תוכנית אימונים מס' 3

אז.. היום סגרתי חודשיים (פחות יומיים, אבל מי סופר) מאז שהתחלתי ללכת לחדר הכושר, והגיע הזמן לעדכן את תוכנית האימונים שלי.
בסה"כ לא השתנה יותר מדי. שינינו מטרות, את כמות החזרות בסטים, והתווספו 2 תרגילים חדשים:

אירובי - 30 דק' הליכה בשילוב ריצה / אליפטי (בדגש על הליכה.. כשישנם 3 אימונים בשבוע, 2 מהם יהיו על הליכון, והאחרון יהיה על אליפטי), ועוד 10 דק' על מכשיר אירובי אחר לבחירתי. זה יכול להיות אליפטי מהסוג הקשה יותר (יש כמה סוגים), מכשיר "סקי", סטפר וכו'.
הדגש הוא בעיקר על הליכה ויצירת שגרה נכונה לאימונים. בחודש האחרון הגעתי למצב שמתוך 30 דק', רצתי לסירוגין 7-8 דק'. למשל, הלכתי 8 דק', רצתי 3 דק', הלכתי עוד 6-7 דק', רצתי עוד 2 דק' וכן הלאה.

המטרה החדשה שאני אמורה להגיע אליה בסוף החודש הזה, היא שאני אוכל לרוץ 7-10 דק' רצוף. 

לשם כך הורדתי מעט את מהירות הריצה. עד כה רצתי במהירות של 8-8.5 קמ"ש (ואין לי רגליים ארוכות, בלשון המעטה..), ועכשיו הורדנו את המהירות ל- 7.5. ההליכה היא במהירות של 6 קמ"ש.

לכך מתווסף כמובן אימון אנאירובי. התרגילים מהתוכנית הקודמת נשארו, מספר החזרות שונה:

• 12 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים). העלתי משקל (20 ק"ג)
• 12 "פולי עליון" - 3 סטים . העלתי משקל (30 ק"ג)
• 12 סקווטים - 3 סטים, הפעם עם משקולות של 2 ק"ג שאני מחזיקה מכל צד כאשר הידיים נשארות מאונכות וישרות.
• 3 סטים של תרגיל הרמת משקולות לצדדים - הפעם במקום להרים ולהוריד, המטרה היא להחזיק את הידיים בתנוחה הזו למשך 15-20 שניות בכל סט. מנוחה בין הסטים - 30 שניות.
• 12 כפיפות מרפקים עם משקולות של 4 ק"ג בכל צד, לחיזוק יד קדמית, תוך כדי עמידה על "בוסו", שזו מעין "פיתה" גדולה שעומדים עליה, והיא גורמת לאיבוד שיווי המשקל. בצורה זו גם עובדים על שיווי משקל ואיזון, וגם על היד הקדמית (בסרטון - רק עד 0:15). - 3 סטים
• 12 פשיטת מרפק בישיבה על כדור פיזיו/פיטבול - 3 סטים (העלתי משקל ל- 4 ק"ג)
• 12 כפיפות בטן חופשיות (לא במכשיר) - 3 סטים. כדי לראות איך לבצע כפיפות בטן נכון, עברו לתוכנית האימונים הקודמת שלי.

לכך הוספנו:

אחרי הסקווטים - 

• 12 מכרעים, והחלפה בין הצדדים. 3 סטים כאלו, ללא מנוחה. (נראה לי שצריך לכתוב "מכרעים" עם אותיות קצת אחרות...המבין יבין. התרגיל הזה ממש קשה!!! בקושי הצלחתי לסיים. אני כבר מחכה ליום שבו הוא יהיה לי קל :)

אחרי כפיפות הבטן - 

• כפיפת בטן סטטית בשכיבת אמות. 3 סטים של 15-20 שניות. 

ומבחינת הרגשה וכושר - אני חייבת להגיד שהחודש הזה הרגשתי שיפור משמעותי. נזכרתי פתאום כמה היה לי קשה באימונים הראשונים, אפילו ללכת 6 קמ"ש... הרגליים שלי כאבו שאי אפשר לתאר. סקווטים? לא הצלחתי לסיים כמעט סט אחד... ההרגשה פשוט השתנתה. הגוף מרגיש חזק הרבה יותר. יש לי הרבה יותר אנרגיות, ופשוט כיף לי. אני אפילו לא מאמינה לעצמי שאני אומרת את זה, כי לא חשבתי שאי פעם אגיע לשלב הזה, אבל באמת שכיף לי. אני מגיעה לחדר הכושר, וזה פתאום מרגיש לי כמו בית שני. המאמנים בחלקם כבר מכירים אותי, אני נתקלת באותם אנשים ומרגישה ממש חלק מהמקום. מעבר לזה, פשוט כיף לי באימונים... מי היה מאמין. כנראה שזה כבר הופך להרגל אמיתי. וזה, בעיניי, ההישג הכי גדול.

על הדרך אני מרגישה פיזית שהבגדים משוחררים הרבה יותר, הגוף נראה הרבה יותר טוב, יותר מוצק. אני מודה, עליתי על המשקל חד פעמית והוא לא זז הרבה. אבל מצד שני, מי שמכיר אותי ורואה אותי בטוח שירדתי לפחות 5 ק"ג אם לא יותר... כמו שכתבתי בעבר - אני חושבת שמדידת משקל היא מיותרת. הוכחתי לעצמי שוב כמה זה נכון... אמרתי את זה למאמן אגב, שהמשקל לא זז. אבל הוא רואה אותי כבר חודשיים ואמר לי בעצמו - המשקל לא צריך לעניין אותך. אני בעצמי רואה איך שהגוף שלך השתנה, את התעצבת והתחטבת וירדת הרבה. יכול להיות שהעלית מסת מים (מונח חדש שאני לא מכירה... כנראה שנפח המים בגוף יכול להשתנות? מעניין) וקצת מסת שריר, ובכל מקרה - מה זה חשוב. העיקר שהשגרה בריאה. וזה פשוט נכון.. כיף לי ולא משנה לי אם ירדתי X או Y, העיקר שאני נכנסת לכושר, אני מרגישה בריאה וחזקה, והגוף נראה גם יותר טוב, יותר חטוב ומעוצב. זו פעם ראשונה בחיי שאני מתמידה באופן מעולה כבר חודשיים. מבחינתי זה הישג מטורף... 

נתראה בפעם הבאה :)

*נלקח מ- Pinterest

תוכנית אימונים - חודש מס' 2

אתמול ביקרתי כהרגלי בחדר הכושר, והפעם עידכנתי את תוכנית האימונים שלי.
אחרי שהתוכנית הראשונה עבדה מעולה, בכך שהיא הייתה תוכנית קלילה יחסית שאפשרה לי להיכנס בהדרגה לשגרה של אימונים, החלטתי יחד עם מאמן כושר להמשיך באותה גישה, אך להוסיף עוד מעט תרגילים.
כך שלמעשה התוכנית לא השתנתה בהרבה:


אירובי - 40 דק' של הליכה/אליפטי, בשילוב ריצה (על ההליכון) או ספרינט (על האליפטי), בקצב שלי ומתי שבא לי.
אתמול למשל יצא שעשיתי כל 10 דק', דקה וחצי של ריצה על ההליכון.
בנוסף הכירו לי מכשיר חדש - זה בערך כמו אליפטי מבחינת התנועה הרציפה והתנועה של ה"סקי", גם עם הרגליים וגם עם הידיים, אבל המכשיר הספציפי מאפשר טווח תנועה רחב יותר, גם לגובה וגם לאורך הצעד. כך שלמעשה אחד יכול לבצע ממש תנועה "במקום" כמו סטפר - למעלה ולמטה עם הרגליים, והשני יכול לעשות צעדים מאוד ארוכים וגדולים. זה מכשיר שנחשב לקשה יותר מהליכון ואליפטי, ובשלב זה אם אני עולה עליו זה לא לאימון שלם של 40 דק', אלא חלקי. אתמול ביצעתי למשל 30 דק' על ההליכון, ועוד 10 דק' על המכשיר החדש. 
למעשה אני יכולה לחלק את אותם 40 דק' איך שבא לי, העיקר לבצע פעילות אירובית, ולהגדיל את רמת הקושי בהתאם ליכולת שלי ולרצון שלי. יהיו ימים שהעצימות תהיה קלה יותר, וימים שבהם אני אאתגר את עצמי. כאן השליטה בידיים שלי.


לכך מתווסף כמובן אימון אנאירובי. התרגילים מהתוכנית הקודמת נשארו:

• 15 סקווטים - 3 סטים 
• 15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
• 15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
• 15 "פולי עליון" - 3 סטים 

והוספנו לכך עוד 3 תרגילים:

• 15 כפיפות מרפקים עם משקולות של 4 ק"ג בכל צד, לחיזוק יד קדמית, תוך כדי עמידה על "בוסו", שזו מעין "פיתה" גדולה שעומדים עליה, והיא גורמת לאיבוד שיווי המשקל. בצורה זו גם עובדים על שיווי משקל ואיזון, וגם על היד הקדמית (בסרטון - רק עד 0:15). - 3 סטים
• 15 פשיטת מרפק בישיבה על כדור פיזיו/פיטבול - 3 סטים
• 15 כפיפות בטן חופשיות (לא במכשיר) - 3 סטים. חשוב לי להדגיש - הרבה אנשים לא יודעים איך לבצע כפיפות בטן נכון, והם מאמצים במקום את הבטן את הצוואר/הידיים וכו'. כמה נק' שיעזרו לכם לבצע כפיפות בטן בסיסיות נכון:
  1. את הידיים מקמו לצידי האוזניים ולא מאחורי העורף, כדי למנוע משיכה של הראש בעזרת הידיים. הראש אמור להתרומם בעזרת הבטן ולא הידיים.
  2. התמקדו בעזרת העיניים בנקודה מעליכם, והסתכלו עליה תוך כדי ביצוע כפיפות הבטן.
  3. אל תנסו לקום עד ישיבה, אלא לקום רק מעט עד התכווצות של הבטן. בצעו כפיפות איטיות ותנועה איטית ומבוקרת, ולא כפיפות מהירות שנחשבות לפחות אפקטיביות.|
  בשלב זה לא הוספנו תרגילים מיוחדים לבטן.

בהצלחה! 

על אמביציה אמיתית... סיפור חיים מדהים שייתן לכם מוטיבציה!

גיסתי שיתפה את הסיפור הזה בפייסבוק, והייתי חייבת לשתף גם אתכם. מאמינה שזה יכול לתת מוטיבציה, לכל אחד!

תרגום חופשי שלי מיוטיוב:

"אם הסיפור הזה יכול לתת השראה למישהו, בבקשה שתפו זאת איתם!

ארתור בורמן היה בוגר נכה של מלחמת המפרץ במשך 15 שנים, ונאמר לו ע"י הרופאים שלו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב בעצמו, לעולם.

הוא נתקל במאמר על יוגה שנקראת Diamond Dallas Page והחליט לנסות את זה. הוא לא יכול היה לעשות שום אימון מסורתי, רגיל עם עוצמות גבוהות יותר, אז הוא ניסה את היוגה הנ"ל ושלח אימייל לדאלאס (יוצר השיטה) כדי לספר לו את הסיפור שלו.

