים ומשונים.
בירקות ופירות יש המון המון ויטמינים וסיבים חשובים לגוף - אל תוותרו עליהם. מצאו מה מתאים לכם, אני מבטיחה לכם שאתם תאהבו אותם בדרך כזו או אחרת. בגדול - רצוי לאכול ירקות מכל הצבעים האפשריים. הירקות מעידים על סוג הויטמינים שבירק. 

7. "אני נאלצ/ת לאכול הרבה בחוץ בגלל העבודה". הפתרון הכי אידיאלי כאן הוא להכין בסופ"ש אוכל מראש לכל השבוע, או להכין כל בוקר משהו בשביל "לשרוד את היום" ולהשאיר את הארוחה המרכזית לערב (מתאים רק למי שהרעב לא נפתח לו על הבוקר). אני בטוחה שתוכלו למצוא לא מעט אנשים במקום העבודה שלכם שמביאים אוכל מהבית. בסה"כ כשמתרגלים מבינים שזה לא באמת דורש כל כך הרבה כמו שנוטים לחשוב. זה נראה הרבה יותר מעייף ממה שזה. אם זה בכל זאת מרגיש לכם כמו עונש (וחבל, לא להתעצל!) - אופציה אחרת היא כמובן להזמין אוכל כמו סלטים בהרכבה חופשית, וזה מתאים למי שיש לו את היכולת הכלכלית לכך. אפשר כעיקרון גם להרכיב תפריט שיכיל סנדוויצ'ים או אוכל שזמין בשבילכם. אם יש לכם חדר אוכל במקום העבודה - נסו לאכול את האופציות הבריאות יותר (ורצוי כמה שיותר נטולות שמן). תמיד תוכלו למצוא סלט טרי או ירקות מאודים, אורז או פחמימה אחרת, ועוף, בשר בקר או דגים. רצוי מאוד לאכול צלחת גדולה אחת, שתהיה מחולקת כך - חצי מהצלחת - ירקות (חיים/מאודים, מה שבא לכם), רבע צלחת פחמימות ורבע צלחת חלבונים. אני בעצמי ירדתי ככה בעבר 15 ק"ג. זה אפשרי אם מוותרים על המאכלים השמנים שמוצעים (כמו כל מיני בורקסים, צ'יפסים וכו'). 

8. "זה הגנים שלי" / "יש לי נטייה להשמנה" / "אני לא יכול להיות רזה" / "ניסיתי" וכו' - כאן זה כבר עניין של החלטה בראש, של סדרי עדיפויות ושל מחשבות לא הגיוניות שמכשילות אתכם. בשורה התחתונה - אם אנשים שהיו 300 ו- 400 קילו הצליחו לרדת במשקל, גם אתם יכולים. איך עושים את זה? כנסו לפוסטים הקודמים שלי בעניין ראייה דיכוטומית (שחור או לבן), יתרונות מול חסרונות בשינוי אורח החיים וטיפים למוטיבציה.

9. "אני מכור/ה לפחמימות / "מכור/ה לאוכל" ולא יכול להפסיק! - כמו בסעיף הקודם, בכל עניין אפשר לטפל. השאלה היא מה מכשיל אתכם ומה עובר לכם בראש. רצוי מאוד לעבור גם בדיקות רפואיות כדי לאבחן מה מצבכם הרפואי, אם יש בעיה כלשהי וכו'. בשורה התחתונה אתם צריכים למצוא שיטה שתתאים לכם. אם מרכז הבעיה היא אכן שאתם מכורים לאוכל ולמעשה חושבים שאתם אכלנים כפייתיים וניסיתם כבר הכל, אולי למשל כדאי לכם ללכת ל- OA. קראו על הדיאטות והשיטות השונות בפוסט קודם.

10. "אין לי כוח רצון" / "אין לי שליטה". הרחבתי על זה בפוסט קודם גם כן - "ללמוד להגיד לא". על קצה המזלג - מומחים רבים אומרים שדיאטה אינה תלויה בכח רצון, אלא בלקיחת החלטה לשינוי. אני חושבת שזה עניין של אופי יותר מהכל - יש כאלו עם שליטה עצמית מאוד גבוהה ויש כאלו שהם כעלה נידף ברוח. לאותם אנשים אני אומרת - היעזרו בסביבה שלכם, תמשיכו להיזכר מדוע אתם מבצעים את התהליך. תתחילו להאמין בעצמכם ולדמיין את עצמכם לאחר השינוי. בסופו של דבר - כשמוצאים את השיטה והדרך הנכונים לנו, נוכל למצוא פתרון לכל מכשול שצץ. נתתי גם טיפים איך להימנע מבולמוסים ומאכילה מופרזת בכלל בפוסט בנושא, ואני מקווה שהוא יצליח לעזור. בשורה התחתונה - לכל אחד יש ימים שבהם הוא לא מצליח, ימים שבהם מאבדים את "השפיות" פתאום ומנשנשים ללא הרף. החוכמה היא להבין שזה לגמרי תקין ולדעת להמשיך הלאה בכיוון הנכון. גם בנושא הזה, כדאי להציץ בפוסט האחרון על חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן). 

11. "יש לי ילדים קטנים, אני לא מסוגל/ת להפסיק לאכול את השטויות שלהם". קודם כל - יסלחו לי כולם, כן? אבל זה לא שונה במיוחד מכל מיני הורים שאני רואה שחוגרים חגורה לעצמם אבל הילדים נשארים חופשיים במושב האחורי ברכב, כשהם נתונים לסיכון חיים בתאונה, חס וחלילה. מה קרה, לעצמכם אתם יודעים לדאוג אבל לילדים שלכם לא?
אז בדיוק כמו בדוגמא הזו, גם כאן - זה בדיוק הזמן להקנות הרגלים בריאים לקטנים שלכם. תנו להם דוגמא לחיים - תראו להם שלאכול בריא זה טוב, שאוכל אינו פתרון לבעיות רגשיות, שחיים פעילים ובריאים הם מה שיעשה אותם מאושרים ושמחים. נכון, יותר קל לתת לילד שלכם איזה ממתק כשהוא בוכה, אבל מניסיון שלכם, ברוב המקרים, אתם אמורים לדעת כמה הרסני זה עלול להיות לטווח הרחוק. אולי אין לי כל כך "זכות" לדבר כי אני עדיין לא אמא, אבל אני חושבת שעדיף שלא להכניס את האויבים האלה הביתה מלכתחילה. אולי עדיף ללמד את הילדים שממתקים ושאר "שטויות" זה לכיף, פעם ב.. במסיבות או בטיולים מיוחדים עם אמא/אבא, אבל לא כנשנוש קבוע ביום יום.
גם אם אתם ממש חייבים - השתדלו לקנות חטיפים בריאים יותר, או (כמוצא אחרון) לקנות כאלו שאתם לא מתים עליהם אבל הילדים כן. בגדול - אני ממליצה שלא להכניס אוכל כזה הביתה מלכתחילה, במיוחד אם אתם לא עומדים בו ובסופו של דבר אתם אלו שאוכלים את השוקובו של הילד שלכם "כי הוא מטפטף". 

לסיכום, הכל זה שאלה של כמה אתם רוצים את זה. האם אתם באמת רוצים לעשות שינוי בחיים, או שאתם מצפים לתרופת פלא לא הגיונית שתגאול אתכם מחיים עם הרגלים גרועים ולא בריאים. כדאי לקרוא את אחד מהפוסטים הראשונים על מניעים ומוטיבציות לשינוי. אני מאמינה ששינוי יכול להיעשות רק מתוך מניע נכון, ולא מתוך מניע זמני או שתלוי לחלוטין במראה הגוף שלכם.
אמצו מטרה הגיונית וחיובית (לאכול בריא, להוריד את רמות הסוכר / כולסטרול בדם, להיכנס לכושר / להיות פעילה / לשנות את ההרגלים של כל המשפחה וכו'), ולא מטרה לא שפויה, לא הגיונית שמגיעה ממקום שלילי ("אני רוצה להיות בהיקפים/משקל של קייט מוס" / "אני אראה לכל הסביבה שלי מה זה, נמאס לי מההערות שלהם!" / "נמאס לי מעצמי").
חשבו חיובי, מצאו את הדרך שלכם ואך ורק שלכם, ואתם כבר תצליחו. הכל תלוי אך ורק בכם. אולי עכשיו זה נראה נורא רחוק או בלתי אפשרי, אבל כל אחד יכול (כמעט).

