*ללמוד להגיד "לא"

אלא אם כן אתם חיים באיזו ביקתה נידחת על פסגת הר בודד בנאפלנד, כנראה שאתם נאלצים להתמודד מדי יום עם פיתויים בלתי פוסקים שאופפים אותנו מכל עבר.

אתם נוסעים בבוקר לעבודה, העז של yellow קוראת לכם לעצור ולשתות איזה קפה. ברור שיש מבצע כרגע על הדרך על קפה ומאפה, או 3 חטיפים במחיר מצחיק. מה, לא תקנו? אתם מורעבים, לא אכלתם מאתמול בערב.

הגעתם לעבודה, והחבר'ה במשרד מתחילים לצאת להפסקות כל 5 דק' ולקפוץ מחדר לחדר עם שלל נשנושים טעימים. גם על דלפק המזכירה יש עוגיות או סוכריות. וכמובן שהיום, באופן מיוחד (ואיכשהו כל יום הוא יום מיוחד כזה), יש לצילה/משה/דנה/ברוך יום הולדת. אז חוגגים עם עוגה. ובורקסים. ועוגיות. מה, לא תיקחו חתיכה קטנה "רק לטעום"?

בצהריים, בהפסקה שלכם, יש שלל מסעדות בסביבה שרק מציעות - טלפון מהיר ואנחנו אצלך עם ארוחה חמה וטעימה. אתם רעבים וכל החבר'ה במשרד מזמינים להם אוכל. מה, לא תזמינו?

בדרך חזרה, שוב ה"ילו" הזה, שוב כל מיני פלאפליות מכל עבר במבצעים. חישוב מהיר - זה זול ואין לי כוח להכין ארוחת ערב. 15 שקל ואני עם ארוחה שלמה ביד. זה פחות ממה שיעלה לי להכין עכשיו ארוחה שלמה בבית. וככה יהיה לי זמן לבלות עם בן הזוג שלי או עם הילדים, במקום להכין אוכל. למי יש כוח בכלל להכין אוכל אחרי העבודה... מה, לא נעצור?

ובערב תמיד יש איזה אירוע, תמיד יש (אצלנו היהודים) שלל חגים. תמיד הולכים לבקר את ההורים או החמים וגם שם - הפיתויים נמצאים בכל עבר. רק תקחו, רק תטעמו. אצל מי שיש ילדים, הפיתויים אולי אפילו גדולים יותר - הרבה יותר קל לקחת אותם למסעדת מזון מהיר. הם נהנים, יש שקט, הם מקבלים את מה שהם אוהבים ולא צריך עכשיו לשמוע את הילדה שלכם מתבכיינת שהיא לא רוצה נקניקיות או שהילד שלכם מעדיף עכשיו בכלל מלוואח על החביתה שהכנתם. וברור, שאחרי שהכנתם את המלוואח, הוא כבר לא ירצה אותו ואתם תמצאו את עצמכם אוכלים אותו במקומו. 

באורח חיים בריא, אנחנו צריכים ללמוד להגיד "לא!". כן, תמיד יהיו את האנשים הרזים (והמעצבנים, תודו) האלה שאוכלים את כל הפיתויים האלו ונשארים איכשהו רזים. אבל רבותיי, זה נדיר. ואולי הם בכלל אוכלים רק את הפיתויים ולא אוכלים אוכל אחר. יש גם כאלה. מה זה משנה איך הם עושים את זה, זה לא נורמלי ואתם לא יכולים לעשות את זה מבלי להפוך לבטטות כורסא ענקיות. 