דאלאס כל כך נרגש מהסיפור שלו, שהוא התחיל לכתוב אימיילים ולדבר בטלפון עם ארתור במהלך המסע שלו - הוא עודד את ארתור להמשיך ולהאמין שכל דבר הוא אפשרי. למרות שרופאים אמרו לו שהוא לעולם לא יוכל ללכת שוב, ארתור היה עקבי. הוא נפל הרבה פעמים, אבל המשיך בדרכו.

ארתור נהיה חזק יותר ויותר, והוא איבד משקל במהירות מסחררת! בגלל האימון המיוחד של אותה יוגה, הוא נהיה גמיש ובעל שיווי משקל מעולה - מה שנתן לו תקווה שאולי יום אחד, הוא יוכל ללכת שוב.

הסיפור שלו הוא הוכחה, שאנחנו לא יכולים לשים גבולות על מה שאנחנו יכולים לעשות, כי אנחנו הרבה פעמים לא מודעים לפוטנציאל שלנו עצמנו. גם ארתור וגם דאלאס לא ידעו מה הוא עמד להשיג, אבל הוידיאו מדבר בעד עצמו. בתוך פחות משנה, ארתור לגמרי שינה את חייו. אם רק הוא היה יודע שזה מה שהוא היה מסוגל לו, 15 שנה לפני כן.

בתקווה שסיפור זה יתן השראה לכם ללכת בעקבות החלומות שלכם - מה שהם לא יהיו. 

כל דבר הוא אפשרי!"

והנה הניסוח המקורי:

If this story can inspire someone you know, please share it with them!

Arthur Boorman was a disabled veteran of the Gulf War for 15 years, and was told by his doctors that he would never be able to walk on his own, ever again.

He stumbled upon an article about Diamond Dallas Page doing Yoga and decided to give it a try -- he couldn't do traditional, higher impact exercise, so he tried DDP YOGA and sent an email to Dallas telling him his story.

Dallas was so moved by his story, he began emailing and speaking on the phone with Arthur throughout his journey - he encouraged Arthur to keep going and to believe that anything was possible. Even though doctors told him walking would never happen, Arthur was persistent. He fell many times, but kept going.

Arthur was getting stronger rapidly, and he was losing weight at an incredible rate! Because of DDP's specialized workout, he gained tremendous balance and flexibility -- which gave him hope that maybe someday, he'd be able to walk again.

His story is proof, that we cannot place limits on what we are capable of doing, because we often do not know our own potential. Niether Arthur, nor Dallas knew what he would go on to accomplish, but this video speaks for itself. In less than a year, Arthur completely transformed his life. If only he had known what he was capable of, 15 years earlier.

Do not waste any time thinking you are stuck - you can take control over your life, and change it faster than you might think.

Hopefully this story can inspire you to follow your dreams - whatever they may be.
Anything is Possible!

To contact Arthur or Dallas Page about this incredible story, please visithttp://www.ddpbang.com and contact them.

Both Dallas and Arthur are available for events to share their inspirational story.

For more information about DDP YOGA, visit http://www.ddpyoga.com

Some footage taken from a still to be finished documentary,

שגרת האימונים שלי, חודש מס' 1

לא יצא לי לכתוב כשבוע, היה לי שבוע די עמוס שבו בקושי נכנסתי לאינטרנט.
אז מה היה לנו השבוע?
השבוע אני סוגרת 4 שבועות מאז שנרשמתי לחדר הכושר. אני שמחה לבשר, שזו הפעם הראשונה שהתמדתי והלכתי לפחות 3 פעמים בשבוע, כל שבוע, בלי תירוצים. גם בשבוע של ענייני ה"נשים", הלכתי ולא עניין אותי כלום.
בד"כ מה שקורה, זה שאני הולכת איזה שבועיים שלושה, ואז מגיע איזה יום של כאב ראש או "ענייני נשים" ואני מוותרת לעצמי, וכאן נפתחת תיבת פנדורה.
הפעם הרשתי לעצמי מראש - יום אחד שבו אני לא אלך, ובשאר אמרתי לעצמי מראש - אני קמה והולכת. זה לא משנה אם זה בבוקר, בצהריים או בערב - ללכת אני הולכת. גם אם זה יהיה הליכה אפילו של 20 דק', זה גם משהו. העיקר ללכת.
כמובן שברגע שעולים על ההליכון (או כל מכשיר/חוג אחר), מגלים ש"עם האוכל בא התאבון", ופתאום מסיימים כבר את כל האימון עד סופו. אח"כ מרגישים פשוט נפלא!!


חוץ מזה הרגשתי השבוע "קפיצת גדילה" של ממש, בכושר ובחוזק השרירים. 
אם לפני חודש כשהתחלתי, כאבו לי נורא הרגליים ובקושי הצלחתי ללכת 5.5 קמ"ש במשך 40 דק', השבוע הרגשתי שהליכה של 6 קמ"ש (ולעיתים אפילו 6.5) זה לגמרי אחלה, ואפילו הוספתי 2-3 מקטעים של ריצה (או פשוט מהירות גבוהה מאוד של ספרינט, על האליפטי).


רציתי לשתף בתוכנית ושגרת האימונים שלי, לחודש הראשון. שבוע הבא אני מתכוונת לעדכן אותה, אז אני מניחה שזה זמן טוב לסכם את החודש הראשון ולשתף.
בדרך כלל כשהייתי נרשמת לחדר כושר, היו בונים לי תוכנית אימונים שהייתה בד"כ מורכבת מ- 45-60 דק' אירובי, + אנאירובי של איזה 5-6 תרגילים, 3 סטים כל אחד. היו ישר מתחילים איתי מדרגה די קשה, של הליכה עם שיפוע למשל, אליפטי עם התנגדות גבוהה וכו'.
הבעיה שלי ושל מתעמלים רבים, היא עניין ההתמדה, כמובן. הבעיה, לפחות אצלי, די חוזרת על עצמה במשך השנים - אני מתחילה ללכת כמה פעמים, ואז יש איזה יום שיש פחות אנרגיה (קורה לכולם!), והייתי מוצאת תירוץ - כי האימון היה ארוך מדי וקשה, והייתי יוצאת ממנו כשיצא ממני כבר כל המיץ. אחרי תירוץ אחד מגיע עוד אחד ועוד אחד ו... זהו. ואנשים כמוני, לפחות, מרגישים צורך לסיים את כל האימון מתחילתו ועד סופו, אם הם כבר הולכים (פרפקטציוניזם, מישהו?), מה שמוביל להרמת ידיים עוד לפני שמגיעים למכון הכושר.


הפעם, פגשתי במאמן אחר, שדיבר איתי על גישה שונה לגמרי, והיא לחלוטין עבדה. הגישה פשוטה מאוד - 
"יש לך את כל החיים להתאמן. אין שום סיבה להתחיל ברמה גבוהה. תתחילי לאט, אין לך לאן למהר, את לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. קודם כל, לפני הכל, אני רוצה שתתרגלי לשגרה של ספורט. לבוא 3 פעמים בשבוע לפחות, ולעשות מה שאת יכולה. לא מעבר לזה". 
למעשה, הוא גרם לי להוריד את רף הציפיות מעצמי. ידעתי שאני פשוט צריכה להגיע 3 פעמים בשבוע. מקסימום אני לא אסיים את האימון, אמרתי לעצמי. אז מה? מישהו יגיד לי משהו? תמיד כשהייתה לי תוכנית ארוכה ומוקפדת מאוד, הייתי מרגישה צורך לסיים אותה והיה לי מאוד קשה להגיע בימים של חוסר אנרגיה, ולא להרגיש כמו כישלון מוחלט כשהייתי מוותרת קצת לעצמי. הפעם, הגישה הזו של "תעשי מה שאת יכולה ולא מעבר" ו "תתרכזי ביצירת שגרה", עבדה.
תוכנית האימונים הייתה פשוטה -
1. 40 דק' הליכה/אליפטי (שזה בדיוק הזמן שאני ממצה בו את האירובי, הזמן שבו אני יכולה להתאמן לפני שאני מתחילה להשתעמם/לספור את הדק' אחורה). בפעמיים מתוך 3 הפעמים שאני בחדר הכושר אני עושה הליכה (יותר אפקטיבי), ובפעם הנוספת אליפטי.
2. 4 תרגילים של אנאירובי (הוספתי קישורים לסרטונים שמצאתי כדי להדגים)- 
15 סקווטים - 3 סטים (משפט של המאמן: "תעשי סקווטים, תהיי בסוף בר רפאלי :-P )
15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
15 "פולי עליון" - 3 סטים
זה הכל. כן, בלי בטן בינתיים.
כך שזה באמת לא נורא. בלי חימום בינתיים ובלי מתיחות (אם כי אני עושה בעצמי רוב הפעמים). נכון שעל הנייר חייבים חימום ומתיחות, אבל זה לא נורא.


אם אני מגיעה לאימון רביעי במהלך השבוע - אני עושה אירובי בלבד. האמת שלא כל כך יצא לי למעט פעם אחת, בגלל ענייני בייביסיטר לקטנה שלי. 


בהתחלה היה לי ממש קשה. אחרי הפעמיים הראשונות שעשיתי סקווטים - היה לי ממש קשה לעלות ולרדת במדרגות בבית (יש לי בית דו קומתי). הכל היה תפוסססס, וגם לא יכולתי לרדת יותר מדי נמוך. היום אני יורדת ממש נמוך ועושה את זה בכיף. כנ"ל שאר התרגילים - העלתי משקלים וזה מרגיש מצוין.


אני אעדכן בהמשך מה תהיה התוכנית החדשה שלי. בינתיים כאמור רק היה לי חשוב באמת להקפיד ללכת ולהגיע, וזה הכל.
אומרים אגב, שהרגלים חדשים נהפכים להרגלים של ממש, אחרי 21 פעמים. לא יודעת עד כמה זה נכון, בינתיים היו לי 13 אימונים כמדומני ואני מתחילה להרגיש ביום יום שאני ממש צריכה את זה. אני רוצה להפוך את זה לשגרה של ממש, כמעט התמכרות אפילו (התמכרות בריאה!).

*נלקח מ- pinterest


לתוכנית מס' 2

טיפים לעונת המנגלים - מה כדאי לאכול ב"על האש"?

בימים הקרובים תתחיל עונת המנגלים הישראלית. 
איפה עוד יש מדינה שבה כולם יוצאים לגנים, לפארקים או לחצר ביתם, מוציאים את המנגל או הגריל, מניחים את הבשר ומנפנפים בגאווה?
אין ספק שזהו חג לאומי, נדמה שאפשר להפסיק את חגיגות העצמאות ולשנות את שם החג ל"חג המנגל", או בקצרה: "חנגל" ;-) (המצאתי הרגע, תודו שזה קליט).


כמובן שעם המנגל, יש הרבה פיתויים כאלו ואחרים - בשרים שמנים, צ'יפס, סלטים עתירי שומן, פיתות ועוד ועוד.
אז, איך שורדים את החג בלי רגשות אשמה?
ראשית, אני בדעה שלא צריך לספור קלוריות. בכלל, באורח חיים נכון, לדעתי חשוב שלא להיות אובססיביים לגבי הדיאטה. צריך לקבוע חוקים כלליים מאוד וברורים, מעין קווים מנחים. נכון שיש כאלו שלא יסכימו איתי, וששיטות כמו ספירת קלוריות של "שומרי משקל" עובדים אצלהם, אבל מניסיוני האישי - זה לא עובד. השינוי צריך לבוא מבפנים, והוא צריך להיות החלטה תהומית של רגע. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, אני אקדיש פוסט במיוחד בשביל זה בימים הקרובים.