*איך בוחרים פעילות גופנית שתצטרף לתהליך הדיאטה ושינוי אורח החיים?

רציתי לדבר היום קצת על פעילות גופנית - איך לבחור אותה, מה מתאים לנו וכן הלאה. יש לי ניסיון רב בנושא - עוד מאז שהייתי מתבגרת מתעגלת, ניסיתי המון המון סוגי ספורט שונים, ונדמה שאתמול הצלחתי למצוא את מה שמתאים לי, סוף סוף! את הסיפור על מה שניסיתי אתמול - אוסיף בסוף הפוסט.

בד"כ, רוב האנשים השמנים או עגלגלים עד מאוד, נוטים להיות בטטות כורסא. בואו נודה בזה, זה בסדר. גם אני הייתי כזו, ו בעצם אני עדיין כזו ומנסה לשנות זאת מדי יום. רובנו לא בדיוק שיא הפעילות והאהבה לספורט. יש מעטים שמקפידים לבצע ספורט באופן קבוע - ואין ספק שזה תורם להם עד מאוד לחיים בריאים ומאושרים.
כתבתי כבר בעבר על חשיבות הספורט - על התרומה לבריאות, לנפש (הגוף מפריש אנדורפינים ושאר הורמונים שגורמים לנו לתחושת "היי", כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית). הספורט מעלה את חילוף החומרים, עוזר לשרוף את השומנים, משפר את סיבולת הריאה, מחטב את הגוף, מונע בעיות פיזיות, מקטין סיכויים למחלות ולבעיות לב, לחץ דם ואפילו שבץ מוחי. פעילות ספורטיבית משפרת את ההתמודדות עם הריונות (אצלנו, הנשים) וכמעט מבטיח ב- 100% הריון קל יותר עם כאבים פחותים.

לא צריך לחפש יותר מדי - המידע הזה נמצא סביבנו כל הזמן, והיום יש שפע לא נורמלי של פעילויות ספורטיביות. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לבחור (ואולי, גם לשלם כסף.. ולזה נכנס בהמשך). 

אז אוקיי. אנחנו רוצים לבצע פעילות גופנית. אבל איזו?! הרי יש כל כך הרבה סוגים בחוץ. 

הפרמטר הראשון והחשוב ביותר בעיניי הוא הנאה מהפעילות בה בחרתם. זה יותר חשוב מהכל, יותר חשוב מסוג הספורט ואם זה אירובי או אנאירובי, אם זה נעשה כל יום או פעם פעמיים בשבוע, אם זה שורף 1000 קלוריות בשעה או רק 100. קודם כל - האהבה לספורט.
אם אתם נהנים מהפעילות שאתם עושים - זה מבטיח התמדה לטווח הארוך! ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר של מומחים שונים היא להתמיד בפעילות. לא משנה אם העצימות נמוכה או גבוהה - כל עוד אתם פעילים גופנית עשיתם את הצעד הראשון לקראת חיים בריאים.

יבואו עכשיו ויגידו לי כל מיני אנשים - "אבל אני לא אוהב ספורט" / "אני לא יכול לבצע ספורט" וכו'.
אז ככה - דבר ראשון, אלא אם כן חס וחלילה יש לכם נכות מסוימת ואתם באמת לא יכולים לעשות ספורט (וזה כתוב לכם שחור על גבי לבן מהרופא), אתם יכולים לעשות ספורט. קראתי עשרות סיפורים על אנשים ששקלו גם 200 ו- 300 ק"ג בארה"ב ומקומות אחרים, והם התחילו מללכת כל יום 5 דק' ברגל. גם זה ספורט, וזה בסדר. מאמני ספורט כמו ג'יליאן מייקלס (המאמנת של "יורדים בגדול" האמריקאי), מספרת שהיא מאמנת, גם מחוץ לתוכנית, אנשים ששוקלים 150-200 ק"ג ומסוגלים לבצע קפיצות במקום, הליכה וכו'. היא אומרת ובצדק - "אם הם יכולים, גם אתם יכולים". הכל מתחיל מצעד אחד קטן. עם זאת, חשוב לי להדגיש (ואדגיש זאת שוב אח"כ) - תמיד תמיד תתייעצו עם רופא לפני פעילות גופנית. חשוב מאוד להבין את המגבלות שלכם, אם ישנן כאלו.

שנית, עם שפע הספורט הקיים היום, אין כזה דבר שלא תאהבו או תהנו מכלום. אני יודעת מה זה לשנוא ספורט. חוויתי את זה במשך שנים ואני עדיין חווה את זה. אתם הולכים לחדר הכושר, עולים על ההליכון או הולכים ברגל בחוץ, ומתחילים לספור את הדקות אחורה. אתם יודעים ששוב פעם אתם צריכים ללכת 45 דק', שוב פעם אתם מסתכלים על השעון כל 5 דק'. המסלול נהיה משעמם, חם בחוץ (או קר וגשום), אתם נושמים פיח של מכוניות... והכי נורא זה כשאיזה זקן חמוד בן 75 עוקף אתכם (או הולך מהר ממכם בחדר הכושר) כי הוא יותר בכושר ממכם....
עם זאת, באמת שיש שפע של פעילויות - החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס), והפעילות שהתחלתי בה אתמול שנקראת "ריקוד החיים" (אפרט בהמשך).
גם אם אתם מעוניינים לבצע את הפעילות בביתכם הפרטי - אפשר ללכת ברגל, לעשות ספורט מול הטלוויזיה (יש שלל תוכניות אירובי, יוגה וכו' לדוגמא ספורט עם גלעד ינקלביץ', וכמובן גם DVD מכל הסוגים והמינים).

כתבתי כאן כ- 20 סוגי ספורט ואפילו לא פירטתי את כל השפע הקיים. נדמה שהיום יש באמת משהו "לכל אחד" ועד שלא ניסיתם את כולם אני לא מאמינה לכם שאתם לא נהנים משום דבר. 

אוקיי, אז אתם בכלל אוהבים ספורט. אבל אתם לא יודעים מאיפה להתחיל, כמה לעשות, איפה לעשות. אז הנה עוד כמה פרמטרים חשובים שיעזרו לכם להחליט:

1. סוג הספורט - אירובי ואנאירובי. אירובי היא פעילות שמעלה את דופק הלב וגורמת לנו להפעיל את כל הגוף ולשפר את סיבולת לב הריאה. רוב המומחים ימליצו לכם לבצע פעילות כזו בין 3 ל- 5 פעמים בשבוע (אפשר גם יותר אך כדאי לתת לגוף לנוח), למשך חצי שעה עד שעה בכל פעם. אם אתם בכושר עלוב ובעודף משקל גבוה - תתחילו אפילו מ- 5 דק' כל פעם. מהר מאוד אתם תרגישו את הכושר עולה.
אנאירובי - היא פעילות בד"כ עם משקולות, לצורך חיטוב וחיזוק השרירים. מומלץ לבצע פעילות כזו 3 פעמים בשבוע עם אותן פעילויות, או אפילו כל יום אך לדאוג להפעיל כל יום קבוצת שרירים אחרת. חשוב לתת לשרירים לנוח אחרי פעילות כזו - לאחר פעילות בשרירים, בעיקר פעילות חדשה, נגרם "תהליך קטבולי" בשריר שגורם לקרעים קטנטנים (מיקרוסקופים) בשריר שגורמים לשריר להתחדש. זהו תהליך נורמלי, והסממן שלו הוא כאבים בשרירים. כמובן שאלו כאבים נורמלים והם חולפים בד"כ כיום עד שלושה ימים אחרי הפעילות. אם הכאבים נמשכים שבוע ויותר - פנו לרופא!

