הנה הוכחה למה המשקל משקר...

בחורה עלומת שם פרסמה ב- Tumblr תמונה של הגוף שלה.

אני חושבת שהתמונה מדברת בעד עצמה.
מצד שמאל - משקל נמוך יותר, אבל הגוף נראה רופס כי אחוזי השומן גבוהים.
מצד ימין - משקל גבוה יותר בכ- 5 ק"ג, אבל הגוף נראה מצויין, מחוטב וכו'.


עוד מישהו רוצה להישקל?? עזבו אתכם ממשקל, באמת.

פוסט עדכונים וחזרה לשגרה...

כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה...
שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים...
מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...


במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה?
מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה. 


ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו -  אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. 
אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר.
זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.

לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב.
צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.

צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.

*התמונות לקוחות מ- Pinterest

אם בת 34 עשתה מהפך מטורף

באחד משיטוטיי ברשת מצאתי סיפור שיכול לתת קצת השראה או מוטיבציה. מכיוון והאתר כתוב באנגלית, מצאתי לנכון לתרגם באופן חופשי את הסיפור בשבילכם:

ברנדי, בת 34, הייתה אם, רעיה, בעלת עסק והרבה חברים, אבל היא הרגישה ריקה מבפנים. 
הבן שלה נולד במאי 2005. יחד עם הלידה שלו, היא נכנסה לסוג של "שוק" מכל האחריות שנפלה עליה. היא לא הבינה איך היא אמורה להצליח להחזיק את הכל ביחד.. גם עסק, גם מטלות הבית, גם התינוק שצריך תשומת לב כל הזמן, שלא נדבר על הבעל שנדחק לאחור וחברים שאבדו בגלל חוסר תשומת לב. מצד אחד, היא נהפכה למאושרת שבנשים, בגלל היוולדו של טיי, הבן שלה, אבל מצד שני זה גרף מחיר אישי ממנה, מבחינת הרגלי האכילה. היא הפכה להיות עצובה מבפנים. בשלב זה היא שקלה כ- 65 ק"ג.
המצב הזה נמשך מס' שנים, עד 2009. בינתיים היא העלתה עוד כ- 10-15 ק"ג, והגיעה למשקל של כ- 80 ק"ג. 
ברנדי מסבירה איך היא העלתה כל כך הרבה במשקל, במילה אחת - "תירוצים", כשהמרכזי הוא שהיא יותר מדי עסוקה. היא אכלה מקדונלדס לארוחת בוקר או שויתרה כליל על ארוחת בוקר, אכלה טאקו בל (רשת פאסט פוד של טאקו בארה"ב) לצהריים, וטייקאווי מ- applebee לארוחת ערב, כל יום. לא היה לה זמן להתאמן. היא הרגישה שאין לה זמן לנשום... תירוצים, תירוצים, תירוצים.


באותה תקופה היא נתקלה בחברה שלה, שעשתה בעצמה שינוי רציני מאוד, טרנספורמציה של ממש. גם היא ילדה תקופה קצרה לפני כן, והיא הורידה הרבה במשקל ונראתה מצוין. היא שאלה אותה מה "הסוד" שלה - כשהיא חשבה שהיא תוכל לרוץ לחנות כלשהי ולקנות את כדור הפלא שהיא בטח לוקחת. החברה שלה בשלב זה הכירה לה את המאמן האישי שלה, בחור בשם מיקה. 
ברנדי החילה להיפגש באופן קבוע עם המאמן האישי, ב- 5.1.2010. באותו בוקר היא בכתה וחשבה שהיא לעולם לא תוכל להתאמן ולהצליח. עם זאת, מיקה הצליח לגעת בה מבחינה רגשית. האימונים היו קשים מאוד ואינטנסיביים מאוד, אבל הוא דחף אותה להצלחה. הוא הזכיר לה כמה היא חזקה, ושהיא יכולה למשוך "עוד 5 שניות", והיא באמת הצליחה. 