הכלליים האישיים שלי - 



הגבלה של פיתה אחת.
בשר רזה ללא הגבלה (פילה בקר, חזה עוף)
בשר שמן כגון כנפיים (שמן בגלל העור), אנטריקוט - להימנע מאכילת העור או השומן, ולהגביל בכמות.
נקניקיות - אלא אם כן מדובר במשהו Home-Made (ואני בספק שמישהו מכם אוכל כאלו), להימנע לחלוטין. מי שלא יודע, בנקניקיות יש את כל הפסולת של הבשר, דברים שאתם לא רוצים לדעת שאתם אוכלים בכלל.
להימנע ממטוגנים (צ'יפס, סיגרים וחבריהם)
פחמימות אחרות (תפוחי אדמה, אורז וכו') - בהגבלה, מקסימום חופן יד, שזה בערך כוס.
סלטים שמנים (סלטים עם מיונז, לדוגמא) - בהגבלה ועדיף להימנע, או להכין לבד וריאציות דלות יותר, למשל עם מיונז קל.
סלטים רזים, גם אם הם עם שמן זית - ללא הגבלה.
זיתים ושאר נשנושים - להימנע או לאכול בהגבלה (נניח מקסימום 5 זיתים).
פיצוחים - רצוי להימנע כליל. אני אישית לא אוהבת, אבל מי שרוצה - להשאיר את זה לסוף הארוחה, אני בספק אם יהיה לכם מקום גם ככה. אם בכל זאת אתם מרגישים רעבים (נניח...) - לשים כמות מוגבלת בצלוחית משלכם ולא לקחת מקערה ענקית שקשה למדוד בה כמה אכלתם.
קינוחים - כנ"ל. אם יש לכם מקום ואתם רוצים להתפנק - אתם יכולים לאכול מעט. אבל כמובן בהתחשב בתפריט הקבוע או הכללי שלכם. אם אתם לא נוהגים לאכול בד"כ קינוחים ואתם רוצים לפנק את עצמכם קצת, "פעם ב.." - אז בהחלט אפשר. אני חושבת שהימנעות מוחלטת היא לא בריאה לאף אחד. מנגד, אם אתם אוכלים גם ככה קינוחים וזה סתם עוד אחד לאוסף - אולי עדיף להימנע. גם ככה בטח אכלתם לא מעט.


עוד קווים מנחים-

השתדלו לאכול לאט. גם אם קשה לכם - כדאי לאמץ חוק קטן ופשוט - לדאוג להוריד את המזלג והסכין בין הביסים. זה כבר יאט אתכם משמעותית.
השתדלו לאמוד כמויות לפי הצלחת. רצוי 1/2 צלחת (לא צלחת הגשה ענקית, כן?) עם ירקות, 1/4 חלבונים ו- 1/4 פחמימות. זה נכון לכל ארוחה. עדיף להגביל את עצמכם לכמות כזו של צלחת אחת, אבל אפשר גם כאן מדי פעם להתפנק.
שתו הרבה מים ואכלו הרבה ירקות.
מעטו בשתייה מתוקה ועתירת סוכרים.
אל תגיעו למצב שבו אתם מתפוצצים. אם נצייר לעצמנו סרגל קטן עם מספרים מ- 1 עד 10, שמייצג את תחושת הרעב והשובע שלנו - כאשר 1 מייצג רעב של קרקורי בטן אימתניים, ו- 10 זה פיצוץ עד כדי כך שכואבת לכם הבטן, אזי אתם רוצים להגיע לתחושת שובע בריאה, של סביבות המספר 7. אל תגיעו למצב שקשה לכם לזוז או שאתם מרגישים צורך לפתוח כפתור בג'ינס, זה לא כיף, זה לא בריא, זה מגדיל את הקיבה (ובצורה זו אתם רק תהיו רעבים יותר ויותר מארוחה לארוחה), זה מרגיש רע.
צאו להליכה עם המשפחה/החברים אחרי האוכל.
זכרו שלכל הביסים מאותו אוכל יש את אותו הטעם ;-)

שיהיה לכולם חג מנגלים שמח ובריא!

*אני מתנצלת אם אתם צמחוניים ולא הייתה כאן התייחסות אליכם, אבל אני בטוחה שבכל מקרה החג הזה לא כל כך רלוונטי בשבילכם.

פתיחת הבלוג מחדש

"גם מסע של 1000 מייל, מתחיל בצעד אחד קטן"
-לאו טסה


החלטתי לפתוח את הבלוג בעיקר בשביל עצמי, לשתף במסע הארוך שלפניי, שהחל לפני שבוע וחצי, ב- 8 לאפריל, 2012. 
זהו הולך להיות מסע לא קל, אבל מאתגר, שבו אני מתכוונת לשנות את אורח חיי מהקצה אל הקצה.
המטרה שלי היא ברורה - להיות בריאה. היום אני בסוף שנות ה-20 לחיי. כמעט חצי מחיי אני נאבקת במשקל עודף.
מה השתנה, אתם שואלים? הרי ניסיתי בעבר לרדת במשקל, להרזות, להתחטב, להיכנס לכושר... למה שאצליח דווקא עכשיו?
ובכן, בראש ובראשונה - נהפכתי לאמא בשנה האחרונה. חשוב לי מאוד שהבת שלי תגדל לתוך עולם של בריאות, של פעילות גופנית, של בחירות נכונות לחיים, ולא לתוך עולם של עצלות עם הרגלי אכילה גרועים, כפי שגדלתי עליהם.
שנית, חוויתי לאחרונה גם בגידה קשה מאוד, שגרמה לי להתעורר ולהבין שאני חייבת לשים את עצמי במקום הראשון. 


אז עכשיו זוהי התקופה שלי להיות שם בשביל עצמי. להיות חזקה, להתמיד בספורט, לאכול נכון, להיות פעילה, לשמוח, להרזות, להתחטב, לאכול בריא, להיות מאושרת!


המטרה שלי היא מטרה ריאלית. אני לא מתכוונת לקבוע משקל יעד, או BMI, כיוון שאינני מאמינה במדדים אלו. אני כן מתכוונת למדוד אחוזי שומן והיקפים.אם בעבר רציתי להרזות בלבד, היום חשובה לי הבריאות יותר מהכל.


או כמו שאומרים:
Strong is the new skinny!

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)

(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 

הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 

חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 

אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 

הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 

אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).

למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 

הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.

אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).

זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.

תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

*נתקעתם במשקל? כל הסיבות למה ואיך להמשיך את תהליך הירידה

מי שקורא את הבלוג שלי קבוע, יודע שני דברים:

א. אני לא חסידה של משקל כמדד. אמנם הפוסט נקרא "נתקעתם במשקל", אבל הכוונה היא כמובן לירידה שמתבטאת גם באחוזי שומן ובהיקפים. יש סיכוי לא רע שנדמה לכם שנתקעתם במשקל, אבל המשכתם לרדת באחוזי השומן או בהיקפים. לכן, בין היתר, מומלץ מאוד להשתדל למדוד את עצמכם בכל דרך אפשרית כדי לדעת האם באמת אתם תקועים או שסתם נדמה לכם. 

ב. גם אני בעצמי נתקעתי בשבועיים האחרונים מעט (אך ירדתי אחוז בשומן). אז רציתי להתייחס לשאלה הכה מעצבנת הזו - 

למה אנחנו נתקעים במשקל?!

חשוב להבין, שהיתקעות במשקל (שנקראת גם "פלאטו" ) היא תופעה מאוד מאוד נפוצה במהלך ירידה במשקל, וצריך לקבל את העובדה שככל הנראה היא תקרה גם לכם. זו תופעה מעצבנת, אבל יש דרכים לפתור אותה.

קודם כל, חשוב לאבחן מתי התרחשה ההיתקעות הזו, ובעקבות מה. 

אם ההתקעות היא ממש מתחילת התהליך ואתם לא רואים שום ירידה במשקל:1. רצוי לרשום יומן אכילה ולבדוק - האם באמת פעלתם לפי התוכנית שלכם? אנחנו נוטים הרבה פעמים לנשנש ולשכוח מזה. מה לעשות - חתיכת הלחם שסתם הכנסתם לפה כי הרגשתם רעבים, התפוז הזה שאכלתם כנשנוש מעבר לתפריט ("כי הוא בריא, זה פרי!"), 2 קוביות השוקולד האלו, חתיכת הנקניק שהוצאתם מהמקרר, הביסקוויט עם התה... כל אלו מתווספים ביחד להרבה מאוד קלוריות (כן, גם התפוז!). מדובר כמובן על מצב שבו אתם לא אוכלים משהו אחד, אלא זה "משהו אחד" לאורך כל היום, שוב ושוב. פעם אחרונה שהייתי בגן, לימדו אותי ש- 1+1 = 2. . ו- 1+1+1+1....... אתם יודעים בדיוק לאן זה הולך :). אם אתם מנשנשים כל היום, יש סיכוי גדול מאוד שאתם מדחיקים זאת ונוטים לשכוח מה אכלתם. 

2. האם ביצעתם שינוי אמיתי? האם יש לכם תפריט קבוע ומסודר, או לפחות הנחייה ברורה מה לאכול מאיש מקצוע כזה או אחר? או שאתם מבצעים דיאטה על דעת עצמכם?
לא מספיק ששיניתם את האוכל מג'אנק לאוכל בריא (למרות שזה שינוי מבורך!), חשוב גם לשנות את הכמויות. גם אוכל בריא יכול להיות מאוד משמין. בשורה התחתונה זה עניין של מאזן קלורי - אם הוצאתם ("שרפתם") יותר קלוריות ממה שהכנסתם לגוף, אתם תרדו במסת הגוף. אם אכלתם כמה פרוסות לחם מחיטה מלאה עם דגנים, גבינה רזה בכמות גדולה, ירקות עם לא מעט שמן עליהם או ים של רוטב, תפוחי אדמה, בשר וכו' וכו' -אם אתם לא מודעים לכמויות באופן כללי, ולכמות הקלוריות שאכלתם באופן פרטי - יכול מאוד להיות שהתפריט שלכם פשוט לא רזה כמו שחשבתם. כעיקרון, רוב הדיאטנים ממליצים על דיאטה שבין 1200 ל- 1800 קלוריות ליום, כשיש הבדל בין גברים לנשים, בין רמות הפעילות שלכם, ופשוט בין אנשים לאנשים, כי חילוף החומרים משתנה מאדם לאדם. 

3. חילוף חומרים נמוך - יכול להיות שביצעתם הרבה דיאטות בעבר, או שמבחינה גנטית חילוף החומרים שלכם נמוך. אם אתם בטוחים שאתם עושים הכל כמו שצריך - יכול להיות שכל מה שאתם צריכים זה סבלנות. הגוף צריך להתאקלם לשינוי, ואם התזונה שלכם (ורצוי שתהיה מלווה בפעילות ספורטיבית, כמובן) מתאימה לכם - זה רק עניין של זמן עד שתראו תוצאות. מומלץ גם לשתות כמויות גדולות של מים, להם יש כמובן סגולות מדהימות - בין היתר - העלאת קצב חילוף החומרים .

