הנה הוכחה למה המשקל משקר...

בחורה עלומת שם פרסמה ב- Tumblr תמונה של הגוף שלה.

אני חושבת שהתמונה מדברת בעד עצמה.
מצד שמאל - משקל נמוך יותר, אבל הגוף נראה רופס כי אחוזי השומן גבוהים.
מצד ימין - משקל גבוה יותר בכ- 5 ק"ג, אבל הגוף נראה מצויין, מחוטב וכו'.


עוד מישהו רוצה להישקל?? עזבו אתכם ממשקל, באמת.

סוף סוף הבנתי למה אנשים עושים את זה.. וזה היה פשוט אורגזמי!

לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט.
שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים.
כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.


מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים.
כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).


אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת.
אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. 
התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ.
אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:

I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)

I ain't gonna quit until I've won

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it, stop it

You can't stop us now...

מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.

חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!! 

נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה. 

הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.

ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..! 

האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6. 

הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.

תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!

העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.

המשכתי עד שסגרתי 40 דק'. 

מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה. 

אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי). 

אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!

לסיום, עוד משהו קטן.  אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.

ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".

אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P 

אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)

שיהיה המשך שבוע נפלא לכולם!

פוסט עדכונים וחזרה לשגרה...

כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה...
שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים...
מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...


במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה?
מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה. 


ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו -  אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. 
אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר.
זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.

לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב.
צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.

צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.

*התמונות לקוחות מ- Pinterest

אם בת 34 עשתה מהפך מטורף

באחד משיטוטיי ברשת מצאתי סיפור שיכול לתת קצת השראה או מוטיבציה. מכיוון והאתר כתוב באנגלית, מצאתי לנכון לתרגם באופן חופשי את הסיפור בשבילכם:

ברנדי, בת 34, הייתה אם, רעיה, בעלת עסק והרבה חברים, אבל היא הרגישה ריקה מבפנים. 
הבן שלה נולד במאי 2005. יחד עם הלידה שלו, היא נכנסה לסוג של "שוק" מכל האחריות שנפלה עליה. היא לא הבינה איך היא אמורה להצליח להחזיק את הכל ביחד.. גם עסק, גם מטלות הבית, גם התינוק שצריך תשומת לב כל הזמן, שלא נדבר על הבעל שנדחק לאחור וחברים שאבדו בגלל חוסר תשומת לב. מצד אחד, היא נהפכה למאושרת שבנשים, בגלל היוולדו של טיי, הבן שלה, אבל מצד שני זה גרף מחיר אישי ממנה, מבחינת הרגלי האכילה. היא הפכה להיות עצובה מבפנים. בשלב זה היא שקלה כ- 65 ק"ג.
המצב הזה נמשך מס' שנים, עד 2009. בינתיים היא העלתה עוד כ- 10-15 ק"ג, והגיעה למשקל של כ- 80 ק"ג. 
ברנדי מסבירה איך היא העלתה כל כך הרבה במשקל, במילה אחת - "תירוצים", כשהמרכזי הוא שהיא יותר מדי עסוקה. היא אכלה מקדונלדס לארוחת בוקר או שויתרה כליל על ארוחת בוקר, אכלה טאקו בל (רשת פאסט פוד של טאקו בארה"ב) לצהריים, וטייקאווי מ- applebee לארוחת ערב, כל יום. לא היה לה זמן להתאמן. היא הרגישה שאין לה זמן לנשום... תירוצים, תירוצים, תירוצים.


באותה תקופה היא נתקלה בחברה שלה, שעשתה בעצמה שינוי רציני מאוד, טרנספורמציה של ממש. גם היא ילדה תקופה קצרה לפני כן, והיא הורידה הרבה במשקל ונראתה מצוין. היא שאלה אותה מה "הסוד" שלה - כשהיא חשבה שהיא תוכל לרוץ לחנות כלשהי ולקנות את כדור הפלא שהיא בטח לוקחת. החברה שלה בשלב זה הכירה לה את המאמן האישי שלה, בחור בשם מיקה. 
ברנדי החילה להיפגש באופן קבוע עם המאמן האישי, ב- 5.1.2010. באותו בוקר היא בכתה וחשבה שהיא לעולם לא תוכל להתאמן ולהצליח. עם זאת, מיקה הצליח לגעת בה מבחינה רגשית. האימונים היו קשים מאוד ואינטנסיביים מאוד, אבל הוא דחף אותה להצלחה. הוא הזכיר לה כמה היא חזקה, ושהיא יכולה למשוך "עוד 5 שניות", והיא באמת הצליחה. 

ביוני 2010 התהליך הגיע לסופו עם המאמן, היא הגיעה לתוצאות הרצויות. היא עדיין הייתה ממש חוששת מכל אימון - מ"קריעת ה***" שהיא עמדה לסבול, אבל כל פעם שהיא יצאה מחדר הכושר שלו היא הרגישה כאילו והיא יכולה לכבוש את העולם. היא המשיכה לעקוב אחרי התוכנית שלו, הוא נתן לה הנחיות והיא לקחה אותם מאוד מאוד ברצינות. הדיאטה הייתה מאוד קשוחה, אבל היא לא רימתה באוכל אפילו לא פעם אחת. אפילו לא ביס מעוגיה, או ליקוק של ציפוי של עוגה. אפילו לא שלוק משתייה מוגזת. היא עקבה אחרי תוכניות האימון שלו ופינתה זמן לעצמה כדי להתאמן ולשנות את חייה. היא הלכה בדרכו כי היא האמינה בו, והיא הצליחה.


את השינוי אתם רואים לבד. היא מספרת שהיא הפכה להיות אמא, רעיה, בעלת עסק וחברה טובה יותר. היא מספרת שהיא חזקה מבפנים ומבחוץ. שהיא נהנית מהיכולת לשלוט בחייה, כפי שהמאמן האישי לימד אותה. הנישואין שלה חזקים יותר מאי פעם, היא נהנית מלרוץ ולשחק בייסבול עם הבן שלה. לפני השינוי, היא הייתה מעדיפה לתפוס תנומה מאשר לשחק בחוץ. בעינייה זו מחשבה עצובה. היא גם מסוגלת לארגן את חייה בצורה טובה יותר, כי יש לה אנרגיות, כוח רצון ויכולת הכוונה עצמית. היא רוצה לתת השראה לאמהות אחרות שהיו תקועות כמוה. היא מספרת שיש תקווה, והיא מבטיחה שדיאטה (לדעתי במובן של תזונה נכונה פשוט) ופעילות גופנית ישנו את חייכם.

