עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!

אז, הולכים לחדר הכושר?

היה זה בוקר יום ראשון אביבי.
הערתי אותו בבוקר לקול ציוצי ציפורים: "קדימה, קום, הולכים".
-"אין לי כוח, עזבי אותי", אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו והסתובב לצד השני.
-"כל הזמן אתה רק רוצה לישון. לישון, לאכול, לנוח, שוב לישון ושוב לאכול. די, פעם אחת תעשה משהו קצת מועיל".
-"די, נו! אין לי כוח אלייך כבר. תני לי לישון".
-"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני קמה והולכת לחדר הכושר."
קמתי, והוא אחריי. עם גב מעט כפוף, התיישב על קצה המיטה ונעל את נעלי הספורט בחוסר חשק.
-"שתדעי לך שזה רק בגללך. רק הפעם אני מוותר לך, ואני לא מבטיח שאני אזוז שם. נראה לי שאני סתם אשב על הספה ואחכה שתסיימי את מה שאת הולכת לעשות".
-"מעולה. העיקר שתבוא, כבר עשית משהו".
התארגנו ונסענו לחדר הכושר. עלינו במדרגות הנעות, והוא נשען על המעקה, כאילו ורוצה לישון עליו. "יכולתי להמשיך לישון, את יודעת.", המשיך לקטר. "כל פעם את והרעיונות המעצבנים שלך. לפחות אחרי זה נלך לאכול איזה המבורגר במקדונלדס או משהו, בסדר?". -"טוב, טוב..", ויתרתי לו, רק שישתוק כבר.
הגענו, שמנו את החפצים בלוקרים ועלינו על הליכון. התחלנו ללכת. "אוף, כואבות לי הרגליים". -"די, זה יעבור, אתה לא תמות מזה.. תוציא קצת אנרגיה, מה יש?". "אבל אין לי כוח, ואת הולכת להיתקע כאן עכשיו איזה חצי שעה. מה אני אמור לעשות עם עצמי??". "תלך. יש לך פה מוזיקה טובה, טלוויזיה, לך סתם בקצב איטי.. זה עדיף על לשבת על הספה, לפחות תדע שעשית משהו". 
עברו להן 20 דק'. פניתי אליו וראיתי פתאום שהמבט שלו השתנה מעט. במקום העיניים העייפות שביקשו להירדם, ראיתי עיניים פקוחות לרווחה. גבו היה זקוף, ותזוזות פיו העידו על כך שהוא נהנה מהמוזיקה. הוא הביט בי, וחייכתי אליו בחזרה.
"קשה לי, כן? שלא תהיי יותר מדי מרוצה מעצמך. אבל בסדר, זה לא רע כל כך כמו שחשבתי".
סיימנו את האימון אחרי 20 דק'. "מה עכשיו? יש פה מלא מכשירים מוזרים. אולי תראי לי מה עושים?", שאל בסקרנות.
הראתי לו בשמחה. ביצענו מספר תרגילים, ולאחריהם פרשנו למלתחות להתקלח. 
נפגשנו לאחר מכן. "וואי, איזה מקלחת טובה. רק 10 בבוקר ואני מרגיש ממש ערני, בא לי לכבוש את העולם". 
"כן,", אני עונה לו, "המוח שלך שחרר אנדורפינים והורמונים שונים שגורמים לך להנאה ולעוררות. נכון שאתה שמח שבאת איתי, אחרי הכל? "כן, עדיף באמת על לישון. אני מרגיש ממש טוב עם עצמי."


יומיים לאחר מכן הערתי אותו שוב בבוקר. "נו יאללה, אתה קם? הולכים לחדר כושר".
-"די, אין לי כוח", שוב קיטר. "כל השרירים שלי עוד תפוסים מיום ראשון. אני רוצה לנוח, אולי אני אלך מחר, מחרתיים, לא יודע. אבל אני אבוא, מילה שלי". 
-"אני לא מוותרת לך". עניתי. "אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתה מתחיל לוותר ואז אתה כבר לא הולך שוב. "
-"אבל אני באמת עייף, באמת כואבים לי השרירים, אולי אני אלך בערב, בסדר? " 
-"לא. אם תבוא ותתאמן השרירים ישתחררו לך, תרגיש יותר טוב. ותזכור איך הרגשת שלשום אחרי שהתאמנת, היית בעננים! ואני לא מאמינה לך שתלך באמת היום בערב."
-"את פשוט נודניקית, את יודעת את זה? למי יש כוח עכשיו להתאמן איזה שעה, שעה וחצי? את משוגעת. כולה 9 בבוקר, בקושי ישנתי 5 שעות."
"כן, אבל אח"כ אתה תהיה עירני יותר. נכון שעכשיו זה נראה כמו הרבה, אבל כמו פעם קודמת - תבוא ומקסימום תשב בצד ותשתה משהו. יש שם מוזיקה טובה, טלוויזיה, אני בטוחה שתמצא את עצמך. בבקשה, חשוב לי מאוד שתבוא איתי."
הוא קם בחוסר רצון ובא איתי. 
השרירים באמת השתחררו לו, והוא אכן יצא מרוצה, עם אנרגיות.


