סוף סוף הבנתי למה אנשים עושים את זה.. וזה היה פשוט אורגזמי!

לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט.
שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים.
כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.


מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים.
כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).


אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת.
אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. 
התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ.
אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:

I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)

I ain't gonna quit until I've won

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it

Now baby don't you stop it, stop it, stop it

You can't stop us now...

מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.

חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!! 

נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה. 

הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.

ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..! 

האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6. 

הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.

תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!

העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.

המשכתי עד שסגרתי 40 דק'. 

מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה. 

אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי). 

אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!

לסיום, עוד משהו קטן.  אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.

ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".

אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P 

אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)

שיהיה המשך שבוע נפלא לכולם!

פוסט עדכונים וחזרה לשגרה...

כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה...
שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים...
מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...


במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה?
מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה. 


ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו -  אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. 
אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר.
זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.

לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב.
צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.

צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.

*התמונות לקוחות מ- Pinterest

עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!

שגרת האימונים שלי, חודש מס' 1

לא יצא לי לכתוב כשבוע, היה לי שבוע די עמוס שבו בקושי נכנסתי לאינטרנט.
אז מה היה לנו השבוע?
השבוע אני סוגרת 4 שבועות מאז שנרשמתי לחדר הכושר. אני שמחה לבשר, שזו הפעם הראשונה שהתמדתי והלכתי לפחות 3 פעמים בשבוע, כל שבוע, בלי תירוצים. גם בשבוע של ענייני ה"נשים", הלכתי ולא עניין אותי כלום.
בד"כ מה שקורה, זה שאני הולכת איזה שבועיים שלושה, ואז מגיע איזה יום של כאב ראש או "ענייני נשים" ואני מוותרת לעצמי, וכאן נפתחת תיבת פנדורה.
הפעם הרשתי לעצמי מראש - יום אחד שבו אני לא אלך, ובשאר אמרתי לעצמי מראש - אני קמה והולכת. זה לא משנה אם זה בבוקר, בצהריים או בערב - ללכת אני הולכת. גם אם זה יהיה הליכה אפילו של 20 דק', זה גם משהו. העיקר ללכת.
כמובן שברגע שעולים על ההליכון (או כל מכשיר/חוג אחר), מגלים ש"עם האוכל בא התאבון", ופתאום מסיימים כבר את כל האימון עד סופו. אח"כ מרגישים פשוט נפלא!!


חוץ מזה הרגשתי השבוע "קפיצת גדילה" של ממש, בכושר ובחוזק השרירים. 
אם לפני חודש כשהתחלתי, כאבו לי נורא הרגליים ובקושי הצלחתי ללכת 5.5 קמ"ש במשך 40 דק', השבוע הרגשתי שהליכה של 6 קמ"ש (ולעיתים אפילו 6.5) זה לגמרי אחלה, ואפילו הוספתי 2-3 מקטעים של ריצה (או פשוט מהירות גבוהה מאוד של ספרינט, על האליפטי).


רציתי לשתף בתוכנית ושגרת האימונים שלי, לחודש הראשון. שבוע הבא אני מתכוונת לעדכן אותה, אז אני מניחה שזה זמן טוב לסכם את החודש הראשון ולשתף.
בדרך כלל כשהייתי נרשמת לחדר כושר, היו בונים לי תוכנית אימונים שהייתה בד"כ מורכבת מ- 45-60 דק' אירובי, + אנאירובי של איזה 5-6 תרגילים, 3 סטים כל אחד. היו ישר מתחילים איתי מדרגה די קשה, של הליכה עם שיפוע למשל, אליפטי עם התנגדות גבוהה וכו'.
הבעיה שלי ושל מתעמלים רבים, היא עניין ההתמדה, כמובן. הבעיה, לפחות אצלי, די חוזרת על עצמה במשך השנים - אני מתחילה ללכת כמה פעמים, ואז יש איזה יום שיש פחות אנרגיה (קורה לכולם!), והייתי מוצאת תירוץ - כי האימון היה ארוך מדי וקשה, והייתי יוצאת ממנו כשיצא ממני כבר כל המיץ. אחרי תירוץ אחד מגיע עוד אחד ועוד אחד ו... זהו. ואנשים כמוני, לפחות, מרגישים צורך לסיים את כל האימון מתחילתו ועד סופו, אם הם כבר הולכים (פרפקטציוניזם, מישהו?), מה שמוביל להרמת ידיים עוד לפני שמגיעים למכון הכושר.