האמת שהתלבטתי אם להעלות את הסיפור הזה או לא. 
מצד אחד, זה באמת שינוי מדהים. תוך 5 חודשים היא עשתה שינוי מהקצה אל הקצה. לא שהיא הייתה שמנה במיוחד אי פעם, אבל היא כן הורידה כמעט 20 אחוז שומן, מ- 40~ ל- 20~, שזה המון, ואת השינוי אפשר לראות בתמונות.. אפילו קשה להאמין שזו אותה בחורה בגלל שהשינוי כל כך קיצוני. 
אין ספק ששינוי כזה מהיר עם תוצאות כאלו, דורש משמעת ברזל, הקפדה על תזונה מאוד מאוד נוקשה, וכמובן גם פעילות גופנית לא קלה. 
אני מורידה את הכובע בפניה על השינוי, אני חושבת שזה ראוי להערצה, אבל אני באמת מקווה שהיא הצליחה לשמור על השינוי הזה, שהוא שינוי די קיצוני. 
זה בהחלט לא מתאים לכל אחד ואחת, זה עניין של אופי. אני חושבת שמרבית האנשים לא יצליחו להחזיק בשינוי כזה לאורך זמן, הרוב זקוקים לשינוי הדרגתי ואיטי (ואני אומרת את זה גם על עצמי באופן אישי, אחרי שהתנסיתי בשתי השיטות). קשה לי עם הנוקשות הזו, של לא לתת ביס לעוגייה או לאכול חתיכת עוגה אפילו לא פעם בכמה זמן.. אני חושבת שלרוב האנשים זה יהיה רק עניין של זמן עד שיישברו, ואני אישית מעדיפה לשלב כל מיני מזונות אהובים ביום יום. לא כל יום, אבל בהחלט להנות מהם מדי פעם.


מה דעתכם? הייתם מוכנים לעבור שינוי כזה עם מאמן אישי? איזה מחיר הייתם מוכנים לשלם (לא בכסף, אלא מחיר אישי, ויתורים)?

תוכנית אימונים מס' 3

אז.. היום סגרתי חודשיים (פחות יומיים, אבל מי סופר) מאז שהתחלתי ללכת לחדר הכושר, והגיע הזמן לעדכן את תוכנית האימונים שלי.
בסה"כ לא השתנה יותר מדי. שינינו מטרות, את כמות החזרות בסטים, והתווספו 2 תרגילים חדשים:

אירובי - 30 דק' הליכה בשילוב ריצה / אליפטי (בדגש על הליכה.. כשישנם 3 אימונים בשבוע, 2 מהם יהיו על הליכון, והאחרון יהיה על אליפטי), ועוד 10 דק' על מכשיר אירובי אחר לבחירתי. זה יכול להיות אליפטי מהסוג הקשה יותר (יש כמה סוגים), מכשיר "סקי", סטפר וכו'.
הדגש הוא בעיקר על הליכה ויצירת שגרה נכונה לאימונים. בחודש האחרון הגעתי למצב שמתוך 30 דק', רצתי לסירוגין 7-8 דק'. למשל, הלכתי 8 דק', רצתי 3 דק', הלכתי עוד 6-7 דק', רצתי עוד 2 דק' וכן הלאה.

המטרה החדשה שאני אמורה להגיע אליה בסוף החודש הזה, היא שאני אוכל לרוץ 7-10 דק' רצוף. 

לשם כך הורדתי מעט את מהירות הריצה. עד כה רצתי במהירות של 8-8.5 קמ"ש (ואין לי רגליים ארוכות, בלשון המעטה..), ועכשיו הורדנו את המהירות ל- 7.5. ההליכה היא במהירות של 6 קמ"ש.

לכך מתווסף כמובן אימון אנאירובי. התרגילים מהתוכנית הקודמת נשארו, מספר החזרות שונה:

• 12 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים). העלתי משקל (20 ק"ג)
• 12 "פולי עליון" - 3 סטים . העלתי משקל (30 ק"ג)
• 12 סקווטים - 3 סטים, הפעם עם משקולות של 2 ק"ג שאני מחזיקה מכל צד כאשר הידיים נשארות מאונכות וישרות.
• 3 סטים של תרגיל הרמת משקולות לצדדים - הפעם במקום להרים ולהוריד, המטרה היא להחזיק את הידיים בתנוחה הזו למשך 15-20 שניות בכל סט. מנוחה בין הסטים - 30 שניות.
• 12 כפיפות מרפקים עם משקולות של 4 ק"ג בכל צד, לחיזוק יד קדמית, תוך כדי עמידה על "בוסו", שזו מעין "פיתה" גדולה שעומדים עליה, והיא גורמת לאיבוד שיווי המשקל. בצורה זו גם עובדים על שיווי משקל ואיזון, וגם על היד הקדמית (בסרטון - רק עד 0:15). - 3 סטים
• 12 פשיטת מרפק בישיבה על כדור פיזיו/פיטבול - 3 סטים (העלתי משקל ל- 4 ק"ג)
• 12 כפיפות בטן חופשיות (לא במכשיר) - 3 סטים. כדי לראות איך לבצע כפיפות בטן נכון, עברו לתוכנית האימונים הקודמת שלי.

לכך הוספנו:

אחרי הסקווטים - 

• 12 מכרעים, והחלפה בין הצדדים. 3 סטים כאלו, ללא מנוחה. (נראה לי שצריך לכתוב "מכרעים" עם אותיות קצת אחרות...המבין יבין. התרגיל הזה ממש קשה!!! בקושי הצלחתי לסיים. אני כבר מחכה ליום שבו הוא יהיה לי קל :)

אחרי כפיפות הבטן - 

• כפיפת בטן סטטית בשכיבת אמות. 3 סטים של 15-20 שניות. 

ומבחינת הרגשה וכושר - אני חייבת להגיד שהחודש הזה הרגשתי שיפור משמעותי. נזכרתי פתאום כמה היה לי קשה באימונים הראשונים, אפילו ללכת 6 קמ"ש... הרגליים שלי כאבו שאי אפשר לתאר. סקווטים? לא הצלחתי לסיים כמעט סט אחד... ההרגשה פשוט השתנתה. הגוף מרגיש חזק הרבה יותר. יש לי הרבה יותר אנרגיות, ופשוט כיף לי. אני אפילו לא מאמינה לעצמי שאני אומרת את זה, כי לא חשבתי שאי פעם אגיע לשלב הזה, אבל באמת שכיף לי. אני מגיעה לחדר הכושר, וזה פתאום מרגיש לי כמו בית שני. המאמנים בחלקם כבר מכירים אותי, אני נתקלת באותם אנשים ומרגישה ממש חלק מהמקום. מעבר לזה, פשוט כיף לי באימונים... מי היה מאמין. כנראה שזה כבר הופך להרגל אמיתי. וזה, בעיניי, ההישג הכי גדול.