2. עלות כלכלית. מה לעשות - כל כך הרבה שפע, אבל הכל עולה כסף.
הפעילות הזולה ביותר היא כמובן הליכה/ריצה בחוץ, שלא עולה כלום, או לחלופין פעילות ספורטיבית בבית, מול הטלוויזיה. אפשר כמובן גם להדליק מוזיקה ולהתחיל לרקוד, אבל זו דרך פחות יעילה לדעת מה אתם עושים בדיוק, כמה זמן, האם הפעלתם את כל קבוצות השרירים וכו'.
יש ערים שמציעות חוגים במתנ"סים בעלות סמלית ואפילו בחינם - כדאי לבדוק אצלכם.
חפשו גם פרסומים של קבוצות הליכה / ריצה / אופניים באיזור שלכם.

פעילויות יקרות מעט יותר הן שחייה הדורשת רישום לבריכה עירונית או פרטית, ושלל חוגים פרטיים שמוצעים היום בכל עבר - אירובי על שלל סוגיו, טניס, סקווש, זומבה, פילאטיס, פילאטיס מכשירים, ריקודי בטן, מחול, יוגה ועוד ועוד.

אופציה יקרה יותר היא כמובן רישום לחדר כושר מסודר - עלויות כאלו יכולות להגיע גם עד 450 ש"ח לאדם, לחודש כמחיר בסיסי, ואפילו יותר, אם תרצו להוסיף לכך אימונים אישיים בחדר הכושר או להצטרף לחוגים ספציפיים שדורשים רישום נוסף (לדוגמא פילאטיס מכשירים).

הפעילות היקרה ביותר, היא כמובן לשכור מאמנים פרטיים, בהנחה ואינכם שוכרים אותם אחת לחודש אלא באופן קבוע. 

3. מרחק מהבית. תלוי כמובן ביכולת הניידות שלכם, למרחק מהבית יש חשיבות מכרעת האם תצליחו להתמיד בספורט או לא. אם תאלצו כל פעם שתרצו לבצע ספורט - לארוז תיק, לנסוע 15-20 דק' מהבית הלוך וכנ"ל חזור (שלא לדבר על פקקים) - מהר מאוד תמצאו את עצמכם מתעצלים לנסוע מלכתחילה. אני ממליצה בחום למצוא פעילות שקרובה עד כמה שאפשר לבית, או לשלב בין פעילות רחוקה יחסית לפעילות ביתית כמו הליכה בחוץ. 

4. גיוון! הבעיה אצל אנשים רבים היא שהם משתעממים מהר. אם תלכו 3-4 פעמים בשבוע לאותו שיעור בחדר הכושר שלכם, או רק תלכו ברגל - סביר להניח שתשתעממו מהר. גם לגוף שלכם יהיה משעמם מהר מאוד והסיכוי שלכם להתמיד ירד פלאים. נסו לשלב מס' פעילויות שונות - לדוגמא שחייה, פילאטיס והליכה ברגל, אירובי דאנס, זומבה ורכיבה על אופניים בחוץ וכו'. 

5. סביבה אנושית - חשוב למצוא סביבה שתתאים לכם. יש אנשים שאוהבים להתאמן לבד, בשקט הפרטי שלהם - להם תתאים יותר פעילות לבד בבית או עם מאמן אישי. יש אנשים שזקוקים לחברה והם יעדיפו לדוגמא ללכת ברגל עם בן זוג, חבר/ה טוב/ה, בן משפחה וכו'. יש שמעדיפים קבוצות גדולות - ובמקרה כזה אפשר גם לחפש קבוצות ספורט בסביבת המגורים שלכם. יש שאוהבים חדרי כושר - את הדיבורים וה"מינגלינג" בין כולם. זה כמובן תלוי באופי חדר הכושר - יש מקומות שכונתיים יותר שבהם אנשים מתחברים יותר, ויש מקומות שהם יותר בגדר "לבוא, להתאמן וללכת הביתה". 

אל תשכחו לפנות לרופא לפני תחילת הפעילות כדי לוודא שאכן מותר לכם לעסוק בה, ובאיזו עצימות. לדוגמא, ריצה וספינינג עלולים להיות בעייתים למי שיש לו בעיות בברכיים. שחייה עוזרת לבעיות מפרקים, וכן הלאה.
מומלץ לרכוש מד דופק ולעבוד על דופק של בין 65% ל- 75% מהדופק המקסימלי שלכם (את הדופק המקסימלי מחשבים כך - 220 פחות הגיל שלכם. לדוגמא, אני בת 26 ולכן הדופק המקסימלי שלי הוא 220 פחות 26 = 194). אם אין לכם מד דופק - טיפ מקרדיולוג שאני מכירה - התאמנו בצורה כזו שאתם מסוגלים לדבר תוך כדי האימון, אך לא בקלות כאילו אתם הולכים בקניון. 

אחרי שבחרתם בפעילות הגופנית שלכם - כל מה שנותר לעשות הוא להתאמן ולהנות. כדאי מדי פעם להתייעץ עם אדם מומחה כדי לבדוק כיצד ניתן לשפר את הכושר ואת העצימות. בעיניי, כמות שריפת הקלוריות בפעילות שבחרתם היא משנית, לעומת הצורך למצוא פעילות שבאמת תתאים לכם. מי שבאמת נהנה כמעט מכל סוג ספורט (ואני לא ממש מכירה כאלו, האמת... ) - אולי באמת כדאי שיבחר את הפעילות שנכונה לו ביותר מבחינת קצב ההתקדמות, משך הפעילות וכו' (לא תיכנסו לבריכה בשביל 10 דק',נכון?), אבל כאן אני מדברת על אנשים שלא אוהבים ספורט וקשה להם לבחור פעילות ספורטיבית. 

אל תשכחו לבצע את הפעילות עם בגדים ונעליים מתאימים. אם בחרתם לרוץ - וודאו שיש ברשותכם נעלי ריצה טובות (לא כל נעל ספורט מתאימה, ונעל להליכה היא לא בהכרח נעל שמתאימה לריצה). אם בחרתם בשחייה - בחרו בבגד ים נוח ומתאים, וכן הלאה.
מכשיר נחמד ונוסף שמומלץ, במיוחד למי שהולך ברגל - הוא מד צעדים. מצמידים אותו לחגורה/למכנסיים, וע"י התנודות הוא יודע למדוד כמה צעדים הלכתם. הרופאים בימינו ממליצים על 10,000 צעדים ביום. אפשר כמובן גם למדוד את הצעדים בכל מהלך היום - כמה הלכתם ברגל מהרכב לעבודה, כשהלכתם לקניות וכו'. השיטה הזו מדרבנת לא מעט אנשים להתחיל לחנות את הרכב רחוק יותר, לרדת מהאוטובוס תחנה קודם וכו'. 