במידה ונתקעתם באמצע התהליך (לפי מחקרים, בד"כ 3 שבועות אחרי תחילת הדיאטה, אך גם בהמשך)

1. כמו שכתבתי לעיל - יש מקרים שאנחנו פשוט לא סופרים את כל התוספות מסביב. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו אוכלים את מה שצריך, אולי הוספנו רוטב מאוד שמן לסלט, אכלנו לא מעט זיתים לצד האוכל, אכלנו קינוח קטנטן, אכלנו כמות גדולה משצריך, שתינו כוס יין, אכלנו ענבים....... הדברים הקטנים מסתכמים הרבה פעמים במאות ואלפי קלוריות. יש לנו את הנטייה שלא לספור. חשוב שתהיה לכם את המודעות לכל דבר שאתם אוכלים. אם אתם מוצאים את עצמכם נוטים להדחיק/לשכוח - דאגו לרשום יומן אכילה מסודר, ובו תרשמו כל דבר שנכנס לפה. כן, גם את  2 הזיתים האלו שנראים לגמרי בלתי מזיקים.

2. רצוי מאוד לשים לב גם לכמויות. לפי מחקרים, רוב האנשים נוטים להגדיל את הכמויות עם הזמן. אז בימים הראשונים מדדתם שכוס אורז היא באמת כוס אורז. אבל האם היום, כמה חודשים אח"כ, הכוס הזו היא עדיין באותו גודל, שאתם מודדים "לפי העין"? כמובן שאין צורך למדוד מדי יום אם אתם רגילים, אבל כדאי מדי פעם לבדוק את עצמכם. כמובן, אם כתוב לכם לאכול "פרי" אחד זה לא אומר שאתם צריכים לחסל את כל האבטיח העצום הזה.... 

3. יכול להיות שהגוף פשוט התרגל. אם התרגלתם לדוגמא לאכול 1500 קלוריות ליום, יכול להיות שהגוף נכנס ל"סט פוינט" (Set Point). זהו מצב שבו הגוף נכנס לאיזון מחודש. יכול להיות שהגוף יתרגל להתקיים לפי כמות של 1500 קלוריות, ובכמות זו הוא לא ירד או יעלה במשקל. כדי לצאת מהמצב הזה, צריך לעשות אחד מהשלושה: א. לבצע פעילות גופנית בתדירות או עצימות גבוהה יותר. ב. להוריד בצריכת הקלוריות (תמיד בהתייעצות עם איש מקצוע, בבקשה). ג. לנסות לשנות את האוכל שאתם אוכלים לאוכל שונה. אפשר לאכול את אותה כמות קלוריות אבל לשנות את סוג האוכל עצמו או את מאזן אבות המזון (לאכול פחות שומן, יותר חלבונים וכו'). 

4. עשיתם דיאטת כסאח? אתם מכניסים את הגוף שלכם לסטרס. הוא נכנס למגננה ואוגר כל קלוריה שהוא יכול לשאוב מהאוכל שאתם מכניסים, כי מבחינתו נכנסתם לסיטואציה של רעב, והוא צריך לעשות הכל כדי לשרוד. הפתרון - להתחיל לאכול מאוזן ובכמות בריאה והגיונית. 

5. ירדתם בהתחלה מהר ועכשיו אתם יורדים אבל לאט? צר לי ידידיי, כל עוד אתם יורדים זה מצוין (כן, גם לי לוקח זמן להפנים את זה לעיתים). קצב ירידה רצוי הוא חצי קילו עד קילו לשבוע. אם הורדתם בהתחלה 2-3 ק"ג מדי שבוע, סביר להניח שזה רק בגלל שזה ההתחלה ו/או בגלל עודף משקל גבוה. נכון שבכל מיני תוכניות כמו "לרדת בגדול" הם יורדים בקצב הזה, אבל זה בגלל שהמשטר שלהם מאוד קיצוני (לדוגמא 6 שעות ספורט ביום). אם אתם יורדים אתם בדרך הנכונה. המשקל הזה לא התווסף לכם תוך יום אחד והוא גם לא ירד תוך אחד!

6. אולי משעמם לכם ואתם נוטים להכניס אוכל אחר על דעת עצמכם מבלי להתחשב בשינוי הקלורי. אם אתם בדיאטה מונוטונית יחסית ואין לכם מגוון - יכול להיות שאחרי תקופה תתחילו לחפש תחליפים. אם אתם באופן קבוע מחליפים את חזה העוף הבודד הזה לחתיכת אנטריקוט או קציצות (מטוגנות), אמנם זה חלבונים אבל הערך הקלורי שונה. שימו לב למה שאתם מכניסים לפה, וכמו בהמלצות הקודמות - רצוי שתרשמו יומן אכילה מסודר.

7. אגירת נוזלים - הגוף כל הזמן אוגר נוזלים, וזה מתבטא בעלייה במשקל ולעיתים גם בנפיחות בבטן. אצלנו הנשים, תוכלו לראות שינויים כאלו במשקל לפני ואחרי המחזור, אצל נשים מסוימות אפילו עד 5 ק"ג!

8. פעילות ספורטיבית. האם יכול להיות שביצעתם בעבר יותר פעילות? אולי בתחילת התהליך הסתמכתם בעיקר על הספורט, ועכשיו הגוף שלכם התרגל אליו? נסו לעשות השוואה בין הספורט שעשיתם בתחילת התהליך לעומת המצב כיום. מה השתנה? האם שיניתם מעט את העצימות בתקופה האחרונה? התייעצו עם איש מקצוע.

במידה ונתקעתם בסוף התהליך, ממש 2-3 ק"ג לפני היעד:

1. יכול להיות שהגוף שלכם מרגיש נוח במשקל הזה. לפי מה קבעתם את משקל היעד? האם זה בגלל שכך שקלתם בסוף התיכון, ונראה לכם הגיוני להיכנס לאותו ג'ינס מאותה תקופה? במילים אחרות, חשוב שנקודת היעד שלכם תהיה ריאלית לפי גילכם, מינכם ומבנה גופכם (אחוזי שומן, מבנה גוף רחב/צר וכו'). אם את רחבה יחסית ואת 1.70, את לא יכולה לשקול כמו הדוגמנית הזו שאת נורא אוהבת שהיא רזה וגבעולית ושוקלת 55 ק"ג. מה לעשות, בשבילך אולי יתאים שתהיי 70 קילו, ועדיין תהיי יפהפייה. במילים אחרות - פרופורציות! בכלל, אני רוצה בשלב מסוים להתייחס לכל עניין התרבות בטלוויזיה/פרסומות/מגזינים וכו' שמשפיעה על הדימוי העצמי ועל השאיפות שלנו. 

2. כל מה שכתוב למעלה, גם כאן רלוונטי כמובן. בסופו של דבר גם צריך סבלנות, מה שחשוב זה התהליך שעברתם והדרך שבה אתם הולכים, דרך של בריאות והגשמה עצמית. של הקניית הרגלים בריאים גם לכם וגם לסביבה שלכם. של חיים בריאים ומלאי חיוניות. 2-3 ק"ג הם כבר פחות חשובים לעומת כל מה שאתם מרוויחים מהתהליך, ואולי כדאי בשלב מסוים להשלים איתם, בהנחה וניסיתם הכל. הכי חשוב שתהיו מאושרים עם עצמכם. 

ובאופן כללי, סיבות נוספות שיכולות להיות לאי ירידה במשקל -

1. בעיות פיזיולוגיות שונות - תמיד כדאי לבצע בדיקות סדירות אצל הרופא שלכם. יכול להיות לדוגמא, שיש לכם בעיה הורמונלית או ירידה בתפקוד בלוטת התריס, המשפיעה באופן ישיר על המשקל וברמות בעייתיות אף גורמת לעלייה במשקל.

2. תרופות קבועות - ישנן תרופות עם תופעות לוואי שקשורות בהשמנה ו/או באגירת נוזלים. התייעצו עם הרופא שלכם. 

לסיכום, חשוב להיות מודעים לתהליך, להבין אותו, את התיאוריה מאחוריו. לוודא שהוא באמת מתאים לכם, לאופי שלכם, לחיי היום יום שלכם. אם תהיו מודעים - תצליחו לעלות על כל בעיה ולפתור אותן, כולל בעיה של היתקעות במשקל.

הכי חשוב בעיניי - סבלנות. יכול להיות שתיתקעו במשקל שבוע, שבועיים, אבל אם תמשיכו בתהליך ותוודאו שאתם מבצעים אותו כראוי ולפי התאמה מקסימלית אליכם - אתם תראו תוצאות וזה רק עניין של זמן. יכול להיות שהתוצאות יתבטאו בהיקפים / חיטוב אך לא במשקל, ולכן כאמור חשוב למדוד את עצמכם בכמה דרכים שונות. 

בהצלחה!

*כל התירוצים כולם! האם הם באמת מוצדקים? + עצות לפתרונות

כל התירוצים כולם! (וטיפים להתמודדות עימם)

1. "אני אתחיל מחר" או המשפט המוכר - "ביום ראשון מתחילים דיאטה!". הממ.. כן... יום ראשון הוא יום מיוחד ובגלל זה נורא מתאים להתחיל דיאטה. אז זהו, שלא. מי שאומר את המשפט הזה יודע טוב מאוד שהוא אומר אותו כל סופ"ש מחדש, אבל זה אף פעם לא מחזיק. אין להתחיל מחר, אם עושים החלטה, צריך להבין שהיא החלטה לטווח הרחוק, לכל החיים. צריכים להיות שלמים עם ההחלטה לשנות את אורח החיים ולא לצפות ש"אעשה כמה ימים/שבועות של דיאטה עד שאגיע למשקל הרצוי". זה לא עובד ככה, אלא אם כן יש לכם 2 ק"ג להוריד בשביל חתונה (וזה סתם בראש שלכם, סביר להניח). מי שיש לו בעיה אמיתית של עודף משקל - צריך לקחת החלטה. 

2. "אין לי זמן". אני מכירה את המשפט הזה מקרוב, כי גם כשהייתי סטודנטית ועבדתי הייתי אומרת אותו לא מעט. מצד אחד, יש בזה משהו. אם את אישה שעובדת כל היום, יש לך ילדים קטנים ואת מוצאת את עצמך מדלגת בין דבר לדבר בלי יכולת לנשום - סביר להניח שזה יהיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, אם נסתכל על הנתונים, אז הכנה של אוכל בריא לא מצריכה כל כך הרבה זמן, ביחס לאכילה של מוצרים זמינים. אלא אם כן אתם חיים על ביסקוויטים, סביר להניח שהזמנים די דומים. לדוגמא -
הזמנה של פיצה - עד שמזמינים ועד שמקבלים את הפיצה זה לפחות חצי שעה (אם לא יותר). מה אפשר לעשות בחצי שעה? לשים אורז על הסיר (20 דק' והוא מוכן), לחמם בתנור ירקות טעימים (אפשר בכיף לשים ירקות רכים יחסית שמתבשלים מהר כמו פלפלים, עגבניות וכו', או להשקיע כבר ב- 45 דק' ככה ולהוסיף גם ירקות שדורשים יותר זמן). לחלופין כמובן לאדות ירקות קפואים כמו שעועית ירוקה, ברוקולי וכו'. מוסיפים קצת תיבול / סויה וזה יוצא מדהים. בזמן ששמתם את האורז (או פסטה או כל דבר אחר) שמים גם את זה, זמן ההכנה קצר. וכמובן - סלט. לוקח בדיוק 5-10 דק' לחתוך אותו. חשוב מאוד בעיניי להוסיף סלט או לפחות ירקות חתוכים גס לכל ארוחה שהיא. זה משביע, זה ממלא, זה שיא הבריאות, וזה לגמרי עניין של הרגל. אם תתרגלו להוסיף ירקות לכל ארוחה (אפילו לא חתוכים - לשטוף ולהוציא מהמקרר ולנגוס בהנאה, או לקחת קופסאות שימורים לדוגמא של מלפפונים חמוצים) תראו שקל לכם הרבה יותר בדיאטה. 