על הדרך אני מרגישה פיזית שהבגדים משוחררים הרבה יותר, הגוף נראה הרבה יותר טוב, יותר מוצק. אני מודה, עליתי על המשקל חד פעמית והוא לא זז הרבה. אבל מצד שני, מי שמכיר אותי ורואה אותי בטוח שירדתי לפחות 5 ק"ג אם לא יותר... כמו שכתבתי בעבר - אני חושבת שמדידת משקל היא מיותרת. הוכחתי לעצמי שוב כמה זה נכון... אמרתי את זה למאמן אגב, שהמשקל לא זז. אבל הוא רואה אותי כבר חודשיים ואמר לי בעצמו - המשקל לא צריך לעניין אותך. אני בעצמי רואה איך שהגוף שלך השתנה, את התעצבת והתחטבת וירדת הרבה. יכול להיות שהעלית מסת מים (מונח חדש שאני לא מכירה... כנראה שנפח המים בגוף יכול להשתנות? מעניין) וקצת מסת שריר, ובכל מקרה - מה זה חשוב. העיקר שהשגרה בריאה. וזה פשוט נכון.. כיף לי ולא משנה לי אם ירדתי X או Y, העיקר שאני נכנסת לכושר, אני מרגישה בריאה וחזקה, והגוף נראה גם יותר טוב, יותר חטוב ומעוצב. זו פעם ראשונה בחיי שאני מתמידה באופן מעולה כבר חודשיים. מבחינתי זה הישג מטורף... 

נתראה בפעם הבאה :)

*נלקח מ- Pinterest

אז, הולכים לחדר הכושר?

היה זה בוקר יום ראשון אביבי.
הערתי אותו בבוקר לקול ציוצי ציפורים: "קדימה, קום, הולכים".
-"אין לי כוח, עזבי אותי", אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו והסתובב לצד השני.
-"כל הזמן אתה רק רוצה לישון. לישון, לאכול, לנוח, שוב לישון ושוב לאכול. די, פעם אחת תעשה משהו קצת מועיל".
-"די, נו! אין לי כוח אלייך כבר. תני לי לישון".
-"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני קמה והולכת לחדר הכושר."
קמתי, והוא אחריי. עם גב מעט כפוף, התיישב על קצה המיטה ונעל את נעלי הספורט בחוסר חשק.
-"שתדעי לך שזה רק בגללך. רק הפעם אני מוותר לך, ואני לא מבטיח שאני אזוז שם. נראה לי שאני סתם אשב על הספה ואחכה שתסיימי את מה שאת הולכת לעשות".
-"מעולה. העיקר שתבוא, כבר עשית משהו".
התארגנו ונסענו לחדר הכושר. עלינו במדרגות הנעות, והוא נשען על המעקה, כאילו ורוצה לישון עליו. "יכולתי להמשיך לישון, את יודעת.", המשיך לקטר. "כל פעם את והרעיונות המעצבנים שלך. לפחות אחרי זה נלך לאכול איזה המבורגר במקדונלדס או משהו, בסדר?". -"טוב, טוב..", ויתרתי לו, רק שישתוק כבר.
הגענו, שמנו את החפצים בלוקרים ועלינו על הליכון. התחלנו ללכת. "אוף, כואבות לי הרגליים". -"די, זה יעבור, אתה לא תמות מזה.. תוציא קצת אנרגיה, מה יש?". "אבל אין לי כוח, ואת הולכת להיתקע כאן עכשיו איזה חצי שעה. מה אני אמור לעשות עם עצמי??". "תלך. יש לך פה מוזיקה טובה, טלוויזיה, לך סתם בקצב איטי.. זה עדיף על לשבת על הספה, לפחות תדע שעשית משהו". 
עברו להן 20 דק'. פניתי אליו וראיתי פתאום שהמבט שלו השתנה מעט. במקום העיניים העייפות שביקשו להירדם, ראיתי עיניים פקוחות לרווחה. גבו היה זקוף, ותזוזות פיו העידו על כך שהוא נהנה מהמוזיקה. הוא הביט בי, וחייכתי אליו בחזרה.
"קשה לי, כן? שלא תהיי יותר מדי מרוצה מעצמך. אבל בסדר, זה לא רע כל כך כמו שחשבתי".
סיימנו את האימון אחרי 20 דק'. "מה עכשיו? יש פה מלא מכשירים מוזרים. אולי תראי לי מה עושים?", שאל בסקרנות.
הראתי לו בשמחה. ביצענו מספר תרגילים, ולאחריהם פרשנו למלתחות להתקלח. 
נפגשנו לאחר מכן. "וואי, איזה מקלחת טובה. רק 10 בבוקר ואני מרגיש ממש ערני, בא לי לכבוש את העולם". 
"כן,", אני עונה לו, "המוח שלך שחרר אנדורפינים והורמונים שונים שגורמים לך להנאה ולעוררות. נכון שאתה שמח שבאת איתי, אחרי הכל? "כן, עדיף באמת על לישון. אני מרגיש ממש טוב עם עצמי."


יומיים לאחר מכן הערתי אותו שוב בבוקר. "נו יאללה, אתה קם? הולכים לחדר כושר".
-"די, אין לי כוח", שוב קיטר. "כל השרירים שלי עוד תפוסים מיום ראשון. אני רוצה לנוח, אולי אני אלך מחר, מחרתיים, לא יודע. אבל אני אבוא, מילה שלי". 
-"אני לא מוותרת לך". עניתי. "אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתה מתחיל לוותר ואז אתה כבר לא הולך שוב. "
-"אבל אני באמת עייף, באמת כואבים לי השרירים, אולי אני אלך בערב, בסדר? " 
-"לא. אם תבוא ותתאמן השרירים ישתחררו לך, תרגיש יותר טוב. ותזכור איך הרגשת שלשום אחרי שהתאמנת, היית בעננים! ואני לא מאמינה לך שתלך באמת היום בערב."
-"את פשוט נודניקית, את יודעת את זה? למי יש כוח עכשיו להתאמן איזה שעה, שעה וחצי? את משוגעת. כולה 9 בבוקר, בקושי ישנתי 5 שעות."
"כן, אבל אח"כ אתה תהיה עירני יותר. נכון שעכשיו זה נראה כמו הרבה, אבל כמו פעם קודמת - תבוא ומקסימום תשב בצד ותשתה משהו. יש שם מוזיקה טובה, טלוויזיה, אני בטוחה שתמצא את עצמך. בבקשה, חשוב לי מאוד שתבוא איתי."
הוא קם בחוסר רצון ובא איתי. 
השרירים באמת השתחררו לו, והוא אכן יצא מרוצה, עם אנרגיות.