כך עברו להם מספר שבועות. מיום ליום הוא התחיל להנות מהעניין. לפתע, הוא קם בעצמו בבוקר. ביקש ממני להצטרף אליו.
הוא פתאום החליט שנמאס לו מג'אנק-פוד, כי הוא הבין שזה לא מועיל לו. פתאום הוא נמשך לאוכל בריא, צבעוני, טבעי - ירקות, פירות, בשר, פחמימות מורכבות. הוא נהנה מקינוח של שייק פירות במקום גלידה שמנה. הוא החל לרוץ מעט, להעלות את המשקל באימוני האנאירובי.


"את זוכרת איך עשיתי צרות בהתחלה? איך אהבתי לישון כל כך הרבה? ולאכול את כל הג'אנק הזה?", שאל בוקר אחד, ביציאתנו מחדר הכושר.
-"כן, לא הייתה לך מוטיבציה". עניתי. "עדיין לא הייתה לך שיגרה, וזה היה נראה לך כמו הדבר הכי קשה בעולם. ואני מבינה אותך לגמרי, הרי הכי קל לשבת על הכורסא, לראות טלוויזיה, להזמין איזו פיצה ופשוט להתעצל. לקום ולעשות משהו עם עצמך, זה כבר דורש הרבה כוח נפשי, רצון טוב, והחלטה שאתה רוצה לחיות את החיים אחרת. עם אנרגיות. החלטה שאתה רוצה להיות מודל לחיקוי לילדים שלך, שאתה רוצה להיות מסוגל גם לטפס עכשיו על הר, אם רק תרצה".
-"עוד מעט גם את זה אני אוכל לעשות! "


ואכן, עברו החודשים, והוא התאהב בספורט. המבט שלו השתנה. הוא נהיה חיוני יותר, עירני יותר, אנרגטי יותר. הוא יכול היה לעשות מה שבא לו - לרוץ, לקפוץ, לטפס על הר, לנסוע שעתיים על אופניים בטיול, או לעלות מדרגות ארוכות באתר תיירותי כזה או אחר. על המדרגות הנעות הוא כבר לא עמד, הוא הלך. כשהיה צריך להרים משהו מהרצפה שנפל, היה קם ומרים זאת באנרגיה, במקום להתעלם ולדלג מעל. הוא הפסיק לחפש קיצורי דרך, ופשוט נהנה מהחיים.


יום אחד, הוא בא אליי וחייך. "מה יש לך היום?", שאלתי. "רציתי להגיד לך תודה", ענה בשמחה. "אם לא היית דוחפת אותי, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הייתי ממשיך להתעצל, להיות במעגל הקסם הזה של אכילה-רגשות אשמה-אכילה. הייתי ממשיך לעלות במשקל, הבריאות שלי הייתה נפגמת. אבל התעקשת איתי כמו שלא התעקשת אף פעם, וזה עבד. פעם אחת ולתמיד זה עבד".
עניתי לו באושר רב - "גוף יקר שלי, אני אוהבת אותך. בלעדיך, אין לי אף אחד. אני רוצה שנחיה ביחד, בזוגיות נפלאה. אני רוצה שתחיה בשבילי, ואני בשבילך. שתעזור לי ברגעים הקשים, שתרים אותי למעלה, ויחד איתך - אני יודעת שאני מסוגלת להכל. אני פשוט תמיד צריכה לזכור, שאנחנו אחד. אני, ואתה, הגוף שלי. שאף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל אנחנו משלימים זה את זה, וביחד אנחנו הכי חזקים שאפשר. אני אוהבת אותך."

*התמונה נלקחה מ- Pinterest