איך אומרים "לא"? 
אין ספק שזה נורא נורא קשה. אולי אחד הדברים הקשים בדיאטה ובאורח חיים בריא. הרי תמיד יהיה את האחד שיחפור לכם - "נו, רק תטעמו. מה, הכנתי..... אתם לא תשמינו מזה שטעמתם קצת". אז טעמתם. פתחתם את תיבת פנדורה. משם, אתם תתחילו לטעום עוד משהו, ועוד משהו. ולפני שתשימו לב - הרסתם את השינוי שכל כך ייחלתם לו.
אין ספק, חלקכם מסוגלים להתמודד יפה ולחלקכם יש שליטה עצמית מדהימה. כזו שבה אתם באמת יכולים להחליט שעכשיו אתם טועמים ואח"כ לא. וזהו. החלטתם. לכם מגיע ח"ח, ללא ספק, אבל הפוסט הזה לא מיועד לכם, כי אתם יודעים כבר להגיד "לא". אתם יודעים להיות בשליטה. אז תעברו הלאה, או שתמשיכו לקרוא, מה שבא לכם ;-)

אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להבין הוא - ששליטה עצמית ו/או כח רצון הם עניין של אופי. לרוב האנשים השמנים (לא אלו בעודף של 5 ק"ג, יקיריי) אין שליטה עצמית קבועה. כח הרצון חזק בהתחלה ונוטה לפוג בהמשך. אם היה להם שליטה עצמית וכח רצון, הם לא היו איפה שהם היום, מן הסתם. יש הרבה מומחים שסוברים שזו אחת הסיבות הראשונות שבגללן אנשים לא מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, או בכלל לא מצליחים בתהליך ההרזייה. שני אנשים כאלו שעולים לי בראש כרגע, לדוגמא, הם ד"ר פיל שכתב על כך באחד הספרים שלו, וג'יליאן מייקלס, המאמנת מ"לרדת בגדול" האמריקאי, לה יש אתר ובו היא מסבירה על דרך הירידה, איך להתמודד עם קשיים וכו'. גם OA, כמו שכתבתי כבר בעבר, אומרים את אותו הדבר - וותרו על כח הרצון.

אז רגע, איך אפשר להצליח בלי שליטה עצמית ו/או כוח רצון? זה נשמע כמו פרדוקס.
המומחים אומרים שזה לא עניין של כח רצון, זו החלטה. ברגע שלקחתם החלטה לשנות את חייכם, זה כל מה שאתם צריכים. ב- OA אומרים שאתם צריכים להאמין שלכוח עליון יש את השליטה, במקומכם.
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב מזה, בכל זאת חייבת להיות קצת שליטה עצמית וגם כשלוקחים החלטה עדיין יש עניין של שליטה עצמית וכח רצון.
הדבר הראשון, הוא עניין התמיכה. אין לי מילים כמה תמיכה יכולה לעזור בשעת הצורך, כשנדמה לכם שאין לכם כבר שום שליטה על השדון הקטן שיושב לכם על הכתף ומטיף לכם לאכול עוד ועוד. הידיעה שיש למי להתקשר, עם מי להתייעץ, יש מי שיגיד מילה טובה כשתספרו לו שהצלחתם להגיד "לא", היא עצומה בחשיבותה.

חשוב גם שהסביבה תהיה מודעת לתהליך שאתם עוברים. חשוב להגיד להם שיעזרו לכם עם ה"לא" הזה. כשאתם במשרד, שיהיה לפחות אדם אחד איתכם שיסמן לכם להיות חזקים ולהגיד לא. זה עוזר, המון. כשאתם לבד קל נורא להגיד לעצמכם : "נו, מה, כולם יאכלו ואני לא? מה זה משנה כבר, זה רק עניין שלי". כשיש מישהו איתכם הוא מחזיר אתכם למסלול. אם הסביבה שלכם תגדיל לעשות, היא גם תדע להרחיק את הנשנושים והשטויות ממכם ולא להציע לכם, אפילו לא לטעום. זה נכון גם לגבי המשפחה שלכם. 