כך עברו להם מספר שבועות. מיום ליום הוא התחיל להנות מהעניין. לפתע, הוא קם בעצמו בבוקר. ביקש ממני להצטרף אליו.
הוא פתאום החליט שנמאס לו מג'אנק-פוד, כי הוא הבין שזה לא מועיל לו. פתאום הוא נמשך לאוכל בריא, צבעוני, טבעי - ירקות, פירות, בשר, פחמימות מורכבות. הוא נהנה מקינוח של שייק פירות במקום גלידה שמנה. הוא החל לרוץ מעט, להעלות את המשקל באימוני האנאירובי.


"את זוכרת איך עשיתי צרות בהתחלה? איך אהבתי לישון כל כך הרבה? ולאכול את כל הג'אנק הזה?", שאל בוקר אחד, ביציאתנו מחדר הכושר.
-"כן, לא הייתה לך מוטיבציה". עניתי. "עדיין לא הייתה לך שיגרה, וזה היה נראה לך כמו הדבר הכי קשה בעולם. ואני מבינה אותך לגמרי, הרי הכי קל לשבת על הכורסא, לראות טלוויזיה, להזמין איזו פיצה ופשוט להתעצל. לקום ולעשות משהו עם עצמך, זה כבר דורש הרבה כוח נפשי, רצון טוב, והחלטה שאתה רוצה לחיות את החיים אחרת. עם אנרגיות. החלטה שאתה רוצה להיות מודל לחיקוי לילדים שלך, שאתה רוצה להיות מסוגל גם לטפס עכשיו על הר, אם רק תרצה".
-"עוד מעט גם את זה אני אוכל לעשות! "


ואכן, עברו החודשים, והוא התאהב בספורט. המבט שלו השתנה. הוא נהיה חיוני יותר, עירני יותר, אנרגטי יותר. הוא יכול היה לעשות מה שבא לו - לרוץ, לקפוץ, לטפס על הר, לנסוע שעתיים על אופניים בטיול, או לעלות מדרגות ארוכות באתר תיירותי כזה או אחר. על המדרגות הנעות הוא כבר לא עמד, הוא הלך. כשהיה צריך להרים משהו מהרצפה שנפל, היה קם ומרים זאת באנרגיה, במקום להתעלם ולדלג מעל. הוא הפסיק לחפש קיצורי דרך, ופשוט נהנה מהחיים.


יום אחד, הוא בא אליי וחייך. "מה יש לך היום?", שאלתי. "רציתי להגיד לך תודה", ענה בשמחה. "אם לא היית דוחפת אותי, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הייתי ממשיך להתעצל, להיות במעגל הקסם הזה של אכילה-רגשות אשמה-אכילה. הייתי ממשיך לעלות במשקל, הבריאות שלי הייתה נפגמת. אבל התעקשת איתי כמו שלא התעקשת אף פעם, וזה עבד. פעם אחת ולתמיד זה עבד".
עניתי לו באושר רב - "גוף יקר שלי, אני אוהבת אותך. בלעדיך, אין לי אף אחד. אני רוצה שנחיה ביחד, בזוגיות נפלאה. אני רוצה שתחיה בשבילי, ואני בשבילך. שתעזור לי ברגעים הקשים, שתרים אותי למעלה, ויחד איתך - אני יודעת שאני מסוגלת להכל. אני פשוט תמיד צריכה לזכור, שאנחנו אחד. אני, ואתה, הגוף שלי. שאף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל אנחנו משלימים זה את זה, וביחד אנחנו הכי חזקים שאפשר. אני אוהבת אותך."

*התמונה נלקחה מ- Pinterest

תוכנית אימונים - חודש מס' 2

אתמול ביקרתי כהרגלי בחדר הכושר, והפעם עידכנתי את תוכנית האימונים שלי.
אחרי שהתוכנית הראשונה עבדה מעולה, בכך שהיא הייתה תוכנית קלילה יחסית שאפשרה לי להיכנס בהדרגה לשגרה של אימונים, החלטתי יחד עם מאמן כושר להמשיך באותה גישה, אך להוסיף עוד מעט תרגילים.
כך שלמעשה התוכנית לא השתנתה בהרבה:


אירובי - 40 דק' של הליכה/אליפטי, בשילוב ריצה (על ההליכון) או ספרינט (על האליפטי), בקצב שלי ומתי שבא לי.
אתמול למשל יצא שעשיתי כל 10 דק', דקה וחצי של ריצה על ההליכון.
בנוסף הכירו לי מכשיר חדש - זה בערך כמו אליפטי מבחינת התנועה הרציפה והתנועה של ה"סקי", גם עם הרגליים וגם עם הידיים, אבל המכשיר הספציפי מאפשר טווח תנועה רחב יותר, גם לגובה וגם לאורך הצעד. כך שלמעשה אחד יכול לבצע ממש תנועה "במקום" כמו סטפר - למעלה ולמטה עם הרגליים, והשני יכול לעשות צעדים מאוד ארוכים וגדולים. זה מכשיר שנחשב לקשה יותר מהליכון ואליפטי, ובשלב זה אם אני עולה עליו זה לא לאימון שלם של 40 דק', אלא חלקי. אתמול ביצעתי למשל 30 דק' על ההליכון, ועוד 10 דק' על המכשיר החדש. 
למעשה אני יכולה לחלק את אותם 40 דק' איך שבא לי, העיקר לבצע פעילות אירובית, ולהגדיל את רמת הקושי בהתאם ליכולת שלי ולרצון שלי. יהיו ימים שהעצימות תהיה קלה יותר, וימים שבהם אני אאתגר את עצמי. כאן השליטה בידיים שלי.