ביוני 2010 התהליך הגיע לסופו עם המאמן, היא הגיעה לתוצאות הרצויות. היא עדיין הייתה ממש חוששת מכל אימון - מ"קריעת ה***" שהיא עמדה לסבול, אבל כל פעם שהיא יצאה מחדר הכושר שלו היא הרגישה כאילו והיא יכולה לכבוש את העולם. היא המשיכה לעקוב אחרי התוכנית שלו, הוא נתן לה הנחיות והיא לקחה אותם מאוד מאוד ברצינות. הדיאטה הייתה מאוד קשוחה, אבל היא לא רימתה באוכל אפילו לא פעם אחת. אפילו לא ביס מעוגיה, או ליקוק של ציפוי של עוגה. אפילו לא שלוק משתייה מוגזת. היא עקבה אחרי תוכניות האימון שלו ופינתה זמן לעצמה כדי להתאמן ולשנות את חייה. היא הלכה בדרכו כי היא האמינה בו, והיא הצליחה.


את השינוי אתם רואים לבד. היא מספרת שהיא הפכה להיות אמא, רעיה, בעלת עסק וחברה טובה יותר. היא מספרת שהיא חזקה מבפנים ומבחוץ. שהיא נהנית מהיכולת לשלוט בחייה, כפי שהמאמן האישי לימד אותה. הנישואין שלה חזקים יותר מאי פעם, היא נהנית מלרוץ ולשחק בייסבול עם הבן שלה. לפני השינוי, היא הייתה מעדיפה לתפוס תנומה מאשר לשחק בחוץ. בעינייה זו מחשבה עצובה. היא גם מסוגלת לארגן את חייה בצורה טובה יותר, כי יש לה אנרגיות, כוח רצון ויכולת הכוונה עצמית. היא רוצה לתת השראה לאמהות אחרות שהיו תקועות כמוה. היא מספרת שיש תקווה, והיא מבטיחה שדיאטה (לדעתי במובן של תזונה נכונה פשוט) ופעילות גופנית ישנו את חייכם.

האמת שהתלבטתי אם להעלות את הסיפור הזה או לא. 
מצד אחד, זה באמת שינוי מדהים. תוך 5 חודשים היא עשתה שינוי מהקצה אל הקצה. לא שהיא הייתה שמנה במיוחד אי פעם, אבל היא כן הורידה כמעט 20 אחוז שומן, מ- 40~ ל- 20~, שזה המון, ואת השינוי אפשר לראות בתמונות.. אפילו קשה להאמין שזו אותה בחורה בגלל שהשינוי כל כך קיצוני. 
אין ספק ששינוי כזה מהיר עם תוצאות כאלו, דורש משמעת ברזל, הקפדה על תזונה מאוד מאוד נוקשה, וכמובן גם פעילות גופנית לא קלה. 
אני מורידה את הכובע בפניה על השינוי, אני חושבת שזה ראוי להערצה, אבל אני באמת מקווה שהיא הצליחה לשמור על השינוי הזה, שהוא שינוי די קיצוני. 
זה בהחלט לא מתאים לכל אחד ואחת, זה עניין של אופי. אני חושבת שמרבית האנשים לא יצליחו להחזיק בשינוי כזה לאורך זמן, הרוב זקוקים לשינוי הדרגתי ואיטי (ואני אומרת את זה גם על עצמי באופן אישי, אחרי שהתנסיתי בשתי השיטות). קשה לי עם הנוקשות הזו, של לא לתת ביס לעוגייה או לאכול חתיכת עוגה אפילו לא פעם בכמה זמן.. אני חושבת שלרוב האנשים זה יהיה רק עניין של זמן עד שיישברו, ואני אישית מעדיפה לשלב כל מיני מזונות אהובים ביום יום. לא כל יום, אבל בהחלט להנות מהם מדי פעם.


מה דעתכם? הייתם מוכנים לעבור שינוי כזה עם מאמן אישי? איזה מחיר הייתם מוכנים לשלם (לא בכסף, אלא מחיר אישי, ויתורים)?

איך להתמיד בדיאטה או אורח חיים בריא, בדגש על פעילות גופנית (או - "ממחר דיאטה!")

כולנו מכירים את הבעיה. אנחנו מתלהבים, אומרים "ממחר דיאטה!!!", נכנסים אליה במלוא ההתלהבות ובטוחים שהפעם זו הפעם, נוריד את ה-X ק"ג המיותרים, נהיה חתיכים, רזים, יפים ומאושרים.ואז, אתם יודעים מה קורה. אחרי חודש חודשיים במקרה הטוב, ואפילו שבוע במקרה הרע, נמאס לכם מסיבה כזו או אחרת. אתם מבריזים מהפעילות הגופנית שהתחלתם (אם בכלל), מתחילים לנשנש פה ושם, מפתיע אתכם בולמוס, אתם הולכים לחגיגת יום הולדת (של חבר או סתם במשרד) ואוכלים בורקסים, עוגות, או סתם פשוט מפריזים בלי סוף... תיק תק אתם חוזרים להרגלים הקודמים ו... זהו. "הלכה הדיאטה". או במשפט קצר שמסכם הכל "מיום ראשון - דיאטה!". איך פותרים את הבעיה? 