3. בהמשך לסעיף העליון - "אין לי זמן לספורט". קודם כל, נתון מעניין - הספורט מהווה רק כ- 30% מהירידה במשקל. התזונה היא הערך המכריע. אם למישהו באמת אין זמן לספורט (ויש כאלו, אך מעטים) - אפשר להתמקד רק בתזונה וזה בסדר גמור, לפחות בשלב הראשוני. אח"כ כדאי מאוד להוסיף ספורט כדי להימנע מעודפי עור רופפים. מאידך, שמעתי בעבר על דעה לפיה מומלץ שלא לעשות יותר מדי ספורט בשלב הראשוני כדי להימנע מסימני מתיחה. בכל מקרה, אין שום ספק שצריך לשים את שינוי אורח החיים בראשית סדר העדיפויות. אין כזה דבר אין זמן. אני תמיד אומרת - אם אובמה או כל אדם מאוד עסוק אחר יכול לעצור לחצי שעה ביום ולעשות ספורט, גם אתם יכולים. זו רק שאלה של רצון והחלטה.

4. "לאכול בריא זה יקר". כעיקרון, יש בזה משהו. אם תלכו לכל מיני סופרים מיוחדים וחנויות טבע ותקנו "רק אורגני", "רק בריא" וכו' - סביר להניח שתצאו עם חשבון מנופח, שלא מתאים לכל אחד. גם אם תרצו לצרף לזה מנוי בחד"כ, זה עלול להרקיע עד 500 ש"ח לחודש בלי בעיה (שלא נדבר על מאמנים אישיים). אבל, בשורה התחתונה - אוכל בריא הוא אוכל לא מעובד ולכן הוא דווקא זול. ארוחה היום במקדונלדס לדוגמא עולה כמדומני כ- 35 ש"ח (אולי אפילו יותר, אני לא מעודכנת). במחיר הזה אתם יכולים להכין סיר אורז שיספק כמה אנשים + חזה עוף לכמה אנשים + סלט. סתם דוגמא כמובן. בסה"כ כדי לעשות ספורט צריך מצרכים בסיסיים. כאלה שלא מגיעים בקופסאות צבעוניות בד"כ. לדוגמא - אורז, לחם (אפשר מלא או קל, תלוי בכם), גבינות משלל סוגים, ירקות מכל הצבעים והמינים, טונה, עוף, קטניות ומה לא. כל אלו הם מוצרים זולים יחסית, ורוב הסיכויים שהארוחה תצא לכם יותר זולה מאשר להזמין אוכל או לחמם ארוחות מוכנות, מנות חמות וכו'. גם מבחינת הספורט - תמיד אפשר לצאת להליכה ברגל (ולא, החורף אצלנו זה לא תירוץ. זה לא חורף זה... אלא אם כן אתם גרים במקום ממש קר, אין לכם תירוץ! גם תמיד אפשר להתאמן מול הטלוויזיה בבית אם זה חשוב).

5. "אני שונא/ת ספורט". כן, גם אני. הפעם האחרונה שבה נהניתי מספורט, נכון ללפני שבועיים, באופן אמיתי לגמרי, היה בילדות. הייתי ילדה מאוד פעילה, רקדתי בג'אז, הייתי קופצת בחבל, גומי, כל היום על אופניים, רולרבליידס........ הוצאתי המון המון מרץ. בכלל, נראה שהדור היום גדל על המחשב והם פחות פעילים באופן מובהק. אבל לא ניכנס לזה. בכל אופן - כתבתי על זה בפוסט קודם ואני אכתוב בשניים שלושה משפטים גם עכשיו - יש המון המון המון סוגים של ספורט. על קצה המזלג: החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס). יש גם פעילות מול הטלוויזיה (למשל שיעורי האירובי של גלעד ינקלביץ' בערוץ הספורט), ושיעורים אחרים כמו "ריקוד החיים", שהתחלתי בו לפני שבועיים  (מומלץ בחום, מאז הילדות לא יצאתי עם חיוך על הפרצוף משיעור ספורט!! פירוט בפוסט על בחירת פעילות גופנית).
אין שום סיכוי שלא תמצאו משהו שאתם אוהבים. מספיק לחפש קצת בגוגל אפילו, כדי לגלות כל מיני אנשים ששנאו ספורט ופתאום התאהבו בענף מסוים. הגוף שלכם במהותו בנוי כדי להיות פעיל. נכון, נורא נוח לשבת על הכסא בבית אבל הוא יודה לכם מאוד אם תפעילו אותו בין קריאת בלוג אחד למשנהו (לא שאני מתלוננת שאתם קוראים פה, כן? ;-) ). אפשר גם להתחיל רק מפעם אחת בשבוע, או רק 10 דק' כל פעם וכו'. מה שמתאים לכם, העיקר שתעשו.

6. "אני שונא/ת ירקות ופירות". גם כאן, כמו בספורט - אין סיכוי. הנה קטע על עצמי - עד גיל 17 שנאתי סלטים. לאמא שלי יש טעם מאוד שונה משלי, והיא אוהבת להכין סלט שבד"כ מורכב ממס' ירקות (עגבניות ומלפפונים, בד"כ), בצל, ותיבול. התיבול הוא מה שהפריע לי בילדות/נעורים - היא נהגה לשים חומץ בסלט ולא מעט מלח, ושנאתי את הטעם. מה לעשות, לאנשים יש פלטת טעמים שונה, יהיה לכם קשה למצוא שני אנשים עם בדיוק אותו הטעם. בגיל 17 הייתי בבית של חבר שהיה לי דאז, והחלטתי לטעום את הסלט שאמא שלו הכינה מתוך נימוסין. זה היה סלט פשוט - מלפפונים, עגבניות, גמבה, אולי בצל, מי זוכר. ופתאום - נדהמתי! היה לי טעים! פשוט כי התיבול היה שונה לחלוטין.
במילים אחרות - אם לא תחקרו ותנסו באמת הכל, לא תדעו. אני אישית לא מכירה מישהו שבאמת לא אוהב ירקות לגמרי. גם אני ששנאתי ירקות, היום נהנית מהם מאוד, כשאני מכינה אותם כמו שאני אוהבת. אז נכון, יהיו כאלו שהטעם שלי לא יהיה לטעמם (לדוגמא, אני שונאת רטבים חזקים על הסלט שמציפים אותו), וזה בסדר. אז תחקרו - יש מגוון מטורף היום. החל מהירקות הפשוטים שאנחנו מכירים (שגם אותם, אפשר לבשל במניין דרכים. אני למשל אוהבת מאוד עגבניות בתנור), ועד לירקות אחרים כמו אספרגוס, בטטות, עלי תרד, נבטים למיניהם, חסות משלל סוגים, קישואים וכו'. כמעט את הכל אפשר לבשל בלא מעט דרכים ובתיבולים שונים ומשונים.
בירקות ופירות יש המון המון ויטמינים וסיבים חשובים לגוף - אל תוותרו עליהם. מצאו מה מתאים לכם, אני מבטיחה לכם שאתם תאהבו אותם בדרך כזו או אחרת. בגדול - רצוי לאכול ירקות מכל הצבעים האפשריים. הירקות מעידים על סוג הויטמינים שבירק. 

7. "אני נאלצ/ת לאכול הרבה בחוץ בגלל העבודה". הפתרון הכי אידיאלי כאן הוא להכין בסופ"ש אוכל מראש לכל השבוע, או להכין כל בוקר משהו בשביל "לשרוד את היום" ולהשאיר את הארוחה המרכזית לערב (מתאים רק למי שהרעב לא נפתח לו על הבוקר). אני בטוחה שתוכלו למצוא לא מעט אנשים במקום העבודה שלכם שמביאים אוכל מהבית. בסה"כ כשמתרגלים מבינים שזה לא באמת דורש כל כך הרבה כמו שנוטים לחשוב. זה נראה הרבה יותר מעייף ממה שזה. אם זה בכל זאת מרגיש לכם כמו עונש (וחבל, לא להתעצל!) - אופציה אחרת היא כמובן להזמין אוכל כמו סלטים בהרכבה חופשית, וזה מתאים למי שיש לו את היכולת הכלכלית לכך. אפשר כעיקרון גם להרכיב תפריט שיכיל סנדוויצ'ים או אוכל שזמין בשבילכם. אם יש לכם חדר אוכל במקום העבודה - נסו לאכול את האופציות הבריאות יותר (ורצוי כמה שיותר נטולות שמן). תמיד תוכלו למצוא סלט טרי או ירקות מאודים, אורז או פחמימה אחרת, ועוף, בשר בקר או דגים. רצוי מאוד לאכול צלחת גדולה אחת, שתהיה מחולקת כך - חצי מהצלחת - ירקות (חיים/מאודים, מה שבא לכם), רבע צלחת פחמימות ורבע צלחת חלבונים. אני בעצמי ירדתי ככה בעבר 15 ק"ג. זה אפשרי אם מוותרים על המאכלים השמנים שמוצעים (כמו כל מיני בורקסים, צ'יפסים וכו'). 

8. "זה הגנים שלי" / "יש לי נטייה להשמנה" / "אני לא יכול להיות רזה" / "ניסיתי" וכו' - כאן זה כבר עניין של החלטה בראש, של סדרי עדיפויות ושל מחשבות לא הגיוניות שמכשילות אתכם. בשורה התחתונה - אם אנשים שהיו 300 ו- 400 קילו הצליחו לרדת במשקל, גם אתם יכולים. איך עושים את זה? כנסו לפוסטים הקודמים שלי בעניין ראייה דיכוטומית (שחור או לבן), יתרונות מול חסרונות בשינוי אורח החיים וטיפים למוטיבציה.

9. "אני מכור/ה לפחמימות / "מכור/ה לאוכל" ולא יכול להפסיק! - כמו בסעיף הקודם, בכל עניין אפשר לטפל. השאלה היא מה מכשיל אתכם ומה עובר לכם בראש. רצוי מאוד לעבור גם בדיקות רפואיות כדי לאבחן מה מצבכם הרפואי, אם יש בעיה כלשהי וכו'. בשורה התחתונה אתם צריכים למצוא שיטה שתתאים לכם. אם מרכז הבעיה היא אכן שאתם מכורים לאוכל ולמעשה חושבים שאתם אכלנים כפייתיים וניסיתם כבר הכל, אולי למשל כדאי לכם ללכת ל- OA. קראו על הדיאטות והשיטות השונות בפוסט קודם.