הפעם, פגשתי במאמן אחר, שדיבר איתי על גישה שונה לגמרי, והיא לחלוטין עבדה. הגישה פשוטה מאוד - 
"יש לך את כל החיים להתאמן. אין שום סיבה להתחיל ברמה גבוהה. תתחילי לאט, אין לך לאן למהר, את לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. קודם כל, לפני הכל, אני רוצה שתתרגלי לשגרה של ספורט. לבוא 3 פעמים בשבוע לפחות, ולעשות מה שאת יכולה. לא מעבר לזה". 
למעשה, הוא גרם לי להוריד את רף הציפיות מעצמי. ידעתי שאני פשוט צריכה להגיע 3 פעמים בשבוע. מקסימום אני לא אסיים את האימון, אמרתי לעצמי. אז מה? מישהו יגיד לי משהו? תמיד כשהייתה לי תוכנית ארוכה ומוקפדת מאוד, הייתי מרגישה צורך לסיים אותה והיה לי מאוד קשה להגיע בימים של חוסר אנרגיה, ולא להרגיש כמו כישלון מוחלט כשהייתי מוותרת קצת לעצמי. הפעם, הגישה הזו של "תעשי מה שאת יכולה ולא מעבר" ו "תתרכזי ביצירת שגרה", עבדה.
תוכנית האימונים הייתה פשוטה -
1. 40 דק' הליכה/אליפטי (שזה בדיוק הזמן שאני ממצה בו את האירובי, הזמן שבו אני יכולה להתאמן לפני שאני מתחילה להשתעמם/לספור את הדק' אחורה). בפעמיים מתוך 3 הפעמים שאני בחדר הכושר אני עושה הליכה (יותר אפקטיבי), ובפעם הנוספת אליפטי.
2. 4 תרגילים של אנאירובי (הוספתי קישורים לסרטונים שמצאתי כדי להדגים)- 
15 סקווטים - 3 סטים (משפט של המאמן: "תעשי סקווטים, תהיי בסוף בר רפאלי :-P )
15 תרגילים של הרמת משקולות לצדדים - 3 סטים (אני משתמשת במשקולות של 2 ק"ג כרגע)
15 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים)
15 "פולי עליון" - 3 סטים
זה הכל. כן, בלי בטן בינתיים.
כך שזה באמת לא נורא. בלי חימום בינתיים ובלי מתיחות (אם כי אני עושה בעצמי רוב הפעמים). נכון שעל הנייר חייבים חימום ומתיחות, אבל זה לא נורא.


אם אני מגיעה לאימון רביעי במהלך השבוע - אני עושה אירובי בלבד. האמת שלא כל כך יצא לי למעט פעם אחת, בגלל ענייני בייביסיטר לקטנה שלי. 


בהתחלה היה לי ממש קשה. אחרי הפעמיים הראשונות שעשיתי סקווטים - היה לי ממש קשה לעלות ולרדת במדרגות בבית (יש לי בית דו קומתי). הכל היה תפוסססס, וגם לא יכולתי לרדת יותר מדי נמוך. היום אני יורדת ממש נמוך ועושה את זה בכיף. כנ"ל שאר התרגילים - העלתי משקלים וזה מרגיש מצוין.