ועכשיו, אחרי שסיימנו לדבר על בחירת פעילות גופנית, אני רוצה לספר עוד על עצמי ועל מה שניסיתי אתמול.
שנים שניסיתי המון המון סוגי ספורט. נרשמתי לחדרי כושר, גם היקרים מביניהם (ותמיד התמדתי אבל רק באופן זמני), לסטודיו-ים למיניהם לספורט, לשיעורי אירובי, ניסיתי גם ללכת ברגל וכו'.
דווקא בתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה - כל היום הייתי בחוץ, על אופניים, על סקייטבורדים/גלגיליות/רולרבליידס, הייתי הולכת לחוגים שונים כמו ג'אז וכן הלאה. ונהניתי... אוי כמה שנהניתי! עם ההתבגרות והמצאת האינטרנט התחלתי לשבת הרבה בבית והפסקתי להיות פעילה. לא משנה מה ניסיתי - לא הצלחתי להתמיד.
השבוע חיפשתי חוג ריקוד לנשים בגוגל. הבנתי שאם אני הולכת לעשות פעילות גופנית - היא חייבת להיות כזו שאהנה ממנה ולא אספור את הדקות אחורה, והיא צריכה להיות עם מאמן/ת טוב/ה ואוכלוסיה נחמדה (מה לעשות, כשאני מתחילה להיות בסביבה של כל מיני נשים שמגיעות עם ה"בלינג בלינג", הפנים (מלשון Fan לשיער) והאיפור לחדר הכושר, בעיקר כדי לעשות ספורט - אני מתחילה להתכנס בתוך עצמי. לא אוהבת את זה וזה מבחיל אותי...(באת לעשות כושר או באת לעשות פוזות?? זה הורס את כל האווירה בעיניי). 

בגוגל מצאתי חוג שנקרא "ריקוד החיים", אשר מודרך ע"י בחורה מקסימה בשם שירה רובינס ומיועד לנשים בלבד. משיחה שלי עם שירה הבנתי מיד שהיא בחורה לעניין עם ראש על הכתפיים. היא מגיעה עם ניסיון רב, מהרבה סגנונות ריקוד. היא טיפוס שלא מרגיש בנוח כששמים אותו בתוך קופסא (בדיוק כמוני, אגב) - היא מרגישה תמיד את הצורך לפרוץ את הגבולות. כך נראה גם השיעור - מאוד מאוד שונה מהרגיל, בלי חוקים נוקשים. אתן באות כדי להנות, כדי לרקוד, כדי להוציא החוצה את הרגשות.
בחצי השעה הראשונה לערך, שירה שמה 4-5 סוגי מוזיקה שונים לחלוטין, מכל העולם, ומדריכה אותנו איך לרקוד אותנו. מס' צעדים קטן בכל פעם, צעדים לא מסובכים ולא נוקשים. אתמול רקדנו היפ הופ, מוזיקה הודית, מוזיקת שנות ה- 70 ועוד. כל כמה דקות הסגנון משתנה לגמרי - זה מרענן, כיפי ומרגיש מגוון. שירה ממשיכה לדרבן אותנו לצאת מהקופסה ולרקוד איך שטוב ונעים לנו. לתת לגוף לעשות את שלו. זאת, כמובן, תוך כדי שהיא מדגישה במילים ספורות כיצד יש לבצע את הפעילות בצורה נכונה מבחינה בריאותית (לדוגמא ברכיים כפופות מעט בעמידה).
לאחר מכן ביצענו 10 דק' של ריקוד בצורה מיוחדת, הנוגע לאיזשהו אישיו בחיים שלנו. הפעם, בחרה שירה להתמקד בכל רעיון התמיכה. נשים כתומכות ונתמכות. וכך, התחלקנו לזוגות כאשר בכל מס' דקות מישהי אחת רוקדת, והשנייה נוגעת בה בעדינות מירבית בגב התחתון, כדי שתדע שהיא "שם", לתמוך בה. מהר מאוד שמתי לב שאני רגילה לתמוך, זה טבעי לי אבל אני גם רוויה בתמיכה. מאידך, הבנתי שחסרה לי יותר תמיכה. אני רגילה להיות סלע איתן ויציב, ולא אוהבת לבקש עזרה אף פעם. הרגשתי את זה בריקוד וזה היה משחרר ונעים.
לבסוף, כ- 10 דק' (אולי יותר, הזמן פשוט טס לי) רקדנו בחושך, כל אחת עם עצמה עם מוזיקה מקפיצה ונעימה. זו הייתה מסיבה של ממש! וואו! פשוט חייכתי כל השיעור, ולא שמתי לב כשנגמר הזמן ופתאום עברנו למתיחות.
השיעור נגמר בשיא המהירות, זה משהו שלא חוויתי מעולם. תמיד הייתי מסתכלת על השעון, סופרת את הזמן. כאן, גיליתי משהו אחר. משהו שהחזיר אותי לילדות, להנאה אמיתית.
אין ספק שהמוזיקה נבחרה בקפידה, וכך גם ה"תרגילים" שביצענו. אני לא אוהבת לקרוא להם כך, כי זה לא הרגיש כמו ספורט. זה הרגיש כמו החיים שפשוט רוצים לצאת החוצה ולהנות!

למרות שלא בא לי להמליץ לכם על השיעור (כי אתמול היינו קבוצה קטנה יחסית, ואני אוהבת את זה כך... ;-)  ) - מגיע לשירה לחלוטין כל מילה חמה שרק אספר. השיעור הזה מדהים ואין לי ספק שהוא יסחוף במהרה את כל בנות עם ישראל ;-) הבהרתי לה כבר שהיא תאלץ לסבול אותי הרבה בתקופה הקרובה... ;-) חשוב לי להדגיש כמובן שזה לא פרסום אלא באמת המלצה חמה כי כל כך נהניתי אתמול.

השיעור מועבר בהוד השרון, פ"ת, רינתיה, יהוד, שוהם וכמדומני בקרוב גם ברמת אביב. לפרטים נוספים -
03-9170786 או 0547-499668 שירה רובינס.
לאתר של שירה "ריקוד החיים" לחצו כאן.

זהו להיום, מקווה שנהניתם!
אם הפוסט ארוך מדי וכדאי לפצל אותו לשניים - תכתבו לי בבקשה. שיהיה סופ"ש מצוין לכולם!

*אחת ולתמיד - 20 המיתוסים הנפוצים בדיאטות

ככותבת פעילה בפורומים בנושאי דיאטות, ובכלל כמישהי שמתעניינת בתחום - אני כל הזמן נתקלת בשאלות הזויות ובהנחות ודעות מוטעות לגבי אורח חיים בריא ודיאטות.

אני רוצה להתייחס לרובן פה. אז בואו נתחיל :)

1. המיתוס - פחמימות משמינות.
הרבה אנשים חושבים שפחמימות הן משמינות במיוחד, ולכן מקפידים שלא לצרוך אותן במהלך הדיאטה, או לצרוך כמות קטנה מאוד מהן.
האמת - פחמימות כשלעצמן לא משמינות כל כך. בפרוסת לחם רגילה, לצורך העניין, יש 75 קלוריות. הבעיה היא עם הממרחים שעל הלחם, ועם פחמימות לא בריאות (פחמימות ריקות/פשוטות) כמו בורקסים, סוכר, שוקולד (לא מריר), עוגות ועוד. קל לזהות פחמימות ריקות - הן לא משביעות ובד"כ הן גורמות לגוף לרצות עוד מהן, מיד לאחר שסיימנו לאכול. פחמימות בריאות הן פחמימות מורכבות - לדוגמת אורז מלא, פסטה מחיטה מלאה, לחם מחיטה מלאה וכו'. חשוב לזכור -  גם ירקות הן פחמימות, וחשוב מאוד שחלק משמעותי מהתזונה יהיה מורכב מפחמימות (אך לא רק מפחמימות, כמובן). יש חשיבות גדולה לאיזון בין אבות המזון השונים, והיא תלויה בדיאטה בה בחרתם, והאם אתם מבצעים ספורט או לא. הפחמימות נותנות אנרגיה חשובה לגוף, לא כדאי לוותר עליהן! 