הרי ידוע ש- 90% (!) מהאנשים לא מסוגלים לעשות שינוי אמיתי. הדיאטה אצלהם היא זמנית, או שהם מצליחים באמת להוריד במשקל אבל מעלים תוך תקופה קצרה את הכל, עם ריבית. לרובנו יש גם את הנטייה לחפש פתרונות קסם, כאלו שיאפשרו לנו לרדת מהר, בלי מאמץ. עד החתונה, עד אירוע, עד הקיץ בשביל הביקיני, רק עוד 5 ק"ג או הורדה מהירה של 30. העיקר שיהיה מהיר, בלי קושי. שנאכל (טעות מכוונת) להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, תרתי משמע.


אז קודם כל - בוא נשים את הקלפים על השולחן - אין פתרונות קסם. אם אתם חושבים שיש פתרון קסם כזה או אחר, אתם טועים. אם היה כזה, מי שהמציא אותו היה מולטי-מיליארדר by now. לא שמעתם על אחד כזה, נכון?
כל פעם צצה לה איזו דיאטת קסם כזו או אחרת - HCG היא הפופולרית כרגע שגורמת להרבה באזז, בעיקר ברשת. אבל יש גם שלל כדורים, שייקים מיוחדים, דיאטות של כל מיני אנשים עלומי שם ומה לא.


מילות המפתח הן קודם כל - תיאום ציפיות ומטרות. אתם צריכים להבין מראש, שכדי לשמור על אורח חיים בריא (מה שרובנו מכנים "דיאטה"), צריך להיות מוכנים לעשות שינויים. שינויים אמיתיים, לא למשך חודש, חודשיים, למשך הקיץ או למשך שנה, אלא לכל החיים. כן, מרבית האנשים בשלב זה כבר ידלגו הלאה. זה ידוע בעולם הפסיכולוגיה - אנשים לא אוהבים שינויים, ולא מסתגלים טוב לשינויים, ולכן רובנו נכשלים. ההרגלים במוח שלנו טוויים (מלשון לטוות קורים) טוב טוב במערכות העצבים שלנו, ברשתות שלמות. כדי לשנות הרגל כזה או אחר, אנחנו צריכים לחזור עליו מספיק פעמים כדי שהמוח יטווה בשבילו רשת עצבים חדשה.
למשל, אם אדם רגיל לחוות תסכול ואז המחשבה הראשונית שקופצת לו היא אוכל, זה אומר שיש רשת עצבים מיוחדת שנוצרה בשביל ההרגל הזה. כדי לעבור מתסכול למחשבה אחרת, צריך לחזור עליה המון פעמים, עד שהמוח יטווה רשת חדשה. במילים אחרות, זה בכלל לא פשוט ליצור הרגלים חדשים. זה באמת "הכל בראש", תרתי משמע..
הנה קטע מתוך הסרט "בליפ" בנושא (סרט מדעי מומלץ לכל אחד, אפשר למצוא גם עם תרגום לעברית). הקישור הבא הוא למביני אנגלית (החלק הרלוונטי נמצא כדקה מההתחלה):

עוד בעניין תיאום ציפיות ומטרות, וכתבתי על כך פוסטים שלמים שנמצאים במאמרים - חשוב מאוד בעיניי להבין מדוע אתם רוצים לשנות את אורח החיים שלכם, כלומר מהו המניע שלכם לשינוי, ומנגד לאן אתם רוצים להגיע, מהי המטרה שלכם בשינוי.

(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

במילים אחרות, מי שהמניע שלו הוא להיראות טוב, רוב הסיכויים שהוא לא יצליח בשינוי אורח החיים לאורך זמן. המניע של מראה "לא מחזיק מים", ומשתנה מיום ליום. בעוד שאם המטרה שלכם היא להיות בריאים, אז לאורך זמן בכל מקרה הגוף שלכם ישתנה בהתאם, ואתם תתחטבו ותראו טוב יותר. כאמור כתבתי על כך פוסט שלם כך שאין לי כוונה להרחיב בעניין כרגע.
כנ"ל לגבי הגעה למשקלים לא בריאים - לא תמיד להיות בריא פירושו להיות רזה מאוד. אידיאל הרזון שקיים בעולם הוא לא אידיאל בריא בהכרח. אם המודל שלכם לחיקוי הוא דוגמנית מורעבת, אתם בבעיה.