כדי להגיד גם "לא", חשוב גם להבין עם עצמכם למה אתם רוצים לאכול באותו הרגע. שאלו את עצמכם שאלות מנחות - האם אני באמת רעב? / האם אכלתי בשעתיים-שלוש האחרונות? (אני לא רעב בכלל, הבטן עדיין מלאה) / האם אני בכלל צמא? (לשתות במקום) / האם אני משועמם? (ללכת לעשות משהו מועיל וכיפי)  וכן הלאה. טיפים דומים נמצאים גם בפוסט שלי על התמודדות עם בולמוסים, שמתאים לכל אחד שמרגיש שהשליטה ממנו והלאה. 

מצאו דרך לזכור למה אתם בתהליך מלכתחילה. אפשר גם לתלות תמונות של מודלים שלכם לחיקוי או שלכם עצמכם. עוד בנושא - תוכלו לקרוא בפוסט שלי על מוטיבציה. 

לסיום - להגיד "לא" דורש גם החלטה, וגם הרבה עבודה על עצמכם. ברגע שתסתכלו קדימה ותדעו לאן אתם הולכים ומה זה דורש מכם (בין היתר להגיד "לא"), הדרך כבר תהיה קלה יותר.
אני יודעת שיש מביניכם כאלו שלא מאמינים שצריך להגיד "לא" כל כך, ואין ספק כפי שאמרתי שיש אנשים שהדרך הזו מתאימה להם. לכל אחד יש דרך אחרת וזה מקובל לגמרי. דעו את הדרך שלכם ואני בטוחה שתצליחו.
דבר נוסף שחשוב לי להבהיר - אותו "לא" שאנחנו צריכים ללמוד להגיד, אינו חייב להיאמר בכל הזדמנות.  חשוב מדי פעם לפנק את עצמנו, אבל חשוב שזה ייעשה באופן מתוכנן ובמסגרת התפריט או הדרך שלנו, ולא בצורה לא מתוכננת. כשאנחנו לא מתכננים זה כאמור עלול לגרום לכדור שלג שהולך ונהיה גדול יותר ויותר, וצריך להיזהר מזה. 

*מוטיבציה ומניעים נכונים לדיאטה ושינוי אורח החיים

רציתי לכתוב קצת על מניעים לדיאטה/שינוי אורח חיים (אני רוצה לכתוב רק "שינוי אורח חיים" אבל "דיאטה" זה יותר קצר. רק שתדעו שאני תמיד מתכוונת לשינוי אורח חיים ולא לדיאטה במובן השלילי של המילה. גם לזה אני אתייחס מתישהו בבלוג) - 

האם יש מניעים נכונים ומניעים לא נכונים? מאיפה וממי כדאי לשאוב מוטיבציה, או שמא היא אמורה להגיע עמוק מבפנים? ובכלל, האם דיאטה זו שאלה של כוח רצון, או שהאחרון אינו אמור להיות חלק משמעותי בשינוי?

מניסיוני הארוך מאוד בדיאטות ושינויים באורח חיים, גיליתי שזה מאוד מאוד בעייתי כשהמניע הראשוני (ולעיתים היחיד) מגיע ממניעים של מראה חיצוני בלבד. אני מדברת כמובן על דיאטות שנובעות ממחשבות עצמיות כגון : "אני לא יפה מספיק" / "אני צריכה להיות רזה יותר ואז אהיה מאושרת" / "אני רוצה להיות במידה 36-38, אז כולם יאהבו אותי"  ושאר משפטים כאלו.
הבעיה הראשונה במניע של מראה חיצוני, היא שהוא לא "מחזיק מים". הכוונה היא שאנחנו משנים את הדעה לגבי עצמנו מדי יום ביומו. יש ימים שבהם נתעורר בבוקר, נסתכל במראה ונרגיש ממש רע עם עצמנו. פתאום יש איזה חצ'קון שנורא מפריע, העור נראה קצת רופס, פתאום שמים לב לאיזה קמט.... והבטן... אוי לבטן.. והרגליים. כל אחד ומה שמפריע לו. ביום כזה, תהיה לנו מוטיבציה עצומה לעשות שינוי.
אח"כ, ביום אחר, נקום ופתאום נרגיש הכי יפים בעולם. נתלבש יפה, נשים בושם טוב, תכשיט או שניים, והמוח שלנו ימלא אותנו במחשבות חיוביות כגון : "למרות הכל אני סקסית" / "שכחתי כבר איזה עיניים יפות יש לי " / "היום בא לי לכבוש את העולם". ואז מה? למישהו אכפת מהדיאטה? משינוי אורח החיים? אתה רוצה לקום בבוקר ולטרוף את העולם, תרתי משמע! פתאום לאכול המבורגר נראה נורא כיף, טעים, משהו שצריך לעשות כי חיים פעם אחת. 