אני אעדכן בהמשך מה תהיה התוכנית החדשה שלי. בינתיים כאמור רק היה לי חשוב באמת להקפיד ללכת ולהגיע, וזה הכל.
אומרים אגב, שהרגלים חדשים נהפכים להרגלים של ממש, אחרי 21 פעמים. לא יודעת עד כמה זה נכון, בינתיים היו לי 13 אימונים כמדומני ואני מתחילה להרגיש ביום יום שאני ממש צריכה את זה. אני רוצה להפוך את זה לשגרה של ממש, כמעט התמכרות אפילו (התמכרות בריאה!).

*נלקח מ- pinterest


לתוכנית מס' 2

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)

(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 

הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 

חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 

אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 

הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 

אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).

למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 

הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.

אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).

זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.

תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

*כל התירוצים כולם! האם הם באמת מוצדקים? + עצות לפתרונות

כל התירוצים כולם! (וטיפים להתמודדות עימם)

1. "אני אתחיל מחר" או המשפט המוכר - "ביום ראשון מתחילים דיאטה!". הממ.. כן... יום ראשון הוא יום מיוחד ובגלל זה נורא מתאים להתחיל דיאטה. אז זהו, שלא. מי שאומר את המשפט הזה יודע טוב מאוד שהוא אומר אותו כל סופ"ש מחדש, אבל זה אף פעם לא מחזיק. אין להתחיל מחר, אם עושים החלטה, צריך להבין שהיא החלטה לטווח הרחוק, לכל החיים. צריכים להיות שלמים עם ההחלטה לשנות את אורח החיים ולא לצפות ש"אעשה כמה ימים/שבועות של דיאטה עד שאגיע למשקל הרצוי". זה לא עובד ככה, אלא אם כן יש לכם 2 ק"ג להוריד בשביל חתונה (וזה סתם בראש שלכם, סביר להניח). מי שיש לו בעיה אמיתית של עודף משקל - צריך לקחת החלטה. 

2. "אין לי זמן". אני מכירה את המשפט הזה מקרוב, כי גם כשהייתי סטודנטית ועבדתי הייתי אומרת אותו לא מעט. מצד אחד, יש בזה משהו. אם את אישה שעובדת כל היום, יש לך ילדים קטנים ואת מוצאת את עצמך מדלגת בין דבר לדבר בלי יכולת לנשום - סביר להניח שזה יהיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. מצד שני, אם נסתכל על הנתונים, אז הכנה של אוכל בריא לא מצריכה כל כך הרבה זמן, ביחס לאכילה של מוצרים זמינים. אלא אם כן אתם חיים על ביסקוויטים, סביר להניח שהזמנים די דומים. לדוגמא -
הזמנה של פיצה - עד שמזמינים ועד שמקבלים את הפיצה זה לפחות חצי שעה (אם לא יותר). מה אפשר לעשות בחצי שעה? לשים אורז על הסיר (20 דק' והוא מוכן), לחמם בתנור ירקות טעימים (אפשר בכיף לשים ירקות רכים יחסית שמתבשלים מהר כמו פלפלים, עגבניות וכו', או להשקיע כבר ב- 45 דק' ככה ולהוסיף גם ירקות שדורשים יותר זמן). לחלופין כמובן לאדות ירקות קפואים כמו שעועית ירוקה, ברוקולי וכו'. מוסיפים קצת תיבול / סויה וזה יוצא מדהים. בזמן ששמתם את האורז (או פסטה או כל דבר אחר) שמים גם את זה, זמן ההכנה קצר. וכמובן - סלט. לוקח בדיוק 5-10 דק' לחתוך אותו. חשוב מאוד בעיניי להוסיף סלט או לפחות ירקות חתוכים גס לכל ארוחה שהיא. זה משביע, זה ממלא, זה שיא הבריאות, וזה לגמרי עניין של הרגל. אם תתרגלו להוסיף ירקות לכל ארוחה (אפילו לא חתוכים - לשטוף ולהוציא מהמקרר ולנגוס בהנאה, או לקחת קופסאות שימורים לדוגמא של מלפפונים חמוצים) תראו שקל לכם הרבה יותר בדיאטה. 