לכך מתווסף כמובן אימון אנאירובי. התרגילים מהתוכנית הקודמת נשארו:

• 15 סקווטים - 3 סטים 
• 15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
• 15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
• 15 "פולי עליון" - 3 סטים 

והוספנו לכך עוד 3 תרגילים:

• 15 כפיפות מרפקים עם משקולות של 4 ק"ג בכל צד, לחיזוק יד קדמית, תוך כדי עמידה על "בוסו", שזו מעין "פיתה" גדולה שעומדים עליה, והיא גורמת לאיבוד שיווי המשקל. בצורה זו גם עובדים על שיווי משקל ואיזון, וגם על היד הקדמית (בסרטון - רק עד 0:15). - 3 סטים
• 15 פשיטת מרפק בישיבה על כדור פיזיו/פיטבול - 3 סטים
• 15 כפיפות בטן חופשיות (לא במכשיר) - 3 סטים. חשוב לי להדגיש - הרבה אנשים לא יודעים איך לבצע כפיפות בטן נכון, והם מאמצים במקום את הבטן את הצוואר/הידיים וכו'. כמה נק' שיעזרו לכם לבצע כפיפות בטן בסיסיות נכון:
  1. את הידיים מקמו לצידי האוזניים ולא מאחורי העורף, כדי למנוע משיכה של הראש בעזרת הידיים. הראש אמור להתרומם בעזרת הבטן ולא הידיים.
  2. התמקדו בעזרת העיניים בנקודה מעליכם, והסתכלו עליה תוך כדי ביצוע כפיפות הבטן.
  3. אל תנסו לקום עד ישיבה, אלא לקום רק מעט עד התכווצות של הבטן. בצעו כפיפות איטיות ותנועה איטית ומבוקרת, ולא כפיפות מהירות שנחשבות לפחות אפקטיביות.|
  בשלב זה לא הוספנו תרגילים מיוחדים לבטן.

בהצלחה! 

על אמביציה אמיתית... סיפור חיים מדהים שייתן לכם מוטיבציה!

גיסתי שיתפה את הסיפור הזה בפייסבוק, והייתי חייבת לשתף גם אתכם. מאמינה שזה יכול לתת מוטיבציה, לכל אחד!

תרגום חופשי שלי מיוטיוב:

"אם הסיפור הזה יכול לתת השראה למישהו, בבקשה שתפו זאת איתם!

ארתור בורמן היה בוגר נכה של מלחמת המפרץ במשך 15 שנים, ונאמר לו ע"י הרופאים שלו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב בעצמו, לעולם.

הוא נתקל במאמר על יוגה שנקראת Diamond Dallas Page והחליט לנסות את זה. הוא לא יכול היה לעשות שום אימון מסורתי, רגיל עם עוצמות גבוהות יותר, אז הוא ניסה את היוגה הנ"ל ושלח אימייל לדאלאס (יוצר השיטה) כדי לספר לו את הסיפור שלו.

דאלאס כל כך נרגש מהסיפור שלו, שהוא התחיל לכתוב אימיילים ולדבר בטלפון עם ארתור במהלך המסע שלו - הוא עודד את ארתור להמשיך ולהאמין שכל דבר הוא אפשרי. למרות שרופאים אמרו לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב, ארתור היה עקבי. הוא נפל הרבה פעמים, אבל המשיך בדרכו.

ארתור נהיה חזק יותר ויותר, והוא איבד משקל במהירות מסחררת! בגלל האימון המיוחד של אותה יוגה, הוא נהיה גמיש ובעל שיווי משקל מעולה - מה שנתן לו תקווה שאולי יום אחד, הוא יוכל ללכת שוב.

הסיפור שלו הוא הוכחה, שאנחנו לא יכולים לשים גבולות על מה שאנחנו יכולים לעשות, כי אנחנו הרבה פעמים לא מודעים לפוטנציאל שלנו עצמנו. גם ארתור וגם דאלאס לא ידעו מה הוא עמד להשיג, אבל הוידיאו מדבר בעד עצמו. בתוך פחות משנה, ארתור לגמרי שינה את חייו. אם רק הוא היה יודע שזה מה שהוא היה מסוגל לו, 15 שנה לפני כן.

בתקווה שסיפור זה יתן השראה לכם ללכת בעקבות החלומות שלכם - מה שהם לא יהיו. 

כל דבר הוא אפשרי!"

והנה הניסוח המקורי:

If this story can inspire someone you know, please share it with them!

Arthur Boorman was a disabled veteran of the Gulf War for 15 years, and was told by his doctors that he would never be able to walk on his own, ever again.

He stumbled upon an article about Diamond Dallas Page doing Yoga and decided to give it a try -- he couldn't do traditional, higher impact exercise, so he tried DDP YOGA and sent an email to Dallas telling him his story.

Dallas was so moved by his story, he began emailing and speaking on the phone with Arthur throughout his journey - he encouraged Arthur to keep going and to believe that anything was possible. Even though doctors told him walking would never happen, Arthur was persistent. He fell many times, but kept going.

Arthur was getting stronger rapidly, and he was losing weight at an incredible rate! Because of DDP's specialized workout, he gained tremendous balance and flexibility -- which gave him hope that maybe someday, he'd be able to walk again.

His story is proof, that we cannot place limits on what we are capable of doing, because we often do not know our own potential. Niether Arthur, nor Dallas knew what he would go on to accomplish, but this video speaks for itself. In less than a year, Arthur completely transformed his life. If only he had known what he was capable of, 15 years earlier.

Do not waste any time thinking you are stuck - you can take control over your life, and change it faster than you might think.

Hopefully this story can inspire you to follow your dreams - whatever they may be.
Anything is Possible!

To contact Arthur or Dallas Page about this incredible story, please visithttp://www.ddpbang.com and contact them.

Both Dallas and Arthur are available for events to share their inspirational story.

For more information about DDP YOGA, visit http://www.ddpyoga.com

Some footage taken from a still to be finished documentary,

שגרת האימונים שלי, חודש מס' 1

לא יצא לי לכתוב כשבוע, היה לי שבוע די עמוס שבו בקושי נכנסתי לאינטרנט.
אז מה היה לנו השבוע?
השבוע אני סוגרת 4 שבועות מאז שנרשמתי לחדר הכושר. אני שמחה לבשר, שזו הפעם הראשונה שהתמדתי והלכתי לפחות 3 פעמים בשבוע, כל שבוע, בלי תירוצים. גם בשבוע של ענייני ה"נשים", הלכתי ולא עניין אותי כלום.
בד"כ מה שקורה, זה שאני הולכת איזה שבועיים שלושה, ואז מגיע איזה יום של כאב ראש או "ענייני נשים" ואני מוותרת לעצמי, וכאן נפתחת תיבת פנדורה.
הפעם הרשתי לעצמי מראש - יום אחד שבו אני לא אלך, ובשאר אמרתי לעצמי מראש - אני קמה והולכת. זה לא משנה אם זה בבוקר, בצהריים או בערב - ללכת אני הולכת. גם אם זה יהיה הליכה אפילו של 20 דק', זה גם משהו. העיקר ללכת.
כמובן שברגע שעולים על ההליכון (או כל מכשיר/חוג אחר), מגלים ש"עם האוכל בא התאבון", ופתאום מסיימים כבר את כל האימון עד סופו. אח"כ מרגישים פשוט נפלא!!