2. המיתוס - אכילה אחרי השעה 18/19 משמינה.
האמת - אין שום מחקר שמוכיח דבר כזה, וזה בסה"כ תלוי בתפריט שהכנתם לעצמכם. אם אכלתם הרבה כל היום, ובלילה אתם מתחילים לנשנש בלי סוף - בוודאי שתעלו במשקל. עם זאת, אם התפריט שלכם מפוזר בצורה מבוקרת על פני כל היום, כולל הלילה - אין שום סיבה שתעלו במשקל. בסופו של דבר, ירידה במשקל או שמירה עליו היא תוצאה של הוצאה קלורית לעומת הכנסה קלורית (הכנסתם 4000 קלוריות ואתם שורפים רק 2000? אתם בפלוס של 2000 קלוריות, שזה כ 400 גר' תוספת משקל לגוף).
עם זאת, אחד הדברים היחידים שמומחים מסכימים עליו כיום, הוא שלא כדאי לאכול מיד לפני השינה. מערכת העיכול עובדת בצורה אחרת במהלך השינה והיא אכן פחות פעילה. העיכול יכול להפריע לשינה עמוקה וטובה. בגלל שהעיכול נהיה איטי יותר, אגב, לוחמי סומו אוכלים ואז הולכים לישון, מס' פעמים ביום. הם לא אוכלים בצורה מאוד שונה משאר האוכלוסיה (למעט כמויות), אבל חלק מדרך החיים שלהם היא ללכת לישון מיד אחרי האוכל, מס' פעמים ביום. זה גורם להם להשמנה מיידית וקיצונית, יחד עם האכילה המופרזת.
עצתי - אכלו עד שעה-שעתיים לפני השינה. אם מדובר באוכל קל - אין בעיה לאכול שעה לפני השינה. 

3. המיתוס - לחם כהה בריא יותר
האמת - לא בטוח בכלל. הרבה פעמים מוסיפים צבעי מאכל ומוצרים בעלי צבע כהה, כדי להקנות ללחם צבע כהה. הדרך היחידה לדעת האם לחם בריא יותר היא לקרוא את התווית ולוודא כי מדובר בלחם מחיטה מלאה. 

4. אכילה של ביצים מעלה את הכולסטרול.
האמת - מחקרים מוכיחים שאכילת ביצה אחת ליום אינה משפיעה על רמות הכולסטרול, וכי היא מהווה מקור מעולה לחלבונים. אם אתם רוצים לקבל חביתה גדולה מהרגיל - אפשר בהחלט להוסיף חלבונים בלבד (הלבן של הביצה), שאינם משפיעים על הכולסטרול. טיפ מהדיאטן שלי - אפשר לגרד קישואים לתוך הבלילה. 

5. המיתוס – הסיבים התזונתיים בפרות וירקות נמצאים רק בקליפה לכן אין לוותר עליה.
האמת– הויטמינים והסיבים התזונתיים נמצאים בכל מקום בפרי ובירק. הקליפה עשירה יותר בסיבים אבל הם גם נמצאים בשאר החלקים.  על הקליפה עשויים להיות חומרי ריסוס והדברה ולכן חשוב לשטוף אותה היטב, אך לא כדאי לוותר עליה.

6. המיתוס - "יש לי עצמות כבדות!" - יש אנשים עם עצמות כבדות יותר.האמת - לא נכון.. השלד עצמו שוקל כ- 7 ק"ג. ההבדלים בין אדם כזה לאדם אחר, מסתכמים בכל היותר ב- 1-2 ק"ג. אם יש שתי נשים לצורך הדוגמא, שנראות דומות בגובה/מבנה וגודל הגוף, אך שוקלות בצורה שונה - ההבדל הוא באחוזי השומן והשריר ולא בעצמות. 

7. המיתוס - אסור לאכול מתוק או לאכול פינוקים כאלו ואחרים בדיאטה.
האמת - זה לגמרי תלוי בכם. אין שום סיבה שלא להכניס פינוק פעם בכמה זמן לאורח החיים הבריא שלכם, במיוחד אם מדובר בפינוק שמוכנס לתוך התפריט שלכם. לדוגמא, אפשר בהחלט להנות מפרוסת לחם קל עם ממרח שוקולד במהל היום (פינוק של פחות מ- 100 קלוריות). לחלופין, אחת לשבועיים-שלושה אפשר ללכת למסעדה ולהנות מארוחה שלמה כולל קינוח מענג. חשוב לתת אוכל גם ל"נפש". יש כמובן דיאטות ("גריישיט") לדוגמא שנמנעות לחלוטין מכל סוכר שהוא. בסופו של יום זה שיקול שלכם ומה שמתאים לכם, אבל בשורה התחתונה אין סיבה רציונלית לרוב האנשים להימנע לחלוטין. הכל זה שאלה של מינון. 

8. המיתוס - מותר לצרוך פירות ללא הגבלה -
האמת - ממש לא. פירות אמנם מכילים הרבה ויטמינים והם בעלי ערכים תזונתיים גבוהים, אולם יש בפירות הרבה סוכרים וקלוריות. רוב הדיאטנים ממליצים על 3 מנות פרי ביום לכל היותר (ולא, אבטיח שלם לא נחשב לפרי אחד...). 

9. המיתוס - מזונות עם שמות כמו "קל" / "דיאט" / "ללא סוכר" הם בהכרח דיאטטיים / מרזים.
האמת - ממש לא. תמיד צריך לבדוק את התווית. הרבה פעמים תתקלו במוצרים ללא סוכר אשר יש בהם תחליפים לסוכר וכמות הקלוריות בהם זהה למוצרים רגילים. גם כשמדובר במשקאות "קלים" לדוגמא, הכוונה היא למשקאות לא מוגזים ולא למשקאות בעלי צריכה קלורית נמוכה. 

10. המיתוס - פירות חמוצים מכילים פחות סוכר.
האמת - הפירות החמוצים מכילים אותה כמות סוכר כמו כל פרי אחר, וכדאי להגביל את כמותם.

11. המיתוס - בטטות מתוקות יותר ולכן הן משמינות יותר מתפוחי אדמה.
האמת - לא נכון. לבטטות יש ערך גליקמי נמוך יותר והן משביעות יותר מתפוחי אדמה. כמו כן, יש בהן ויטמינים ומינרלים רבים הרבה יותר מאשר לתפוח האדמה. הערך הקלורי שלהן כמעט זהה. 

12. המיתוס - יש לשתות 8-12 כוסות מים ביום.
האמת - נכון ולא נכון. אמנם זוהי הכמות המומלצת, אך הכמות משתנה בהתאם לגופכם, לרמת הפעילות שלכם, למזג האוויר וכו'. הדרך הטובה ביותר לבדוק אם אתם צורכים מספיק מים, היא באמצעות צבע השתן. אם הצבע שקוף לחלוטין - הצלחתם. מומלץ לצרוך כמה שיותר מים באופן כללי - הם ממלאים את הבטן, משפרים את חילוף החומרים, תורמים לעור קורן ובריא וכן הלאה.
טיפ קטן - שתו 2 כוסות מים לפני כל ארוחה. גם ממלא ומונע אכילה מופרזת, גם בריא.

13. המיתוס - ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר / כדאי לוותר על ארוחת בוקר -
האמת - אין כאן תשובה אחת. זה עניין של אופי ומה שמתאים לכם. יש אנשים אשר ארוחת הבוקר פותחת להם את התאבון לכל היום, ומרגע זה קשה להם להפסיק לנשנש. מנגד, יש אנשים שארוחת הבוקר מרגיעה אותם ונותנת להם אנרגיות לכל היום. רק אתם מכירים את עצמכם ויודעים מה עדיף. כעיקרון, ככל הנראה עדיף לרוב האנשים לאכול ארוחת בוקר, אולם זה לא מתאים לכל אחד. 