3. בהמשך לסעיף העליון - "אין לי זמן לספורט". קודם כל, נתון מעניין - הספורט מהווה רק כ- 30% מהירידה במשקל. התזונה היא הערך המכריע. אם למישהו באמת אין זמן לספורט (ויש כאלו, אך מעטים) - אפשר להתמקד רק בתזונה וזה בסדר גמור, לפחות בשלב הראשוני. אח"כ כדאי מאוד להוסיף ספורט כדי להימנע מעודפי עור רופפים. מאידך, שמעתי בעבר על דעה לפיה מומלץ שלא לעשות יותר מדי ספורט בשלב הראשוני כדי להימנע מסימני מתיחה. בכל מקרה, אין שום ספק שצריך לשים את שינוי אורח החיים בראשית סדר העדיפויות. אין כזה דבר אין זמן. אני תמיד אומרת - אם אובמה או כל אדם מאוד עסוק אחר יכול לעצור לחצי שעה ביום ולעשות ספורט, גם אתם יכולים. זו רק שאלה של רצון והחלטה.

4. "לאכול בריא זה יקר". כעיקרון, יש בזה משהו. אם תלכו לכל מיני סופרים מיוחדים וחנויות טבע ותקנו "רק אורגני", "רק בריא" וכו' - סביר להניח שתצאו עם חשבון מנופח, שלא מתאים לכל אחד. גם אם תרצו לצרף לזה מנוי בחד"כ, זה עלול להרקיע עד 500 ש"ח לחודש בלי בעיה (שלא נדבר על מאמנים אישיים). אבל, בשורה התחתונה - אוכל בריא הוא אוכל לא מעובד ולכן הוא דווקא זול. ארוחה היום במקדונלדס לדוגמא עולה כמדומני כ- 35 ש"ח (אולי אפילו יותר, אני לא מעודכנת). במחיר הזה אתם יכולים להכין סיר אורז שיספק כמה אנשים + חזה עוף לכמה אנשים + סלט. סתם דוגמא כמובן. בסה"כ כדי לעשות ספורט צריך מצרכים בסיסיים. כאלה שלא מגיעים בקופסאות צבעוניות בד"כ. לדוגמא - אורז, לחם (אפשר מלא או קל, תלוי בכם), גבינות משלל סוגים, ירקות מכל הצבעים והמינים, טונה, עוף, קטניות ומה לא. כל אלו הם מוצרים זולים יחסית, ורוב הסיכויים שהארוחה תצא לכם יותר זולה מאשר להזמין אוכל או לחמם ארוחות מוכנות, מנות חמות וכו'. גם מבחינת הספורט - תמיד אפשר לצאת להליכה ברגל (ולא, החורף אצלנו זה לא תירוץ. זה לא חורף זה... אלא אם כן אתם גרים במקום ממש קר, אין לכם תירוץ! גם תמיד אפשר להתאמן מול הטלוויזיה בבית אם זה חשוב).