חוץ מזה הרגשתי השבוע "קפיצת גדילה" של ממש, בכושר ובחוזק השרירים. 
אם לפני חודש כשהתחלתי, כאבו לי נורא הרגליים ובקושי הצלחתי ללכת 5.5 קמ"ש במשך 40 דק', השבוע הרגשתי שהליכה של 6 קמ"ש (ולעיתים אפילו 6.5) זה לגמרי אחלה, ואפילו הוספתי 2-3 מקטעים של ריצה (או פשוט מהירות גבוהה מאוד של ספרינט, על האליפטי).


רציתי לשתף בתוכנית ושגרת האימונים שלי, לחודש הראשון. שבוע הבא אני מתכוונת לעדכן אותה, אז אני מניחה שזה זמן טוב לסכם את החודש הראשון ולשתף.
בדרך כלל כשהייתי נרשמת לחדר כושר, היו בונים לי תוכנית אימונים שהייתה בד"כ מורכבת מ- 45-60 דק' אירובי, + אנאירובי של איזה 5-6 תרגילים, 3 סטים כל אחד. היו ישר מתחילים איתי מדרגה די קשה, של הליכה עם שיפוע למשל, אליפטי עם התנגדות גבוהה וכו'.
הבעיה שלי ושל מתעמלים רבים, היא עניין ההתמדה, כמובן. הבעיה, לפחות אצלי, די חוזרת על עצמה במשך השנים - אני מתחילה ללכת כמה פעמים, ואז יש איזה יום שיש פחות אנרגיה (קורה לכולם!), והייתי מוצאת תירוץ - כי האימון היה ארוך מדי וקשה, והייתי יוצאת ממנו כשיצא ממני כבר כל המיץ. אחרי תירוץ אחד מגיע עוד אחד ועוד אחד ו... זהו. ואנשים כמוני, לפחות, מרגישים צורך לסיים את כל האימון מתחילתו ועד סופו, אם הם כבר הולכים (פרפקטציוניזם, מישהו?), מה שמוביל להרמת ידיים עוד לפני שמגיעים למכון הכושר.


הפעם, פגשתי במאמן אחר, שדיבר איתי על גישה שונה לגמרי, והיא לחלוטין עבדה. הגישה פשוטה מאוד - 
"יש לך את כל החיים להתאמן. אין שום סיבה להתחיל ברמה גבוהה. תתחילי לאט, אין לך לאן למהר, את לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. קודם כל, לפני הכל, אני רוצה שתתרגלי לשגרה של ספורט. לבוא 3 פעמים בשבוע לפחות, ולעשות מה שאת יכולה. לא מעבר לזה". 
למעשה, הוא גרם לי להוריד את רף הציפיות מעצמי. ידעתי שאני פשוט צריכה להגיע 3 פעמים בשבוע. מקסימום אני לא אסיים את האימון, אמרתי לעצמי. אז מה? מישהו יגיד לי משהו? תמיד כשהייתה לי תוכנית ארוכה ומוקפדת מאוד, הייתי מרגישה צורך לסיים אותה והיה לי מאוד קשה להגיע בימים של חוסר אנרגיה, ולא להרגיש כמו כישלון מוחלט כשהייתי מוותרת קצת לעצמי. הפעם, הגישה הזו של "תעשי מה שאת יכולה ולא מעבר" ו "תתרכזי ביצירת שגרה", עבדה.
תוכנית האימונים הייתה פשוטה -
1. 40 דק' הליכה/אליפטי (שזה בדיוק הזמן שאני ממצה בו את האירובי, הזמן שבו אני יכולה להתאמן לפני שאני מתחילה להשתעמם/לספור את הדק' אחורה). בפעמיים מתוך 3 הפעמים שאני בחדר הכושר אני עושה הליכה (יותר אפקטיבי), ובפעם הנוספת אליפטי.
2. 4 תרגילים של אנאירובי (הוספתי קישורים לסרטונים שמצאתי כדי להדגים)- 
15 סקווטים - 3 סטים (משפט של המאמן: "תעשי סקווטים, תהיי בסוף בר רפאלי :-P )
15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
15 "פולי עליון" - 3 סטים
זה הכל. כן, בלי בטן בינתיים.
כך שזה באמת לא נורא. בלי חימום בינתיים ובלי מתיחות (אם כי אני עושה בעצמי רוב הפעמים). נכון שעל הנייר חייבים חימום ומתיחות, אבל זה לא נורא.


אם אני מגיעה לאימון רביעי במהלך השבוע - אני עושה אירובי בלבד. האמת שלא כל כך יצא לי למעט פעם אחת, בגלל ענייני בייביסיטר לקטנה שלי. 


בהתחלה היה לי ממש קשה. אחרי הפעמיים הראשונות שעשיתי סקווטים - היה לי ממש קשה לעלות ולרדת במדרגות בבית (יש לי בית דו קומתי). הכל היה תפוסססס, וגם לא יכולתי לרדת יותר מדי נמוך. היום אני יורדת ממש נמוך ועושה את זה בכיף. כנ"ל שאר התרגילים - העלתי משקלים וזה מרגיש מצוין.


אני אעדכן בהמשך מה תהיה התוכנית החדשה שלי. בינתיים כאמור רק היה לי חשוב באמת להקפיד ללכת ולהגיע, וזה הכל.
אומרים אגב, שהרגלים חדשים נהפכים להרגלים של ממש, אחרי 21 פעמים. לא יודעת עד כמה זה נכון, בינתיים היו לי 13 אימונים כמדומני ואני מתחילה להרגיש ביום יום שאני ממש צריכה את זה. אני רוצה להפוך את זה לשגרה של ממש, כמעט התמכרות אפילו (התמכרות בריאה!).

*נלקח מ- pinterest


לתוכנית מס' 2

*אחת ולתמיד - 20 המיתוסים הנפוצים בדיאטות

ככותבת פעילה בפורומים בנושאי דיאטות, ובכלל כמישהי שמתעניינת בתחום - אני כל הזמן נתקלת בשאלות הזויות ובהנחות ודעות מוטעות לגבי אורח חיים בריא ודיאטות.