מה שאנחנו שוכחים הוא, שלא רק לנו יש ימים כאלו. גם לדוגמניות, אני מבטיחה, יש ימים שבהן הן חושבות שהן נראות רע מתמיד. כי כולנו בני אדם. אנחנו לא יכולים להתבסס רק על המראה החיצוני כמניע וכדי לשאוב מוטיבציה אם אנחנו רוצים להצליח. חסר שם משהו, משהו שישאר שם תמיד לא משנה מה. 

מניע בעייתי נוסף הוא מניע של הסביבה - "נמאס לי שמסתכלים עליי כאילו שאני שמנה" / "נמאס לי מהערות הסביבה ש"אם רק היית רזה, היית מדהימה" / "אמא שלי מציקה לי כל החיים ונמאס לי, אני חייבת להרזות" / "בעלי מציק לי ואני חייבת להרזות למען הזוגיות".
ידידיי היקרים - לא! פשוט לא! לא עושים שינוי באורח החיים ממניעים כאלו. גם כאן, המניעים האלו באים והולכים. יום אחד אנחנו נורא רגישים ואכפת לנו מה כל אחד אומר וחושב עלינו. וביום לאחריו, פתאום נגיד לעצמנו - לעזאזל על כל העולם. לא מעניין אותי מה אחרים חושבים, אני חי אך ורק בשביל עצמי, אלו החיים שלי!
גם כאן, יהיה קשה מאוד להתמיד בשינוי אורח החיים, אם נתבסס רק על זה.

אני מאמינה, שחשוב שמניע יהיה מניע קבוע. כזה שלא יכול להשתנות. מניע עובדתי.
מניע כזה הוא מניע רפואי/בריאותי.  אני חלילה לא אומרת שלא יכולים להיות מניעים חיצוניים כפי שתיארתי למעלה, אבל חשוב שיהיה מניע קבוע, סטטי. מניעים רפואיים יכולים להיות כל מה שקשור לבריאות הגוף - החל מאנשים שחולים בסוכרת ועליהם לשנות את אורח החיים כדי שהסוכרת לא תדרדר במהלך השנים. דוגמא נוספת היא אנשים הסובלים מלחץ דם גבוה, כולסטרול, בעיות לב. כל אלו יכולים להגיע למצבים נוראיים ואף למוות. הרבה אנשים שחולים במחלות האלו, ממשיכים לומר לעצמם שזה לא בשליטתם, ולכן הם לוקחים כדורים לויסות המחלות. כדורים להורדת לחץ דם, כדורים לבעיות לב וכו'. הם מפחדים להתמודד עם עצמם ועם העובדה שהכל מתחיל ונגמר (למעט מקרים נדירים של גנטיקה בעייתית) באורח חיים בריא - אכילה נכונה ובריא בשילוב פעילות ספורטיבית.
מניע רפואי אומר שאנחנו רוצים לעשות את השינוי כדי להיות בריאים וכדי להרגיש יותר טוב. כדי שנוכל ללכת ברגל מבלי להתעייף, כדי שנוכל לקשור את השרוכים בקלות (מי שהיה מספיק שמן יודע שזה מאוד קשה כשהבטן מפריעה בדרך...), כדי שנוכל לשחק עם הילדים שלנו, כדי שנוכל לעלות במדרגות מבלי לעצור ולהתנשף, כדי שנוכל ללכת לטיולים, לטפס על הר, לקפוץ כמו ילדים קטנים ולעשות מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. כל עוד יש לנו את הנתונים הבסיסיים אין שום סיבה שלא נוכל לעשות זאת. אין שום סיבה שנמשיך להאמין שהחיים שלנו ימשיכו להיות חיים שתלויים בעולם הטכנולוגי (מי שראה Wall-E ידע מיד על מה אני מדברת). אנחנו לא צריכים להיות תלויים במעלית, באוטו , במדרגות הנעות או ברכבל. אין שום סיבה שלא נהיה מסוגלים לעלות גם 50 קומות ברגל. יותר מהכל, אין שום סיבה שלא נחיה את חיינו במלואם. שנזדקן בצורה מכובדת, עם מינימום מכאובים וכאבים, עד שנמצה את החיים עד תומם. מי שמקשיב לאנשים מבוגרים/קשישים יודע - בסופו של דבר, מה שחשוב זה מה שהספקנו בחיים, האם מיצינו אותם? או שבזבזנו אותם על חיים לא מספקים?