5. "אני שונא/ת ספורט". כן, גם אני. הפעם האחרונה שבה נהניתי מספורט, נכון ללפני שבועיים, באופן אמיתי לגמרי, היה בילדות. הייתי ילדה מאוד פעילה, רקדתי בג'אז, הייתי קופצת בחבל, גומי, כל היום על אופניים, רולרבליידס........ הוצאתי המון המון מרץ. בכלל, נראה שהדור היום גדל על המחשב והם פחות פעילים באופן מובהק. אבל לא ניכנס לזה. בכל אופן - כתבתי על זה בפוסט קודם ואני אכתוב בשניים שלושה משפטים גם עכשיו - יש המון המון המון סוגים של ספורט. על קצה המזלג: החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס). יש גם פעילות מול הטלוויזיה (למשל שיעורי האירובי של גלעד ינקלביץ' בערוץ הספורט), ושיעורים אחרים כמו "ריקוד החיים", שהתחלתי בו לפני שבועיים  (מומלץ בחום, מאז הילדות לא יצאתי עם חיוך על הפרצוף משיעור ספורט!! פירוט בפוסט על בחירת פעילות גופנית).
אין שום סיכוי שלא תמצאו משהו שאתם אוהבים. מספיק לחפש קצת בגוגל אפילו, כדי לגלות כל מיני אנשים ששנאו ספורט ופתאום התאהבו בענף מסוים. הגוף שלכם במהותו בנוי כדי להיות פעיל. נכון, נורא נוח לשבת על הכסא בבית אבל הוא יודה לכם מאוד אם תפעילו אותו בין קריאת בלוג אחד למשנהו (לא שאני מתלוננת שאתם קוראים פה, כן? ;-) ). אפשר גם להתחיל רק מפעם אחת בשבוע, או רק 10 דק' כל פעם וכו'. מה שמתאים לכם, העיקר שתעשו.

6. "אני שונא/ת ירקות ופירות". גם כאן, כמו בספורט - אין סיכוי. הנה קטע על עצמי - עד גיל 17 שנאתי סלטים. לאמא שלי יש טעם מאוד שונה משלי, והיא אוהבת להכין סלט שבד"כ מורכב ממס' ירקות (עגבניות ומלפפונים, בד"כ), בצל, ותיבול. התיבול הוא מה שהפריע לי בילדות/נעורים - היא נהגה לשים חומץ בסלט ולא מעט מלח, ושנאתי את הטעם. מה לעשות, לאנשים יש פלטת טעמים שונה, יהיה לכם קשה למצוא שני אנשים עם בדיוק אותו הטעם. בגיל 17 הייתי בבית של חבר שהיה לי דאז, והחלטתי לטעום את הסלט שאמא שלו הכינה מתוך נימוסין. זה היה סלט פשוט - מלפפונים, עגבניות, גמבה, אולי בצל, מי זוכר. ופתאום - נדהמתי! היה לי טעים! פשוט כי התיבול היה שונה לחלוטין.
במילים אחרות - אם לא תחקרו ותנסו באמת הכל, לא תדעו. אני אישית לא מכירה מישהו שבאמת לא אוהב ירקות לגמרי. גם אני ששנאתי ירקות, היום נהנית מהם מאוד, כשאני מכינה אותם כמו שאני אוהבת. אז נכון, יהיו כאלו שהטעם שלי לא יהיה לטעמם (לדוגמא, אני שונאת רטבים חזקים על הסלט שמציפים אותו), וזה בסדר. אז תחקרו - יש מגוון מטורף היום. החל מהירקות הפשוטים שאנחנו מכירים (שגם אותם, אפשר לבשל במניין דרכים. אני למשל אוהבת מאוד עגבניות בתנור), ועד לירקות אחרים כמו אספרגוס, בטטות, עלי תרד, נבטים למיניהם, חסות משלל סוגים, קישואים וכו'. כמעט את הכל אפשר לבשל בלא מעט דרכים ובתיבולים שונים ומשונים.
בירקות ופירות יש המון המון ויטמינים וסיבים חשובים לגוף - אל תוותרו עליהם. מצאו מה מתאים לכם, אני מבטיחה לכם שאתם תאהבו אותם בדרך כזו או אחרת. בגדול - רצוי לאכול ירקות מכל הצבעים האפשריים. הירקות מעידים על סוג הויטמינים שבירק. 