10. "אין לי כוח רצון" / "אין לי שליטה". הרחבתי על זה בפוסט קודם גם כן - "ללמוד להגיד לא". על קצה המזלג - מומחים רבים אומרים שדיאטה אינה תלויה בכח רצון, אלא בלקיחת החלטה לשינוי. אני חושבת שזה עניין של אופי יותר מהכל - יש כאלו עם שליטה עצמית מאוד גבוהה ויש כאלו שהם כעלה נידף ברוח. לאותם אנשים אני אומרת - היעזרו בסביבה שלכם, תמשיכו להיזכר מדוע אתם מבצעים את התהליך. תתחילו להאמין בעצמכם ולדמיין את עצמכם לאחר השינוי. בסופו של דבר - כשמוצאים את השיטה והדרך הנכונים לנו, נוכל למצוא פתרון לכל מכשול שצץ. נתתי גם טיפים איך להימנע מבולמוסים ומאכילה מופרזת בכלל בפוסט בנושא, ואני מקווה שהוא יצליח לעזור. בשורה התחתונה - לכל אחד יש ימים שבהם הוא לא מצליח, ימים שבהם מאבדים את "השפיות" פתאום ומנשנשים ללא הרף. החוכמה היא להבין שזה לגמרי תקין ולדעת להמשיך הלאה בכיוון הנכון. גם בנושא הזה, כדאי להציץ בפוסט האחרון על חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן). 

11. "יש לי ילדים קטנים, אני לא מסוגל/ת להפסיק לאכול את השטויות שלהם". קודם כל - יסלחו לי כולם, כן? אבל זה לא שונה במיוחד מכל מיני הורים שאני רואה שחוגרים חגורה לעצמם אבל הילדים נשארים חופשיים במושב האחורי ברכב, כשהם נתונים לסיכון חיים בתאונה, חס וחלילה. מה קרה, לעצמכם אתם יודעים לדאוג אבל לילדים שלכם לא?
אז בדיוק כמו בדוגמא הזו, גם כאן - זה בדיוק הזמן להקנות הרגלים בריאים לקטנים שלכם. תנו להם דוגמא לחיים - תראו להם שלאכול בריא זה טוב, שאוכל אינו פתרון לבעיות רגשיות, שחיים פעילים ובריאים הם מה שיעשה אותם מאושרים ושמחים. נכון, יותר קל לתת לילד שלכם איזה ממתק כשהוא בוכה, אבל מניסיון שלכם, ברוב המקרים, אתם אמורים לדעת כמה הרסני זה עלול להיות לטווח הרחוק. אולי אין לי כל כך "זכות" לדבר כי אני עדיין לא אמא, אבל אני חושבת שעדיף שלא להכניס את האויבים האלה הביתה מלכתחילה. אולי עדיף ללמד את הילדים שממתקים ושאר "שטויות" זה לכיף, פעם ב.. במסיבות או בטיולים מיוחדים עם אמא/אבא, אבל לא כנשנוש קבוע ביום יום.
גם אם אתם ממש חייבים - השתדלו לקנות חטיפים בריאים יותר, או (כמוצא אחרון) לקנות כאלו שאתם לא מתים עליהם אבל הילדים כן. בגדול - אני ממליצה שלא להכניס אוכל כזה הביתה מלכתחילה, במיוחד אם אתם לא עומדים בו ובסופו של דבר אתם אלו שאוכלים את השוקובו של הילד שלכם "כי הוא מטפטף". 

לסיכום, הכל זה שאלה של כמה אתם רוצים את זה. האם אתם באמת רוצים לעשות שינוי בחיים, או שאתם מצפים לתרופת פלא לא הגיונית שתגאול אתכם מחיים עם הרגלים גרועים ולא בריאים. כדאי לקרוא את אחד מהפוסטים הראשונים על מניעים ומוטיבציות לשינוי. אני מאמינה ששינוי יכול להיעשות רק מתוך מניע נכון, ולא מתוך מניע זמני או שתלוי לחלוטין במראה הגוף שלכם.
אמצו מטרה הגיונית וחיובית (לאכול בריא, להוריד את רמות הסוכר / כולסטרול בדם, להיכנס לכושר / להיות פעילה / לשנות את ההרגלים של כל המשפחה וכו'), ולא מטרה לא שפויה, לא הגיונית שמגיעה ממקום שלילי ("אני רוצה להיות בהיקפים/משקל של קייט מוס" / "אני אראה לכל הסביבה שלי מה זה, נמאס לי מההערות שלהם!" / "נמאס לי מעצמי").
חשבו חיובי, מצאו את הדרך שלכם ואך ורק שלכם, ואתם כבר תצליחו. הכל תלוי אך ורק בכם. אולי עכשיו זה נראה נורא רחוק או בלתי אפשרי, אבל כל אחד יכול (כמעט).

*החיים בשחור או לבן - או למה כדאי להיפרד מהפרקפקטציוניזם

יוצא לי לחשוב לא מעט בימים האחרונים (כנראה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל נניח לזה כרגע :-P ). חשבתי הרבה על הראייה הדיכוטומית שלי על החיים - הכל בד"כ או שחור או לבן.

ידוע שזה מאפיין חזק מאוד של הרבה אנשים שמכורים לאכול, אנשים שמנים וכיו"ב (גם כאן, זה יהיה פוסט לאנשים עם הפרעה של ממש ולא בדיאטה של 5 ק"ג, תסלחו לי).

ראייה דיכוטומית היא כזו של "הכל או כלום". או שחור, או לבן. לילה או יום, גבוה או נמוך, יפה או מכוער. הדובדבן שעל הקצפת - מושלם או כשלון.

אין אמצע, אין בינוניות, יש או X, או Y.

הראייה הזו, לדעתי, מגיעה בגלל תכונה אחת והיא פרפקטציוניזם. מילדות מלמדים אותנו לשאוף להיות מושלמים. מי שאכן נוטה להיות פרפקטציוניסט, בד"כ רואה את העולם בשחור או לבן וזה בא לידי ביטוי בכל נושא שהוא בעולם - לימודים, קריירה, יחסים בין אישיים וכו'. אבל המקום שאני מן הסתם רוצה לדבר עליו הוא השינוי באורח החיים.
הבעיה בחשיבה דיכוטומית כזו של שחור או לבן, היא שהיא גורמת לנו שלא להתייחס אל עצמנו בפרופורציה הנכונה ולשים את עצמנו במשבצת הכישלון עוד הרבה לפני שהגענו אליה.לדוגמא -

אם הצלחתי בדיאטה - אני מצליחה, אני מתקרבת לשלמות. אם אכלתי נשנוש אחד לא במקום - אני כשלון.
אם ירדתי משקל/אחוזי שומן/היקפים בצורה טובה - אני מצליחה, אם לא ירדתי (גם אם לא עליתי) - אני כשלון.
אני או שמנה - או רזה.
אני או בכושר, או לא בכושר.
האוכל הזה הוא רק בריא, או רק רע לבריאות.

מי שקרא את הפוסט האחרון שלי יודע שהשבוע ירדתי רק 300 גר' במשקל ו- 0.6% בהיקפים, וזה קצת דיכא אותי (לפחות בשעות שאחרי המדידה). מצאתי את עצמי ממשיכה עם מחשבות לא הגיוניות שנובעות מחשיבה דיכוטומית - "אני אף פעם לא אצליח. זה יהיה כמו פעם, אני שוב אכשל. אני אוהבת את עצמי גם ככה, מה זה משנה... השינויים קשים מדי - זה או הכל או כלום - או לשנות את כל אורח החיים או לחזור להרגלים הישנים, ואולי קל יותר לפנות לאופציה השנייה. אני שוב, בדרך לכישלון". 

הבעיה היא שהחשיבה הזו לא מובילה אותנו לשום מקום. מזמן מדענים הגיעו למסקנה שמחשבה אכן יכולה ליצור מציאות ברמה כזו או אחרת (ולאחרונה קראתי מאמר טרי מאוד לפיו מחשבות אכן יכולות לשנות תפקוד פיזי בגוף!). המחשבות האלו גורמות לנו להתמקד בשלילי, במחשבות לא רציונאליות. הן מונעות ע"י הפחד להיכשל שוב, שלא להצליח, והן הרסניות. מאוד הרסניות. 

אחרי חשיבה ארוכה עם עצמי הבנתי שזה לא נותן לי כלום ואני חייבת "לצאת מזה". לתת לעצמי איזו סטירת לחי מצלצלת שתעיר אותי. "היי, את שם! את לא כישלון. את מתמידה, ואת מצליחה, זה לא משנה אם נתקעת לשבוע מסכן. זה כלום מהחיים שלך! את יכולה לשנות את החיים שלך, וזה תלוי רק בך! ובשורה התחתונה - זה רק אוכל אל מול חיים שלמים של בריאות, קלילות והנאה מכל מה שיש לחיים להציע. פשוט תזכרי למה את עושה את זה ואיך היה פעם". 

למעשה, מומחים אומרים שבאמת כדאי להתמקד במחשבות חיוביות ולא במחשבות שליליות. המחשבות השליליות של  "נו, רק האוכל הזה וזהו" / "אני כשלון" / "למה כולם רזים ואני לא" / "לעולם לא אצליח" / "אין לי שליטה בעצמי" מכשילות אותנו באמת, כי הן גורמות לנו לאכילה רגשית. מהר מאוד, אחרי מחשבות כאלו, תמצאו את עצמכם מול המקרר נוגסים באיזה ביסקוויט שתשכחו ממנו ומהטעם שלו אחרי 10 דק'. לעומת זאת, חשיבה חיובית או לכל הפחות חשיבה הגיונית ורציונלית היא זו שתוביל אותנו קדימה, לשינוי אמיתי. זה אומר להתחיל לחשוב במונחים של "אני כן יכול/ה.", ולהזכיר לעצמנו כל הזמן למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. לקחת את הדברים בפרופורציות. לדוגמא, זה שירדתי "רק" 300 גר' - זה לא רק, זה גם הישג, זה גם משהו בדרך אל המטרה. ומעבר לזה - לא עליתי במשקל! זו גם הצלחה גם אם קטנה יותר. 

הדרך לעשות את השינוי הזה היא קודם כל לזהות כמובן מחשבות שליליות. אתם מכירים אותן טוב מאוד - הן אלו שיושבות שם, על הכתף השמאלית (או הימנית, מה שהשדון הקטן הזה מעדיף אצלכם..), וחופרות לכן במוח על כישלונות, אי הצלחה, פחדים.

אחרי שזיהיתם את המחשבה - זה הזמן לנהל דו שיח עם עצמכם. האם למחשבות האלו יש הצדקה? לדוגמא, אם אחרי שירדתי רק 300 גר' אני מתחילה להגיד לעצמי "אוף, בחיים לא אצליח, היה לי שבוע גרוע ונשנשתי ביותר מדי הזדמנויות" - האם יש הצדקה למה שאני אומרת לעצמי? איזה הוכחות אני יכולה להביא לעצמי שבאמת לא אצליח? מה, הסטטיסטיקה שהרוב לא מצליחים? זו לא הוכחה. הסטטיסטיקה שבפעמים קודמות נכשלתי? נו, אז מה. רק למדתי מהטעויות שלי. איזו סיבה יש לי להאמין שאני לא אצליח? אך ורק אחת - הפחד להיכשל שוב, לאכזב את עצמי. יותר קל להרים ידיים עכשיו מאשר אח"כ. אז לא, אני לא כישלון. אין שום סיבה שלא אצליח להתמיד ולשנות את החיים שלי. אני יכולה ואני רוצה!