אני רוצה להתייחס לרובן פה. אז בואו נתחיל :)

1. המיתוס - פחמימות משמינות.
הרבה אנשים חושבים שפחמימות הן משמינות במיוחד, ולכן מקפידים שלא לצרוך אותן במהלך הדיאטה, או לצרוך כמות קטנה מאוד מהן.
האמת - פחמימות כשלעצמן לא משמינות כל כך. בפרוסת לחם רגילה, לצורך העניין, יש 75 קלוריות. הבעיה היא עם הממרחים שעל הלחם, ועם פחמימות לא בריאות (פחמימות ריקות/פשוטות) כמו בורקסים, סוכר, שוקולד (לא מריר), עוגות ועוד. קל לזהות פחמימות ריקות - הן לא משביעות ובד"כ הן גורמות לגוף לרצות עוד מהן, מיד לאחר שסיימנו לאכול. פחמימות בריאות הן פחמימות מורכבות - לדוגמת אורז מלא, פסטה מחיטה מלאה, לחם מחיטה מלאה וכו'. חשוב לזכור -  גם ירקות הן פחמימות, וחשוב מאוד שחלק משמעותי מהתזונה יהיה מורכב מפחמימות (אך לא רק מפחמימות, כמובן). יש חשיבות גדולה לאיזון בין אבות המזון השונים, והיא תלויה בדיאטה בה בחרתם, והאם אתם מבצעים ספורט או לא. הפחמימות נותנות אנרגיה חשובה לגוף, לא כדאי לוותר עליהן! 

2. המיתוס - אכילה אחרי השעה 18/19 משמינה.
האמת - אין שום מחקר שמוכיח דבר כזה, וזה בסה"כ תלוי בתפריט שהכנתם לעצמכם. אם אכלתם הרבה כל היום, ובלילה אתם מתחילים לנשנש בלי סוף - בוודאי שתעלו במשקל. עם זאת, אם התפריט שלכם מפוזר בצורה מבוקרת על פני כל היום, כולל הלילה - אין שום סיבה שתעלו במשקל. בסופו של דבר, ירידה במשקל או שמירה עליו היא תוצאה של הוצאה קלורית לעומת הכנסה קלורית (הכנסתם 4000 קלוריות ואתם שורפים רק 2000? אתם בפלוס של 2000 קלוריות, שזה כ 400 גר' תוספת משקל לגוף).
עם זאת, אחד הדברים היחידים שמומחים מסכימים עליו כיום, הוא שלא כדאי לאכול מיד לפני השינה. מערכת העיכול עובדת בצורה אחרת במהלך השינה והיא אכן פחות פעילה. העיכול יכול להפריע לשינה עמוקה וטובה. בגלל שהעיכול נהיה איטי יותר, אגב, לוחמי סומו אוכלים ואז הולכים לישון, מס' פעמים ביום. הם לא אוכלים בצורה מאוד שונה משאר האוכלוסיה (למעט כמויות), אבל חלק מדרך החיים שלהם היא ללכת לישון מיד אחרי האוכל, מס' פעמים ביום. זה גורם להם להשמנה מיידית וקיצונית, יחד עם האכילה המופרזת.
עצתי - אכלו עד שעה-שעתיים לפני השינה. אם מדובר באוכל קל - אין בעיה לאכול שעה לפני השינה. 

3. המיתוס - לחם כהה בריא יותר
האמת - לא בטוח בכלל. הרבה פעמים מוסיפים צבעי מאכל ומוצרים בעלי צבע כהה, כדי להקנות ללחם צבע כהה. הדרך היחידה לדעת האם לחם בריא יותר היא לקרוא את התווית ולוודא כי מדובר בלחם מחיטה מלאה. 

4. אכילה של ביצים מעלה את הכולסטרול.
האמת - מחקרים מוכיחים שאכילת ביצה אחת ליום אינה משפיעה על רמות הכולסטרול, וכי היא מהווה מקור מעולה לחלבונים. אם אתם רוצים לקבל חביתה גדולה מהרגיל - אפשר בהחלט להוסיף חלבונים בלבד (הלבן של הביצה), שאינם משפיעים על הכולסטרול. טיפ מהדיאטן שלי - אפשר לגרד קישואים לתוך הבלילה. 

5. המיתוס – הסיבים התזונתיים בפרות וירקות נמצאים רק בקליפה לכן אין לוותר עליה.
האמת– הויטמינים והסיבים התזונתיים נמצאים בכל מקום בפרי ובירק. הקליפה עשירה יותר בסיבים אבל הם גם נמצאים בשאר החלקים.  על הקליפה עשויים להיות חומרי ריסוס והדברה ולכן חשוב לשטוף אותה היטב, אך לא כדאי לוותר עליה.

6. המיתוס - "יש לי עצמות כבדות!" - יש אנשים עם עצמות כבדות יותר.האמת - לא נכון.. השלד עצמו שוקל כ- 7 ק"ג. ההבדלים בין אדם כזה לאדם אחר, מסתכמים בכל היותר ב- 1-2 ק"ג. אם יש שתי נשים לצורך הדוגמא, שנראות דומות בגובה/מבנה וגודל הגוף, אך שוקלות בצורה שונה - ההבדל הוא באחוזי השומן והשריר ולא בעצמות. 

7. המיתוס - אסור לאכול מתוק או לאכול פינוקים כאלו ואחרים בדיאטה.
האמת - זה לגמרי תלוי בכם. אין שום סיבה שלא להכניס פינוק פעם בכמה זמן לאורח החיים הבריא שלכם, במיוחד אם מדובר בפינוק שמוכנס לתוך התפריט שלכם. לדוגמא, אפשר בהחלט להנות מפרוסת לחם קל עם ממרח שוקולד במהל היום (פינוק של פחות מ- 100 קלוריות). לחלופין, אחת לשבועיים-שלושה אפשר ללכת למסעדה ולהנות מארוחה שלמה כולל קינוח מענג. חשוב לתת אוכל גם ל"נפש". יש כמובן דיאטות ("גריישיט") לדוגמא שנמנעות לחלוטין מכל סוכר שהוא. בסופו של יום זה שיקול שלכם ומה שמתאים לכם, אבל בשורה התחתונה אין סיבה רציונלית לרוב האנשים להימנע לחלוטין. הכל זה שאלה של מינון. 

8. המיתוס - מותר לצרוך פירות ללא הגבלה -
האמת - ממש לא. פירות אמנם מכילים הרבה ויטמינים והם בעלי ערכים תזונתיים גבוהים, אולם יש בפירות הרבה סוכרים וקלוריות. רוב הדיאטנים ממליצים על 3 מנות פרי ביום לכל היותר (ולא, אבטיח שלם לא נחשב לפרי אחד...). 

9. המיתוס - מזונות עם שמות כמו "קל" / "דיאט" / "ללא סוכר" הם בהכרח דיאטטיים / מרזים.
האמת - ממש לא. תמיד צריך לבדוק את התווית. הרבה פעמים תתקלו במוצרים ללא סוכר אשר יש בהם תחליפים לסוכר וכמות הקלוריות בהם זהה למוצרים רגילים. גם כשמדובר במשקאות "קלים" לדוגמא, הכוונה היא למשקאות לא מוגזים ולא למשקאות בעלי צריכה קלורית נמוכה. 