7. "אני נאלצ/ת לאכול הרבה בחוץ בגלל העבודה". הפתרון הכי אידיאלי כאן הוא להכין בסופ"ש אוכל מראש לכל השבוע, או להכין כל בוקר משהו בשביל "לשרוד את היום" ולהשאיר את הארוחה המרכזית לערב (מתאים רק למי שהרעב לא נפתח לו על הבוקר). אני בטוחה שתוכלו למצוא לא מעט אנשים במקום העבודה שלכם שמביאים אוכל מהבית. בסה"כ כשמתרגלים מבינים שזה לא באמת דורש כל כך הרבה כמו שנוטים לחשוב. זה נראה הרבה יותר מעייף ממה שזה. אם זה בכל זאת מרגיש לכם כמו עונש (וחבל, לא להתעצל!) - אופציה אחרת היא כמובן להזמין אוכל כמו סלטים בהרכבה חופשית, וזה מתאים למי שיש לו את היכולת הכלכלית לכך. אפשר כעיקרון גם להרכיב תפריט שיכיל סנדוויצ'ים או אוכל שזמין בשבילכם. אם יש לכם חדר אוכל במקום העבודה - נסו לאכול את האופציות הבריאות יותר (ורצוי כמה שיותר נטולות שמן). תמיד תוכלו למצוא סלט טרי או ירקות מאודים, אורז או פחמימה אחרת, ועוף, בשר בקר או דגים. רצוי מאוד לאכול צלחת גדולה אחת, שתהיה מחולקת כך - חצי מהצלחת - ירקות (חיים/מאודים, מה שבא לכם), רבע צלחת פחמימות ורבע צלחת חלבונים. אני בעצמי ירדתי ככה בעבר 15 ק"ג. זה אפשרי אם מוותרים על המאכלים השמנים שמוצעים (כמו כל מיני בורקסים, צ'יפסים וכו'). 

8. "זה הגנים שלי" / "יש לי נטייה להשמנה" / "אני לא יכול להיות רזה" / "ניסיתי" וכו' - כאן זה כבר עניין של החלטה בראש, של סדרי עדיפויות ושל מחשבות לא הגיוניות שמכשילות אתכם. בשורה התחתונה - אם אנשים שהיו 300 ו- 400 קילו הצליחו לרדת במשקל, גם אתם יכולים. איך עושים את זה? כנסו לפוסטים הקודמים שלי בעניין ראייה דיכוטומית (שחור או לבן), יתרונות מול חסרונות בשינוי אורח החיים וטיפים למוטיבציה.

9. "אני מכור/ה לפחמימות / "מכור/ה לאוכל" ולא יכול להפסיק! - כמו בסעיף הקודם, בכל עניין אפשר לטפל. השאלה היא מה מכשיל אתכם ומה עובר לכם בראש. רצוי מאוד לעבור גם בדיקות רפואיות כדי לאבחן מה מצבכם הרפואי, אם יש בעיה כלשהי וכו'. בשורה התחתונה אתם צריכים למצוא שיטה שתתאים לכם. אם מרכז הבעיה היא אכן שאתם מכורים לאוכל ולמעשה חושבים שאתם אכלנים כפייתיים וניסיתם כבר הכל, אולי למשל כדאי לכם ללכת ל- OA. קראו על הדיאטות והשיטות השונות בפוסט קודם.

10. "אין לי כוח רצון" / "אין לי שליטה". הרחבתי על זה בפוסט קודם גם כן - "ללמוד להגיד לא". על קצה המזלג - מומחים רבים אומרים שדיאטה אינה תלויה בכח רצון, אלא בלקיחת החלטה לשינוי. אני חושבת שזה עניין של אופי יותר מהכל - יש כאלו עם שליטה עצמית מאוד גבוהה ויש כאלו שהם כעלה נידף ברוח. לאותם אנשים אני אומרת - היעזרו בסביבה שלכם, תמשיכו להיזכר מדוע אתם מבצעים את התהליך. תתחילו להאמין בעצמכם ולדמיין את עצמכם לאחר השינוי. בסופו של דבר - כשמוצאים את השיטה והדרך הנכונים לנו, נוכל למצוא פתרון לכל מכשול שצץ. נתתי גם טיפים איך להימנע מבולמוסים ומאכילה מופרזת בכלל בפוסט בנושא, ואני מקווה שהוא יצליח לעזור. בשורה התחתונה - לכל אחד יש ימים שבהם הוא לא מצליח, ימים שבהם מאבדים את "השפיות" פתאום ומנשנשים ללא הרף. החוכמה היא להבין שזה לגמרי תקין ולדעת להמשיך הלאה בכיוון הנכון. גם בנושא הזה, כדאי להציץ בפוסט האחרון על חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן). 