למעשה, תוך כדי הדיון עם עצמכם, אתם בוחרים לשנות את המחשבה ממחשבה שלילית למחשבה חיובית, ומבצעים את השינוי הזה. לא עוד מחשבות כמו: "מה, אני בעונש? מותר לי" / "רק פעם אחרונה" / "חבל לזרוק את האוכל הזה" / "לעולם לא אצליח" / "אני חסר שליטה" / "אוהבים אותי גם ככה" / "גם ככה אכשל בשלב כזה או אחר ואחזור למצב הנוכחי, עדיף לעשות את זה בלי השמנה בריבית" .
במקום זה - "אני מכיר את הטעם, אשכח אותו מהר וזה לא שווה את זה" / "יש לי שליטה על האוכל ולא של האוכל עליי" / "אני יכול/ה להצליח!" והמשפט האהוב עליי - "האוכל לא בורח לשום מקום!!!!! גם עוד חודש או עוד חודשיים, אני אוכל לפנק את עצמי עם האוכל הזה ולהנות ממנו. האוכל קודם כל כאן בשביל לגרום לי לחיות בצורה בריאה, כדי לאזן את הגוף שלי ולספק לו את הצרכים הבסיסיים שלו. רק אחרי זה , הוא מהווה הנאה". 

כמובן, גם אם הגענו למצב של בולמוס או אכילה מופרזת - צריך לזכור שאפשר לחזור לשגרה ולא קרה כלום. לקחת הכל בפרופורציות. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים - על דרכים להימנע מבולמוסים או אכילה מופרזת כזו ואחרת. 

לסיום, זיכרו - הדרך להצלחה היא לא בקו ישיר וחד למעלה. אנחנו עוברים רכבת הרים מטורפת בדרך. ימים מוצלחים, ימים פחות טובים. אבל כל עוד תבחרו בדרך הנכונה מלכתחילה, אין שום סיבה שלא תצליחו. הכל תלוי בכם ובמחשבות החיוביות. מחשבות יוצרות מציאות, אם רק תבחרו במחשבות החיוביות, יהיה לכם כבר קל יותר.
גם בימים קשים - נסו לשמור על אופטימיות. ואם קרה והיו לכם כמה ימים רעים - אז לא קרה כלום!!! המשקל לא עלה ביום אחד, הוא לא ירד ביום אחד. הסתכלו על הטווח הרחוק ולא על הטווח של היום/מחר. זה באמת לא מה שישנה, אחרי שנים של השמנה. אנחנו רק בני אדם, אנושיים. יש לנו רגשות, יש ימים לחוצים, יש ימים של סטרס. זה הכי טבעי שיש!

עד כאן להיום, שיהיה סופ"ש חיובי לכולם!

אני.

*יתרונות וחסרונות בשינוי אורח החיים

יתרונות:

כמובן, היתרון הראשון והברור ביותר הוא בריאות.
אורח חיים בריא (לאו דווקא רזה, יש לציין, אלא בריא ותקין!), תורם להורדת הסיכונים לחלות במחלות לב וכלי דם, סוכרת, לחץ דם, שבץ, סוגי סרטן מסוימים. כמו כן, פעילות ספורטיבית המתלווה לאורח חיים כזה, משפרת את מרחב התנועה של השרירים, מונעת כאבים בחלקי הגוף השונים, לרבות כאבי גב, עוזרת לשמירה על כלי הדם והלב, לחץ דם תקין, איזון השומנים בדם, ובאופן כללי - גורמת להרגשה טובה יותר בגוף.
כבר בשלבים ראשוניים של השינוי באורח החיים (ואני חווה זאת על בשרי בימים אלה) נוכל להרגיש באנרגיה מרובה יותר, שינה טובה יותר, הפחתת מתחים ודימוי עצמי גבוה יותר.
גם בהיריון, שמירה על משקל תקין ופעילות ספורטיבית מבטיחה כאבים פחותים יותר, והריון קל יותר.
כעיקרון, צריך להפריד בין השמנה קלה להשמנה שנקראת "חולנית" (Obesity), אבל יש כלל מאוד ברור - משקל תקין ופעילות ספורטיבית תורמים לבריאות, חד משמעית.

בזמן הקצר שבו עשיתי את השינוי, ההבדל הכי משמעותי שאני מרגישה הוא הבדל ברמות האנרגיה. הייתי יכולה לבזבז סופ"ש שלם בלשבת על הכורסא ולצפות בטלוויזיה, ללכת לאיזו מסעדה לכל היותר, ולישון חצי מהזמן. אין ספק שזה כיף, אבל כשמסתכלים אחורה מבינים שרוב הזמן התבזבז בעוד שיכולתי לצאת ולכבוש את העולם. אנחנו לא הולכים ונהיים צעירים יותר, וכל אדם קשיש על ערש דווי יאמר לכם כי החיים עוברים מהר, מהר מדי, וצריך לנצל כל רגע. בסופו של דבר, הזכרונות היפים שיצרתם הם מה שישאר איתכם, ויש לכם שליטה מלאה עליהם. 

יתרון נוסף הוא יתרון נפשי. חשוב להבין, לפני הכל, שגם אם יש לנו בעיה כלשהי שמפריעה לנו, האוכל הוא לא מה שיפתור אותה. הבעיה תישאר שם גם אחרי שאכלנו עוגה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו. לעומת זאת, אם נשמור על תזונה בריאה, נגלה שרמות האינסולין שלנו בדם נשארות די קבועות ולכן רמות האנרגיה ומצב הרוח שלנו יישארו דומות לאורך כל היום. בנוסף, ידוע כי ביצוע פעילות ספורטיבית משחרר אנדורפינים במוח, וכי המוח מראה על התנהגות דומה של "היי" לזו שמתקבלת לאחר צריכת סמים... זה לא עדיף על אכילת עוגה?? :)

אפילו מבחינה כלכלית, עדיף לאכול אוכל בריא ומזין. תזונה המורכבת ממאכלים פשוטים כגון ירקות, פירות, אורז, קטניות, גבינות, בשר ועוף, ביצים וגם (כן, תתפלאו) לחם - היא גם הזולה ביותר וגם המזינה ביותר. מאכלים מעובדים יקרים, לא בריאים ולא משתלמים, ובד"כ הם אינם משביעים (בין היתר בגלל הסוכר והקמח הלבן) ולכן גורמים לאכילה מופרזת, שעולה יותר. 

יש כמובן יתרון נוסף, והוא ההשפעה על הסביבה הקרובה שלנו. כמובן שזה תלוי בגיל שלכם, אבל בשבילי, למשל, מאוד מאוד חשוב איך אני אצטייר מול הילדים העתידיים שלי. האם אני רוצה להראות להם מהם חיים בריאים? להקנות להם הרגלים בריאים של תזונה נכונה ופעילות ספורטיבית? האם אני רוצה לשחק איתם בכל מיני משחקים שדורשים ממני לרוץ ולהיות פעילה? בוודאי שכן. ההשמנה הפכה מזמן להיות תופעה אפידמית בעולם המערבי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בהשמנת ילדים. בארה"ב, לצורך העניין, 1 מכל 3 ילדים יגדל להיות שמן. 2 מתוך 3 כשמדובר בציבור העני. גם כאן, המימדים דומים ואפשר לראות יותר ויותר ילדים שמנים. אז, אני יכולה לפנות לפתרון הקל של לצרוך אוכל מוכן, שומני, לא בריא, או שאני יכולה לבחור בדרך הבריאה. היא לא תמיד ארוכה יותר, אגב. בזמן שבו ניסע לקניון לאכול משהו מהיר, נוכל לבשל סיר שלם של אורז, לחתוך סלט ענק, להכין עוף בתנור או כל דבר אחר. כנ"ל בזמן שלוקח לחכות לפיצה... עד שהשליח יגיע תוכלו כבר להכין ארוחה שלמה.
ולסיום, כאמור, מבחינה כלכלית הדרך הבריאה היא עדיפה (בארה"ב אגב, אין את הפריווילגיה הזו - ירקות ופירות לדוגמא עולים יותר מאשר אכילה במקדונלדס....). 

ומהם החסרונות?
החסרונות מסתכמים בקושי להסתגלות לשינוי אורח החיים לרבות קבלת ההחלטה על השינוי, וההבנה כי זה שינוי לכל החיים, ולא רק למען "דיאטה". 

אני בטוחה שיש מישהו שיקפוץ ויגיד -"אבל אני לא אהנה יותר מהאוכל, זו ההנאה הכי גדולה בחיים שלי! איך אני אוכל לשנות משהו שכל כך חשוב לי?"
אז יש לי תשובה, אפילו תשובה טובה (בזכות חבר טוב שלי, ע' - תודה שהראת לי את נקודת המבט הזו) -
מעבר לכך שזה עניין של סדרי עדיפויות (כדי להצליח חייבים לשים את השינוי באחד המקומות הראשונים אם לא המקום הראשון בסדרי העדיפויות), כשאנחנו אוכלים כל מה שבא לנו בכל רגע נתון (או אפילו מגבילים את עצמנו מעט, אבל בהחלט לא מגבילים מספיק) - אנחנו מגיעים למצב שבלוטות הטעם שלנו מתרגלות לאוכל עם טעמים חזקים יחסית. מעבר לזה, פתאום קולה למשל, או חטיף שוקולד גדול, או כל דבר שאתם לא אמורים לצרוך באופן יומיומי בתזונה בריאה - הופכים להיות יומיומיים. רגילים. אתם כבר לא באמת מתרגשים מהם כמו שאתם חושבים. אז עכשיו בא לי צ'יפס, אני אוכל צ'יפס. נהנתי ל- 5 דק' ו.. אז מה? עוד צ'יפס. לא משהו מיוחד.

אבל, כשעושים את השינוי הזה באורח החיים, ואוכלים את הדברים האלו לעיתים רחוקות הרבה יותר - המאכלים האלו באמת הופכים למשהו מיוחד. אני אתן דוגמא מהחיים שלי - בעלי היה כמעט מכור לקולה. מת על זה. סתם לידיעה - בפחית קולה יש 9 כפיות סוכר. זה ה-מ-ו-ן!!! מהיום שבו התחלנו בשינוי, הוא לא שתה כלום מלבד מים, למרות שאנחנו יכולים לצרוך משקאות דיאט. אתמול, הוא לגם קולה זירו, קרה כזו וטעימה... ואין לכם מושג איך הוא התענג!!!! פתאום, הקולה הזו שהוא היה כל כך רגיל אליה (לפני זה הייתה קולה רגילה ועכשיו זירו, ובכל זאת..) - הפכה להיות אחת מתענוגות החיים. מה יקרה כשנרשה לעצמנו ארוחה טובה במסעדה או קינוח טוב? אני בטוחה שרמות ההתלהבות שלנו יהיו מטורפות! (בהנחה, כמובן, שלא ניפול על אוכל מזעזע :-P )
אז נכון, בינתיים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו שום דבר מחוץ לגבולות התפריט, אך ברור שכשנגיע למצב של "שמירה" על המשקל, נאפשר לעצמנו להנות אחת לכמה זמן (נניח, שבוע) ממשהו שאנחנו באמת מפנטזים עליו. ואז, הוא לא יהיה "עוד חפיסת שוקולד" אלא הוא יהיה משהו באמת מיוחד. 