בשבילי, לדוגמא, המניע הוא מניע בריאותי. אבא שלי ז"ל נפטר בדיוק מהבעיות האלו, לפני 6 שנים. הוא היה שמן רוב חייו וסבל מלחץ דם גבוה, סוכרת, כולסטרול ובעיית לב. אני יודעת שיש לי גנטיקה דומה והרגלים דומים, ואם לא אשנה את אורח החיים שלי, יכול להיות שגם אני אלך לעולמי מוקדם מהצפוי.
כמובן שאני גם רוצה לתת דוגמא טובה לילדים שלי - דוגמא של מהי אכילה בריאה ונכונה, של אי אכילת מאכלים "מנחמים" כדי לפתור בעיות רגשיות, דוגמא של חיים פעילים. אני רוצה לשחק משחקים פיזיים עם הילדים שלי ולא להתעייף, ואין שום סיבה שלא אצליח!

בנוסף, אני בהחלט מאמינה שכל אחד שצריך לעבור שינוי אורח חיים, יכול למצוא מניע בריאותי. מי שלא יכול למצוא מניע כזה - כנראה שאין שום סיבה שיעשה שינוי באורח החיים!
אני כמובן מדברת לדוגמא על כל מיני נשים עם BMI 20 שנורא רוצות להוריד 5 ק"ג כדי שיוכלו להיכנס למידה 34 ולהיראות כמו הדוגמנית/הסלב האהובה עליהן. מבחינה רפואית אין שום סיבה לעשות דיאטה כזו. הכל בראש ונובע מההשפעות התרבותיות הכל כך הרסניות שיש לנו בעולם. אז לא, יקירתי - אם את שוקלת 57 ק"ג ואת 1.70 ואת נורא רוצה להיות 53 ק"ג, אז אין שום סיבה שתעשי דיאטה. מה שאת באמת צריכה זה שינוי בראש או לנסות לחטב את הגוף באמצעות ספורט. דיאטה היא הדבר האחרון שיהיה בריא לגוף שלך, ברוב המקרים. 

לסיום, מניע קבוע הוא פשוט חשוב מאין כמוהו. מניע הספורט והבריאות תמיד יישאר שם, גם אם נקום יום אחד בבוקר ונרגיש נורא, וגם אם נרגיש נפלא. 

העיקר, שתעשו את השינוי מהמניעים הנכונים. חשוב לי להדגיש - אין שום בעיה שתעשו את השינוי גם ממניעים שבאים והולכים - כמו של מראה או יחס סביבתי. אבל חשוב שהמניע הראשוני יהיה מניע כזה שלא ישתנה מחר בבוקר. 

בהצלחה לכולם!