14. המיתוס - טוסט (צנים) פחות משמין מלחם.
האמת - לא נכון. זו בדיוק אותה פרוסת לחם ולכן אותן קלוריות. 

15. המיתוס - תנודות במשקל מדי יום מעידות על הצלחת הדיאטה.
האמת - רוב הסיכויים שהתנודות נובעות משינויים בנוזלי הגוף לרבות צרכים כאלו ואחרים. הגוף שלנו דינמי, משתנה, אחוזי הנוזלים בגוף שלנו משתנים מדי יום. לצורך העניין, מספיק שתשתו כוס מים לפני שתעלו על המשקל, וכבר תראו שינוי של 300 גר'. אין שום סיבה הגיונית להישקל מדי יום, ואף כתבתי על כך באחד מהפוסטים שלי. 

16. המיתוס - הימנעות כליל ממזונות משמינים תורמת לדיאטה ואף בריאה -
האמת - נכון חלקית ותלוי לגמרי בכם. יש אנשים שהימנעות עושה להם טוב, גם לטווח הרחוק. מאידך, יש אנשים שהימנעות ממזונות תגרום להם להרגשת "חסך" ובסופו של דבר לפיצוץ ההליך ונטישתו באמצע. איך אתם מתמודדים עם הימנעות? זו שאלה שלכם ושל מטרות הדיאטה שלכם. 

17. המיתוס - מזון מופחת שומן הוא בהכרח דיאטתי.
האמת - לא נכון. יש מוצרים מופחתי שומן אך עתירי קלוריות או סוכר. כדאי כמו תמיד - לבדוק את התווית ולראות את הערכים התזונתיים.

18. המיתוס - אם נשברתם, "הלכה הדיאטה".
האמת - ממש לא!! גם אם הגזמתם ואכלתם אפילו 5000 קלוריות, זה לא משתווה אפילו לעלייה של קילוגרם אחד במשקל הגוף. חיזרו לשגרה הרגילה ותמשיכו לרדת כרגיל. בנוסף, ,יש מקרים שבהם אכילה מופרזת לאחר תקופה של אכילה מתונה, תתרום דווקא לירידה במשקל. עצתי - שאלו עצמכם מדוע נשברתם - אולי הדרך בה בחרתם לא מתאימה לכם? אולי חסר לכם מזון מסוים?

19. המיתוס - ביצוע פעילות ספורטיבית בתדירות גבוהה ובעצימות גבוהה, יכולה לאפשר לי לאכול מה שבא לי.
האמת - לא נכון. בתהליך ירידה במשקל התזונה מהווה 60-70% מהירידה במשקל. יש "יחידי סגולה" שחילוף החומרים שלהם כה גבוה, עד כדי כך שהם יכולים לאכול מה שבא להם. רוב הסיכויים שאתם לא נמנים עימם, ולכן כדאי מאוד לשמור על תזונה נכונה. 

20. המיתוס - יש דרך אחת נכונה לבצע דיאטה.
האמת - לא נכון! כמו שלכל אחד יש אופי שונה, גוף שונה, מטרות שונות - כך התהליך הנכון לכל אחד שונה. יש אנשים שעדיף להם לרדת מהר, ויש אנשים שעדיף להם לבצע שינויים של Baby Steps - צעד אחד כל פעם. יש אנשים שעדיף להם לאכול ארוחת בוקר, יש אנשים שעדיף להם לדלג עליה. יש כאלו שעדיף להם לאכול כמויות גדולות של אוכל דל בקלוריות (לדוגמא ירקות), גם אם זה אומר "להתפוצץ", ויש כאלו שעדיף להם לצרוך כמויות קטנות של אוכל בעל ערך קלורי גבוה יותר. יש שעדיף להם לאכול אוכל בריא מאוד בלבד (רק אוכל "מלא" כמו לחם מלא, אורז מלא, קטניות וכו'), ויש שעדיף להם לאכול אוכל דיאטתי. כל אחד ומה שטוב לו. אם הייתה דרך אחת מושלמת לכולם - כל ממציאי הדיאטות למיניהם לא היו מרוויחים כסף על חשבוננו. עוד על כך - כאן.

אם יש לכם עוד מיתוסים ואמיתות אתם מוזמנים לשתף בתגובות. 

מקווה שנהניתם! עד הפעם הבאה...

אני.

*ללמוד להגיד "לא"

אלא אם כן אתם חיים באיזו ביקתה נידחת על פסגת הר בודד בנאפלנד, כנראה שאתם נאלצים להתמודד מדי יום עם פיתויים בלתי פוסקים שאופפים אותנו מכל עבר.

אתם נוסעים בבוקר לעבודה, העז של yellow קוראת לכם לעצור ולשתות איזה קפה. ברור שיש מבצע כרגע על הדרך על קפה ומאפה, או 3 חטיפים במחיר מצחיק. מה, לא תקנו? אתם מורעבים, לא אכלתם מאתמול בערב.

הגעתם לעבודה, והחבר'ה במשרד מתחילים לצאת להפסקות כל 5 דק' ולקפוץ מחדר לחדר עם שלל נשנושים טעימים. גם על דלפק המזכירה יש עוגיות או סוכריות. וכמובן שהיום, באופן מיוחד (ואיכשהו כל יום הוא יום מיוחד כזה), יש לצילה/משה/דנה/ברוך יום הולדת. אז חוגגים עם עוגה. ובורקסים. ועוגיות. מה, לא תיקחו חתיכה קטנה "רק לטעום"?

בצהריים, בהפסקה שלכם, יש שלל מסעדות בסביבה שרק מציעות - טלפון מהיר ואנחנו אצלך עם ארוחה חמה וטעימה. אתם רעבים וכל החבר'ה במשרד מזמינים להם אוכל. מה, לא תזמינו?

בדרך חזרה, שוב ה"ילו" הזה, שוב כל מיני פלאפליות מכל עבר במבצעים. חישוב מהיר - זה זול ואין לי כוח להכין ארוחת ערב. 15 שקל ואני עם ארוחה שלמה ביד. זה פחות ממה שיעלה לי להכין עכשיו ארוחה שלמה בבית. וככה יהיה לי זמן לבלות עם בן הזוג שלי או עם הילדים, במקום להכין אוכל. למי יש כוח בכלל להכין אוכל אחרי העבודה... מה, לא נעצור?

ובערב תמיד יש איזה אירוע, תמיד יש (אצלנו היהודים) שלל חגים. תמיד הולכים לבקר את ההורים או החמים וגם שם - הפיתויים נמצאים בכל עבר. רק תקחו, רק תטעמו. אצל מי שיש ילדים, הפיתויים אולי אפילו גדולים יותר - הרבה יותר קל לקחת אותם למסעדת מזון מהיר. הם נהנים, יש שקט, הם מקבלים את מה שהם אוהבים ולא צריך עכשיו לשמוע את הילדה שלכם מתבכיינת שהיא לא רוצה נקניקיות או שהילד שלכם מעדיף עכשיו בכלל מלוואח על החביתה שהכנתם. וברור, שאחרי שהכנתם את המלוואח, הוא כבר לא ירצה אותו ואתם תמצאו את עצמכם אוכלים אותו במקומו. 

באורח חיים בריא, אנחנו צריכים ללמוד להגיד "לא!". כן, תמיד יהיו את האנשים הרזים (והמעצבנים, תודו) האלה שאוכלים את כל הפיתויים האלו ונשארים איכשהו רזים. אבל רבותיי, זה נדיר. ואולי הם בכלל אוכלים רק את הפיתויים ולא אוכלים אוכל אחר. יש גם כאלה. מה זה משנה איך הם עושים את זה, זה לא נורמלי ואתם לא יכולים לעשות את זה מבלי להפוך לבטטות כורסא ענקיות. 