מה שבטוח - לא משנה כל היתרונות האלו, אם לא תרצו בשינוי הזה באמת. חשוב מאוד לקבל את הקושי שבשינוי ההרגלים, להבין מה המשמעות של השינוי, מה נצטרך להקריב, מה נרגיש במהלך השינוי, עם מה נצטרך להתמודד.
רק כשעושים את השינוי מתוך הבנה מלאה ומושלמת של התהליך, ומתוך הכרה שלו והשלמה איתו, נוכל להצליח. 

חשוב גם להבין, שההרגלים שלנו טווים רשת של עצבים במוח. אני ממליצה לראות סרט שנקרא "בליפ" שדן בין היתר על הנושא הזה. למעשה, כל פעם שאנחנו חוזרים על הרגל מסוים, הוא עובר באותם עצבים במוח. אחרי תקופה ארוכה נוצרת מעין רשת מיוחדת של עצבים. דמיינו את רשת קווי הטלפון או החשמל שעוברת ברחוב שלכם. החשמל יעבור תמיד שם. כשניצור הרגל חדש ומנוגד להרגל הקיים, המוח יצטרך לטוות רשת חדשה של עצבים. זה לוקח זמן וצריך לקבל את זה. זה בדיוק כמו שחברת החשמל או בזק יצטרכו לתקוע עמודים חדשים ולהעביר חוטים חדשים כדי להעביר את רשת החשמל/הטלפון ממקום אחר. יש שטוענים שצריך לחזור על הרגל 21 פעמים בשביל שההרגל יהפוך להרגל, אבל אני לא יודעת כמה זה נכון.
מה שאני כן בטוחה בו - זה שזה רק עניין של זמן עד שהרגל חדש יהפוך להיות הרגל רגיל ובריא.

*מוטיבציה ומניעים נכונים לדיאטה ושינוי אורח החיים

רציתי לכתוב קצת על מניעים לדיאטה/שינוי אורח חיים (אני רוצה לכתוב רק "שינוי אורח חיים" אבל "דיאטה" זה יותר קצר. רק שתדעו שאני תמיד מתכוונת לשינוי אורח חיים ולא לדיאטה במובן השלילי של המילה. גם לזה אני אתייחס מתישהו בבלוג) - 

האם יש מניעים נכונים ומניעים לא נכונים? מאיפה וממי כדאי לשאוב מוטיבציה, או שמא היא אמורה להגיע עמוק מבפנים? ובכלל, האם דיאטה זו שאלה של כוח רצון, או שהאחרון אינו אמור להיות חלק משמעותי בשינוי?

מניסיוני הארוך מאוד בדיאטות ושינויים באורח חיים, גיליתי שזה מאוד מאוד בעייתי כשהמניע הראשוני (ולעיתים היחיד) מגיע ממניעים של מראה חיצוני בלבד. אני מדברת כמובן על דיאטות שנובעות ממחשבות עצמיות כגון : "אני לא יפה מספיק" / "אני צריכה להיות רזה יותר ואז אהיה מאושרת" / "אני רוצה להיות במידה 36-38, אז כולם יאהבו אותי"  ושאר משפטים כאלו.
הבעיה הראשונה במניע של מראה חיצוני, היא שהוא לא "מחזיק מים". הכוונה היא שאנחנו משנים את הדעה לגבי עצמנו מדי יום ביומו. יש ימים שבהם נתעורר בבוקר, נסתכל במראה ונרגיש ממש רע עם עצמנו. פתאום יש איזה חצ'קון שנורא מפריע, העור נראה קצת רופס, פתאום שמים לב לאיזה קמט.... והבטן... אוי לבטן.. והרגליים. כל אחד ומה שמפריע לו. ביום כזה, תהיה לנו מוטיבציה עצומה לעשות שינוי.
אח"כ, ביום אחר, נקום ופתאום נרגיש הכי יפים בעולם. נתלבש יפה, נשים בושם טוב, תכשיט או שניים, והמוח שלנו ימלא אותנו במחשבות חיוביות כגון : "למרות הכל אני סקסית" / "שכחתי כבר איזה עיניים יפות יש לי " / "היום בא לי לכבוש את העולם". ואז מה? למישהו אכפת מהדיאטה? משינוי אורח החיים? אתה רוצה לקום בבוקר ולטרוף את העולם, תרתי משמע! פתאום לאכול המבורגר נראה נורא כיף, טעים, משהו שצריך לעשות כי חיים פעם אחת. 

מה שאנחנו שוכחים הוא, שלא רק לנו יש ימים כאלו. גם לדוגמניות, אני מבטיחה, יש ימים שבהן הן חושבות שהן נראות רע מתמיד. כי כולנו בני אדם. אנחנו לא יכולים להתבסס רק על המראה החיצוני כמניע וכדי לשאוב מוטיבציה אם אנחנו רוצים להצליח. חסר שם משהו, משהו שישאר שם תמיד לא משנה מה. 

מניע בעייתי נוסף הוא מניע של הסביבה - "נמאס לי שמסתכלים עליי כאילו שאני שמנה" / "נמאס לי מהערות הסביבה ש"אם רק היית רזה, היית מדהימה" / "אמא שלי מציקה לי כל החיים ונמאס לי, אני חייבת להרזות" / "בעלי מציק לי ואני חייבת להרזות למען הזוגיות".
ידידיי היקרים - לא! פשוט לא! לא עושים שינוי באורח החיים ממניעים כאלו. גם כאן, המניעים האלו באים והולכים. יום אחד אנחנו נורא רגישים ואכפת לנו מה כל אחד אומר וחושב עלינו. וביום לאחריו, פתאום נגיד לעצמנו - לעזאזל על כל העולם. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים, אני חי אך ורק בשביל עצמי, אלו החיים שלי!
גם כאן, יהיה קשה מאוד להתמיד בשינוי אורח החיים, אם נתבסס רק על זה.

אני מאמינה, שחשוב שמניע יהיה מניע קבוע. כזה שלא יכול להשתנות. מניע עובדתי.
מניע כזה הוא מניע רפואי/בריאותי.  אני חלילה לא אומרת שלא יכולים להיות מניעים חיצוניים כפי שתיארתי למעלה, אבל חשוב שיהיה מניע קבוע, סטטי. מניעים רפואיים יכולים להיות כל מה שקשור לבריאות הגוף - החל מאנשים שחולים בסוכרת ועליהם לשנות את אורח החיים כדי שהסוכרת לא תדרדר במהלך השנים. דוגמא נוספת היא אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, כולסטרול, בעיות לב. כל אלו יכולים להגיע למצבים נוראיים ואף למוות. הרבה אנשים שחולים במחלות האלו, ממשיכים לומר לעצמם שזה לא בשליטתם, ולכן הם לוקחים כדורים לויסות המחלות. כדורים להורדת לחץ דם, כדורים לבעיות לב וכו'. הם מפחדים להתמודד עם עצמם ועם העובדה שהכל מתחיל ונגמר (למעט מקרים נדירים של גנטיקה בעייתית) באורח חיים בריא - אכילה נכונה ובריא בשילוב פעילות ספורטיבית.
מניע רפואי אומר שאנחנו רוצים לעשות את השינוי כדי להיות בריאים וכדי להרגיש יותר טוב. כדי שנוכל ללכת ברגל מבלי להתעייף, כדי שנוכל לקשור את השרוכים בקלות (מי שהיה מספיק שמן יודע שזה מאוד קשה כשהבטן מפריעה בדרך...), כדי שנוכל לשחק עם הילדים שלנו, כדי שנוכל לעלות במדרגות מבלי לעצור ולהתנשף, כדי שנוכל ללכת לטיולים, לטפס על הר, לקפוץ כמו ילדים קטנים ולעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. כל עוד יש לנו את הנתונים הבסיסיים אין שום סיבה שלא נוכל לעשות זאת. אין שום סיבה שנמשיך להאמין שהחיים שלנו ימשיכו להיות חיים שתלויים בעולם הטכנולוגי (מי שראה Wall-E ידע מיד על מה אני מדברת). אנחנו לא צריכים להיות תלויים במעלית, באוטו , במדרגות הנעות או ברכבל. אין שום סיבה שלא נהיה מסוגלים לעלות גם 50 קומות ברגל. יותר מהכל, אין שום סיבה שלא נחיה את חיינו במלואם. שנזדקן בצורה מכובדת, עם מינימום מכאובים וכאבים, עד שנמצה את החיים עד תומם. מי שמקשיב לאנשים מבוגרים/קשישים יודע - בסופו של דבר, מה שחשוב זה מה שהספקנו בחיים, האם מיצינו אותם? או שבזבזנו אותם על חיים לא מספקים?

בשבילי, לדוגמא, המניע הוא מניע בריאותי. אבא שלי ז"ל נפטר בדיוק מהבעיות האלו, לפני 6 שנים. הוא היה שמן רוב חייו וסבל מלחץ דם גבוה, סוכרת, כולסטרול ובעיית לב. אני יודעת שיש לי גנטיקה דומה והרגלים דומים, ואם לא אשנה את אורח החיים שלי, יכול להיות שגם אני אלך לעולמי מוקדם מהצפוי.
כמובן שאני גם רוצה לתת דוגמא טובה לילדים שלי - דוגמא של מהי אכילה בריאה ונכונה, של אי אכילת מאכלים "מנחמים" כדי לפתור בעיות רגשיות, דוגמא של חיים פעילים. אני רוצה לשחק משחקים פיזיים עם הילדים שלי ולא להתעייף, ואין שום סיבה שלא אצליח!

בנוסף, אני בהחלט מאמינה שכל אחד שצריך לעבור שינוי אורח חיים, יכול למצוא מניע בריאותי. מי שלא יכול למצוא מניע כזה - כנראה שאין שום סיבה שיעשה שינוי באורח החיים!
אני כמובן מדברת לדוגמא על כל מיני נשים עם BMI 20 שנורא רוצות להוריד 5 ק"ג כדי שיוכלו להיכנס למידה 34 ולהיראות כמו הדוגמנית/הסלב האהובה עליהן. מבחינה רפואית אין שום סיבה לעשות דיאטה כזו. הכל בראש ונובע מההשפעות התרבותיות הכל כך הרסניות שיש לנו בעולם. אז לא, יקירתי - אם את שוקלת 57 ק"ג ואת 1.70 ואת נורא רוצה להיות 53 ק"ג, אז אין שום סיבה שתעשי דיאטה. מה שאת באמת צריכה זה שינוי בראש או לנסות לחטב את הגוף באמצעות ספורט. דיאטה היא הדבר האחרון שיהיה בריא לגוף שלך, ברוב המקרים. 

לסיום, מניע קבוע הוא פשוט חשוב מאין כמוהו. מניע הספורט והבריאות תמיד יישאר שם, גם אם נקום יום אחד בבוקר ונרגיש נורא, וגם אם נרגיש נפלא. 

העיקר, שתעשו את השינוי מהמניעים הנכונים. חשוב לי להדגיש - אין שום בעיה שתעשו את השינוי גם ממניעים שבאים והולכים - כמו של מראה או יחס סביבתי. אבל חשוב שהמניע הראשוני יהיה מניע כזה שלא ישתנה מחר בבוקר. 

בהצלחה לכולם!