11. "יש לי ילדים קטנים, אני לא מסוגל/ת להפסיק לאכול את השטויות שלהם". קודם כל - יסלחו לי כולם, כן? אבל זה לא שונה במיוחד מכל מיני הורים שאני רואה שחוגרים חגורה לעצמם אבל הילדים נשארים חופשיים במושב האחורי ברכב, כשהם נתונים לסיכון חיים בתאונה, חס וחלילה. מה קרה, לעצמכם אתם יודעים לדאוג אבל לילדים שלכם לא?
אז בדיוק כמו בדוגמא הזו, גם כאן - זה בדיוק הזמן להקנות הרגלים בריאים לקטנים שלכם. תנו להם דוגמא לחיים - תראו להם שלאכול בריא זה טוב, שאוכל אינו פתרון לבעיות רגשיות, שחיים פעילים ובריאים הם מה שיעשה אותם מאושרים ושמחים. נכון, יותר קל לתת לילד שלכם איזה ממתק כשהוא בוכה, אבל מניסיון שלכם, ברוב המקרים, אתם אמורים לדעת כמה הרסני זה עלול להיות לטווח הרחוק. אולי אין לי כל כך "זכות" לדבר כי אני עדיין לא אמא, אבל אני חושבת שעדיף שלא להכניס את האויבים האלה הביתה מלכתחילה. אולי עדיף ללמד את הילדים שממתקים ושאר "שטויות" זה לכיף, פעם ב.. במסיבות או בטיולים מיוחדים עם אמא/אבא, אבל לא כנשנוש קבוע ביום יום.
גם אם אתם ממש חייבים - השתדלו לקנות חטיפים בריאים יותר, או (כמוצא אחרון) לקנות כאלו שאתם לא מתים עליהם אבל הילדים כן. בגדול - אני ממליצה שלא להכניס אוכל כזה הביתה מלכתחילה, במיוחד אם אתם לא עומדים בו ובסופו של דבר אתם אלו שאוכלים את השוקובו של הילד שלכם "כי הוא מטפטף". 

לסיכום, הכל זה שאלה של כמה אתם רוצים את זה. האם אתם באמת רוצים לעשות שינוי בחיים, או שאתם מצפים לתרופת פלא לא הגיונית שתגאול אתכם מחיים עם הרגלים גרועים ולא בריאים. כדאי לקרוא את אחד מהפוסטים הראשונים על מניעים ומוטיבציות לשינוי. אני מאמינה ששינוי יכול להיעשות רק מתוך מניע נכון, ולא מתוך מניע זמני או שתלוי לחלוטין במראה הגוף שלכם.
אמצו מטרה הגיונית וחיובית (לאכול בריא, להוריד את רמות הסוכר / כולסטרול בדם, להיכנס לכושר / להיות פעילה / לשנות את ההרגלים של כל המשפחה וכו'), ולא מטרה לא שפויה, לא הגיונית שמגיעה ממקום שלילי ("אני רוצה להיות בהיקפים/משקל של קייט מוס" / "אני אראה לכל הסביבה שלי מה זה, נמאס לי מההערות שלהם!" / "נמאס לי מעצמי").
חשבו חיובי, מצאו את הדרך שלכם ואך ורק שלכם, ואתם כבר תצליחו. הכל תלוי אך ורק בכם. אולי עכשיו זה נראה נורא רחוק או בלתי אפשרי, אבל כל אחד יכול (כמעט).