10. המיתוס - פירות חמוצים מכילים פחות סוכר.
האמת - הפירות החמוצים מכילים אותה כמות סוכר כמו כל פרי אחר, וכדאי להגביל את כמותם.

11. המיתוס - בטטות מתוקות יותר ולכן הן משמינות יותר מתפוחי אדמה.
האמת - לא נכון. לבטטות יש ערך גליקמי נמוך יותר והן משביעות יותר מתפוחי אדמה. כמו כן, יש בהן ויטמינים ומינרלים רבים הרבה יותר מאשר לתפוח האדמה. הערך הקלורי שלהן כמעט זהה. 

12. המיתוס - יש לשתות 8-12 כוסות מים ביום.
האמת - נכון ולא נכון. אמנם זוהי הכמות המומלצת, אך הכמות משתנה בהתאם לגופכם, לרמת הפעילות שלכם, למזג האוויר וכו'. הדרך הטובה ביותר לבדוק אם אתם צורכים מספיק מים, היא באמצעות צבע השתן. אם הצבע שקוף לחלוטין - הצלחתם. מומלץ לצרוך כמה שיותר מים באופן כללי - הם ממלאים את הבטן, משפרים את חילוף החומרים, תורמים לעור קורן ובריא וכן הלאה.
טיפ קטן - שתו 2 כוסות מים לפני כל ארוחה. גם ממלא ומונע אכילה מופרזת, גם בריא.

13. המיתוס - ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר / כדאי לוותר על ארוחת בוקר -
האמת - אין כאן תשובה אחת. זה עניין של אופי ומה שמתאים לכם. יש אנשים אשר ארוחת הבוקר פותחת להם את התאבון לכל היום, ומרגע זה קשה להם להפסיק לנשנש. מנגד, יש אנשים שארוחת הבוקר מרגיעה אותם ונותנת להם אנרגיות לכל היום. רק אתם מכירים את עצמכם ויודעים מה עדיף. כעיקרון, ככל הנראה עדיף לרוב האנשים לאכול ארוחת בוקר, אולם זה לא מתאים לכל אחד. 

14. המיתוס - טוסט (צנים) פחות משמין מלחם.
האמת - לא נכון. זו בדיוק אותה פרוסת לחם ולכן אותן קלוריות. 

15. המיתוס - תנודות במשקל מדי יום מעידות על הצלחת הדיאטה.
האמת - רוב הסיכויים שהתנודות נובעות משינויים בנוזלי הגוף לרבות צרכים כאלו ואחרים. הגוף שלנו דינמי, משתנה, אחוזי הנוזלים בגוף שלנו משתנים מדי יום. לצורך העניין, מספיק שתשתו כוס מים לפני שתעלו על המשקל, וכבר תראו שינוי של 300 גר'. אין שום סיבה הגיונית להישקל מדי יום, ואף כתבתי על כך באחד מהפוסטים שלי. 

16. המיתוס - הימנעות כליל ממזונות משמינים תורמת לדיאטה ואף בריאה -
האמת - נכון חלקית ותלוי לגמרי בכם. יש אנשים שהימנעות עושה להם טוב, גם לטווח הרחוק. מאידך, יש אנשים שהימנעות ממזונות תגרום להם להרגשת "חסך" ובסופו של דבר לפיצוץ ההליך ונטישתו באמצע. איך אתם מתמודדים עם הימנעות? זו שאלה שלכם ושל מטרות הדיאטה שלכם. 

17. המיתוס - מזון מופחת שומן הוא בהכרח דיאטתי.
האמת - לא נכון. יש מוצרים מופחתי שומן אך עתירי קלוריות או סוכר. כדאי כמו תמיד - לבדוק את התווית ולראות את הערכים התזונתיים.

18. המיתוס - אם נשברתם, "הלכה הדיאטה".
האמת - ממש לא!! גם אם הגזמתם ואכלתם אפילו 5000 קלוריות, זה לא משתווה אפילו לעלייה של קילוגרם אחד במשקל הגוף. חיזרו לשגרה הרגילה ותמשיכו לרדת כרגיל. בנוסף, ,יש מקרים שבהם אכילה מופרזת לאחר תקופה של אכילה מתונה, תתרום דווקא לירידה במשקל. עצתי - שאלו עצמכם מדוע נשברתם - אולי הדרך בה בחרתם לא מתאימה לכם? אולי חסר לכם מזון מסוים?

19. המיתוס - ביצוע פעילות ספורטיבית בתדירות גבוהה ובעצימות גבוהה, יכולה לאפשר לי לאכול מה שבא לי.
האמת - לא נכון. בתהליך ירידה במשקל התזונה מהווה 60-70% מהירידה במשקל. יש "יחידי סגולה" שחילוף החומרים שלהם כה גבוה, עד כדי כך שהם יכולים לאכול מה שבא להם. רוב הסיכויים שאתם לא נמנים עימם, ולכן כדאי מאוד לשמור על תזונה נכונה. 

20. המיתוס - יש דרך אחת נכונה לבצע דיאטה.
האמת - לא נכון! כמו שלכל אחד יש אופי שונה, גוף שונה, מטרות שונות - כך התהליך הנכון לכל אחד שונה. יש אנשים שעדיף להם לרדת מהר, ויש אנשים שעדיף להם לבצע שינויים של Baby Steps - צעד אחד כל פעם. יש אנשים שעדיף להם לאכול ארוחת בוקר, יש אנשים שעדיף להם לדלג עליה. יש כאלו שעדיף להם לאכול כמויות גדולות של אוכל דל בקלוריות (לדוגמא ירקות), גם אם זה אומר "להתפוצץ", ויש כאלו שעדיף להם לצרוך כמויות קטנות של אוכל בעל ערך קלורי גבוה יותר. יש שעדיף להם לאכול אוכל בריא מאוד בלבד (רק אוכל "מלא" כמו לחם מלא, אורז מלא, קטניות וכו'), ויש שעדיף להם לאכול אוכל דיאטתי. כל אחד ומה שטוב לו. אם הייתה דרך אחת מושלמת לכולם - כל ממציאי הדיאטות למיניהם לא היו מרוויחים כסף על חשבוננו. עוד על כך - כאן.

אם יש לכם עוד מיתוסים ואמיתות אתם מוזמנים לשתף בתגובות. 

מקווה שנהניתם! עד הפעם הבאה...

אני.