איך אומרים "לא"? 
אין ספק שזה נורא נורא קשה. אולי אחד הדברים הקשים בדיאטה ובאורח חיים בריא. הרי תמיד יהיה את האחד שיחפור לכם - "נו, רק תטעמו. מה, הכנתי..... אתם לא תשמינו מזה שטעמתם קצת". אז טעמתם. פתחתם את תיבת פנדורה. משם, אתם תתחילו לטעום עוד משהו, ועוד משהו. ולפני שתשימו לב - הרסתם את השינוי שכל כך ייחלתם לו.
אין ספק, חלקכם מסוגלים להתמודד יפה ולחלקכם יש שליטה עצמית מדהימה. כזו שבה אתם באמת יכולים להחליט שעכשיו אתם טועמים ואח"כ לא. וזהו. החלטתם. לכם מגיע ח"ח, ללא ספק, אבל הפוסט הזה לא מיועד לכם, כי אתם יודעים כבר להגיד "לא". אתם יודעים להיות בשליטה. אז תעברו הלאה, או שתמשיכו לקרוא, מה שבא לכם ;-)

אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להבין הוא - ששליטה עצמית ו/או כח רצון הם עניין של אופי. לרוב האנשים השמנים (לא אלו בעודף של 5 ק"ג, יקיריי) אין שליטה עצמית קבועה. כח הרצון חזק בהתחלה ונוטה לפוג בהמשך. אם היה להם שליטה עצמית וכח רצון, הם לא היו איפה שהם היום, מן הסתם. יש הרבה מומחים שסוברים שזו אחת הסיבות הראשונות שבגללן אנשים לא מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, או בכלל לא מצליחים בתהליך ההרזייה. שני אנשים כאלו שעולים לי בראש כרגע, לדוגמא, הם ד"ר פיל שכתב על כך באחד הספרים שלו, וג'יליאן מייקלס, המאמנת מ"לרדת בגדול" האמריקאי, לה יש אתר ובו היא מסבירה על דרך הירידה, איך להתמודד עם קשיים וכו'. גם OA, כמו שכתבתי כבר בעבר, אומרים את אותו הדבר - וותרו על כח הרצון.

אז רגע, איך אפשר להצליח בלי שליטה עצמית ו/או כוח רצון? זה נשמע כמו פרדוקס.
המומחים אומרים שזה לא עניין של כח רצון, זו החלטה. ברגע שלקחתם החלטה לשנות את חייכם, זה כל מה שאתם צריכים. ב- OA אומרים שאתם צריכים להאמין שלכוח עליון יש את השליטה, במקומכם.
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב מזה, בכל זאת חייבת להיות קצת שליטה עצמית וגם כשלוקחים החלטה עדיין יש עניין של שליטה עצמית וכח רצון.
הדבר הראשון, הוא עניין התמיכה. אין לי מילים כמה תמיכה יכולה לעזור בשעת הצורך, כשנדמה לכם שאין לכם כבר שום שליטה על השדון הקטן שיושב לכם על הכתף ומטיף לכם לאכול עוד ועוד. הידיעה שיש למי להתקשר, עם מי להתייעץ, יש מי שיגיד מילה טובה כשתספרו לו שהצלחתם להגיד "לא", היא עצומה בחשיבותה.

חשוב גם שהסביבה תהיה מודעת לתהליך שאתם עוברים. חשוב להגיד להם שיעזרו לכם עם ה"לא" הזה. כשאתם במשרד, שיהיה לפחות אדם אחד איתכם שיסמן לכם להיות חזקים ולהגיד לא. זה עוזר, המון. כשאתם לבד קל נורא להגיד לעצמכם : "נו, מה, כולם יאכלו ואני לא? מה זה משנה כבר, זה רק עניין שלי". כשיש מישהו איתכם הוא מחזיר אתכם למסלול. אם הסביבה שלכם תגדיל לעשות, היא גם תדע להרחיק את הנשנושים והשטויות ממכם ולא להציע לכם, אפילו לא לטעום. זה נכון גם לגבי המשפחה שלכם. 

כדי להגיד גם "לא", חשוב גם להבין עם עצמכם למה אתם רוצים לאכול באותו הרגע. שאלו את עצמכם שאלות מנחות - האם אני באמת רעב? / האם אכלתי בשעתיים-שלוש האחרונות? (אני לא רעב בכלל, הבטן עדיין מלאה) / האם אני בכלל צמא? (לשתות במקום) / האם אני משועמם? (ללכת לעשות משהו מועיל וכיפי)  וכן הלאה. טיפים דומים נמצאים גם בפוסט שלי על התמודדות עם בולמוסים, שמתאים לכל אחד שמרגיש שהשליטה ממנו והלאה. 

מצאו דרך לזכור למה אתם בתהליך מלכתחילה. אפשר גם לתלות תמונות של מודלים שלכם לחיקוי או שלכם עצמכם. עוד בנושא - תוכלו לקרוא בפוסט שלי על מוטיבציה. 

לסיום - להגיד "לא" דורש גם החלטה, וגם הרבה עבודה על עצמכם. ברגע שתסתכלו קדימה ותדעו לאן אתם הולכים ומה זה דורש מכם (בין היתר להגיד "לא"), הדרך כבר תהיה קלה יותר.
אני יודעת שיש מביניכם כאלו שלא מאמינים שצריך להגיד "לא" כל כך, ואין ספק כפי שאמרתי שיש אנשים שהדרך הזו מתאימה להם. לכל אחד יש דרך אחרת וזה מקובל לגמרי. דעו את הדרך שלכם ואני בטוחה שתצליחו.
דבר נוסף שחשוב לי להבהיר - אותו "לא" שאנחנו צריכים ללמוד להגיד, אינו חייב להיאמר בכל הזדמנות.  חשוב מדי פעם לפנק את עצמנו, אבל חשוב שזה ייעשה באופן מתוכנן ובמסגרת התפריט או הדרך שלנו, ולא בצורה לא מתוכננת. כשאנחנו לא מתכננים זה כאמור עלול לגרום לכדור שלג שהולך ונהיה גדול יותר ויותר, וצריך להיזהר מזה. 

*מוטיבציה ומניעים נכונים לדיאטה ושינוי אורח החיים

רציתי לכתוב קצת על מניעים לדיאטה/שינוי אורח חיים (אני רוצה לכתוב רק "שינוי אורח חיים" אבל "דיאטה" זה יותר קצר. רק שתדעו שאני תמיד מתכוונת לשינוי אורח חיים ולא לדיאטה במובן השלילי של המילה. גם לזה אני אתייחס מתישהו בבלוג) - 

האם יש מניעים נכונים ומניעים לא נכונים? מאיפה וממי כדאי לשאוב מוטיבציה, או שמא היא אמורה להגיע עמוק מבפנים? ובכלל, האם דיאטה זו שאלה של כוח רצון, או שהאחרון אינו אמור להיות חלק משמעותי בשינוי?

מניסיוני הארוך מאוד בדיאטות ושינויים באורח חיים, גיליתי שזה מאוד מאוד בעייתי כשהמניע הראשוני (ולעיתים היחיד) מגיע ממניעים של מראה חיצוני בלבד. אני מדברת כמובן על דיאטות שנובעות ממחשבות עצמיות כגון : "אני לא יפה מספיק" / "אני צריכה להיות רזה יותר ואז אהיה מאושרת" / "אני רוצה להיות במידה 36-38, אז כולם יאהבו אותי"  ושאר משפטים כאלו.
הבעיה הראשונה במניע של מראה חיצוני, היא שהוא לא "מחזיק מים". הכוונה היא שאנחנו משנים את הדעה לגבי עצמנו מדי יום ביומו. יש ימים שבהם נתעורר בבוקר, נסתכל במראה ונרגיש ממש רע עם עצמנו. פתאום יש איזה חצ'קון שנורא מפריע, העור נראה קצת רופס, פתאום שמים לב לאיזה קמט.... והבטן... אוי לבטן.. והרגליים. כל אחד ומה שמפריע לו. ביום כזה, תהיה לנו מוטיבציה עצומה לעשות שינוי.
אח"כ, ביום אחר, נקום ופתאום נרגיש הכי יפים בעולם. נתלבש יפה, נשים בושם טוב, תכשיט או שניים, והמוח שלנו ימלא אותנו במחשבות חיוביות כגון : "למרות הכל אני סקסית" / "שכחתי כבר איזה עיניים יפות יש לי " / "היום בא לי לכבוש את העולם". ואז מה? למישהו אכפת מהדיאטה? משינוי אורח החיים? אתה רוצה לקום בבוקר ולטרוף את העולם, תרתי משמע! פתאום לאכול המבורגר נראה נורא כיף, טעים, משהו שצריך לעשות כי חיים פעם אחת. 

מה שאנחנו שוכחים הוא, שלא רק לנו יש ימים כאלו. גם לדוגמניות, אני מבטיחה, יש ימים שבהן הן חושבות שהן נראות רע מתמיד. כי כולנו בני אדם. אנחנו לא יכולים להתבסס רק על המראה החיצוני כמניע וכדי לשאוב מוטיבציה אם אנחנו רוצים להצליח. חסר שם משהו, משהו שישאר שם תמיד לא משנה מה. 

מניע בעייתי נוסף הוא מניע של הסביבה - "נמאס לי שמסתכלים עליי כאילו שאני שמנה" / "נמאס לי מהערות הסביבה ש"אם רק היית רזה, היית מדהימה" / "אמא שלי מציקה לי כל החיים ונמאס לי, אני חייבת להרזות" / "בעלי מציק לי ואני חייבת להרזות למען הזוגיות".
ידידיי היקרים - לא! פשוט לא! לא עושים שינוי באורח החיים ממניעים כאלו. גם כאן, המניעים האלו באים והולכים. יום אחד אנחנו נורא רגישים ואכפת לנו מה כל אחד אומר וחושב עלינו. וביום לאחריו, פתאום נגיד לעצמנו - לעזאזל על כל העולם. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים, אני חי אך ורק בשביל עצמי, אלו החיים שלי!
גם כאן, יהיה קשה מאוד להתמיד בשינוי אורח החיים, אם נתבסס רק על זה.

אני מאמינה, שחשוב שמניע יהיה מניע קבוע. כזה שלא יכול להשתנות. מניע עובדתי.
מניע כזה הוא מניע רפואי/בריאותי.  אני חלילה לא אומרת שלא יכולים להיות מניעים חיצוניים כפי שתיארתי למעלה, אבל חשוב שיהיה מניע קבוע, סטטי. מניעים רפואיים יכולים להיות כל מה שקשור לבריאות הגוף - החל מאנשים שחולים בסוכרת ועליהם לשנות את אורח החיים כדי שהסוכרת לא תדרדר במהלך השנים. דוגמא נוספת היא אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, כולסטרול, בעיות לב. כל אלו יכולים להגיע למצבים נוראיים ואף למוות. הרבה אנשים שחולים במחלות האלו, ממשיכים לומר לעצמם שזה לא בשליטתם, ולכן הם לוקחים כדורים לויסות המחלות. כדורים להורדת לחץ דם, כדורים לבעיות לב וכו'. הם מפחדים להתמודד עם עצמם ועם העובדה שהכל מתחיל ונגמר (למעט מקרים נדירים של גנטיקה בעייתית) באורח חיים בריא - אכילה נכונה ובריא בשילוב פעילות ספורטיבית.
מניע רפואי אומר שאנחנו רוצים לעשות את השינוי כדי להיות בריאים וכדי להרגיש יותר טוב. כדי שנוכל ללכת ברגל מבלי להתעייף, כדי שנוכל לקשור את השרוכים בקלות (מי שהיה מספיק שמן יודע שזה מאוד קשה כשהבטן מפריעה בדרך...), כדי שנוכל לשחק עם הילדים שלנו, כדי שנוכל לעלות במדרגות מבלי לעצור ולהתנשף, כדי שנוכל ללכת לטיולים, לטפס על הר, לקפוץ כמו ילדים קטנים ולעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. כל עוד יש לנו את הנתונים הבסיסיים אין שום סיבה שלא נוכל לעשות זאת. אין שום סיבה שנמשיך להאמין שהחיים שלנו ימשיכו להיות חיים שתלויים בעולם הטכנולוגי (מי שראה Wall-E ידע מיד על מה אני מדברת). אנחנו לא צריכים להיות תלויים במעלית, באוטו , במדרגות הנעות או ברכבל. אין שום סיבה שלא נהיה מסוגלים לעלות גם 50 קומות ברגל. יותר מהכל, אין שום סיבה שלא נחיה את חיינו במלואם. שנזדקן בצורה מכובדת, עם מינימום מכאובים וכאבים, עד שנמצה את החיים עד תומם. מי שמקשיב לאנשים מבוגרים/קשישים יודע - בסופו של דבר, מה שחשוב זה מה שהספקנו בחיים, האם מיצינו אותם? או שבזבזנו אותם על חיים לא מספקים?

בשבילי, לדוגמא, המניע הוא מניע בריאותי. אבא שלי ז"ל נפטר בדיוק מהבעיות האלו, לפני 6 שנים. הוא היה שמן רוב חייו וסבל מלחץ דם גבוה, סוכרת, כולסטרול ובעיית לב. אני יודעת שיש לי גנטיקה דומה והרגלים דומים, ואם לא אשנה את אורח החיים שלי, יכול להיות שגם אני אלך לעולמי מוקדם מהצפוי.
כמובן שאני גם רוצה לתת דוגמא טובה לילדים שלי - דוגמא של מהי אכילה בריאה ונכונה, של אי אכילת מאכלים "מנחמים" כדי לפתור בעיות רגשיות, דוגמא של חיים פעילים. אני רוצה לשחק משחקים פיזיים עם הילדים שלי ולא להתעייף, ואין שום סיבה שלא אצליח!

בנוסף, אני בהחלט מאמינה שכל אחד שצריך לעבור שינוי אורח חיים, יכול למצוא מניע בריאותי. מי שלא יכול למצוא מניע כזה - כנראה שאין שום סיבה שיעשה שינוי באורח החיים!
אני כמובן מדברת לדוגמא על כל מיני נשים עם BMI 20 שנורא רוצות להוריד 5 ק"ג כדי שיוכלו להיכנס למידה 34 ולהיראות כמו הדוגמנית/הסלב האהובה עליהן. מבחינה רפואית אין שום סיבה לעשות דיאטה כזו. הכל בראש ונובע מההשפעות התרבותיות הכל כך הרסניות שיש לנו בעולם. אז לא, יקירתי - אם את שוקלת 57 ק"ג ואת 1.70 ואת נורא רוצה להיות 53 ק"ג, אז אין שום סיבה שתעשי דיאטה. מה שאת באמת צריכה זה שינוי בראש או לנסות לחטב את הגוף באמצעות ספורט. דיאטה היא הדבר האחרון שיהיה בריא לגוף שלך, ברוב המקרים. 

לסיום, מניע קבוע הוא פשוט חשוב מאין כמוהו. מניע הספורט והבריאות תמיד יישאר שם, גם אם נקום יום אחד בבוקר ונרגיש נורא, וגם אם נרגיש נפלא. 

העיקר, שתעשו את השינוי מהמניעים הנכונים. חשוב לי להדגיש - אין שום בעיה שתעשו את השינוי גם ממניעים שבאים והולכים - כמו של מראה או יחס סביבתי. אבל חשוב שהמניע הראשוני יהיה מניע כזה שלא ישתנה מחר בבוקר. 

בהצלחה לכולם!