אגב מודלים לחיקוי, יש לנו בעיה רצינית כשזה מגיע לאורח חיים בריא. 
יש את אלו שמסתכלים על כל מיני סלבס כאלו ואחרים ורוצים להיות כמוהם, להיראות כמוהם. אם זה למשל מת'יו מקונוהי או ג'ניפר אניסטון, שניהם מאוד אתלטיים ונראים מצוין. לחלופין זה יכול להיות מישהו שהם מכירים אישית, מישהו שעושה ספורט 5 פעמים בשבוע, אוכל קצת ונראה פצצה..
יש את אלו שמסתכלים על תוכניות כגון "לרדת בגדול", שם "נורמלי" לעשות ספורט 5 שעות ביום גם כשאין לכם טיפת כושר, ולאכול בכמויות קטנות מאוד, שלא נדבר על כך שזה נורמלי שם להתבאס על ירידה של "רק" 2-3 ק"ג לשבוע... 
ויש את רוב האנשים, שפשוט סומכים בעיניים עצומות על אנשי מקצוע, ולא סתם, אלא דווקא על אנשי המקצוע הכי נפוצים - דיאטנים/תזונאים ומאמני כושר, שבונים תוכנית כושר ראשונית כשנרשמים לחדר הכושר. 
הבעיה המשותפת לכל המודלים האלו לחיקוי, היא שהם גורמים לנו לחשוב ולהאמין שאפשר לעשות שינויים בין לילה.
הם גורמים לנו להאמין שאפשר ביום אחד להתחיל להיראות כמו מת'יו מקונוהי או ג'ניפר אניסטון. שזה הגיוני להתחיל לעשות ספורט ישר 5 פעמים בשבוע (אם לא 7), שזה הגיוני להתחיל מריצה, או להתחיל מהליכות ארוכות של שעתיים כל ערב, או בכלל לשנות את התזונה מהקצה אל הקצה, אחרי שהייתם רגילים לאכול אוכל מלא שומנים מזיקים ופחמימות ריקות. 
המודל שלכם לחיקוי צריך להיות אתם עצמכם. נכון, אנחנו תמיד מחפשים מקור להשראה, מישהו שיגרום לנו להאמין שגם אנחנו יכולים. כי מה, אם הוא הצליח, אנחנו לא? 
אבל הבעיה היא שכל אחד מאיתנו שונה. מה שמתאים לאחד, לא יתאים בוודאות לשני.
הדעה (הנחרצת, יש לומר) שלי, היא ששינויים כאלו, שהם לכל החיים - צריכים להיעשות בהדרגה. רק כך אפשר להתמיד.
צריך לזכור לפני הכל - יש לנו את כל החיים להתאמן. יש לנו את כל החיים לאכול בריא. לא יקרה שום דבר אם ניקח את הזמן. אם התהליך הזה ייקח גם שנה או שנתיים, עד שנגיע לנקודה שיהיה לנו טוב בה, נקודה של שגרה. הרי בכל מקרה השינוי הזה, אמור להוביל לשינוי הרגלים לכל החיים. אז מה ייתן לנו לחפש דיאטה זריזה, שאולי תעבוד במשך חודש, חודשיים או שלושה, אבל אח"כ נחזור להרגלים הישנים שלנו? 


לכן זה הטיפ הכי חזק שלי - עשו הכל בצעדי תינוק. אני אחלק את זה לתזונה ופעילות גופנית:

תזונה:

נכון, רוב הדיאטנים פשוט יתנו לכם תפריט נורא משעמם ולא מגוון של אוכל שאתם בכלל לא רגילים לאכול. הגוף שלכם יגיב בשוק, והרבה פעמים ברעב מתמיד, כי הייתם רגילים לאכול 2500-3000 (לדוגמא) קלוריות ליום, שמכילות הרבה פחמימות ריקות, לא נגעתם בירקות או גבינות, אכלתם עוגות, עוגיות או ג'אנק פוד, ובעצם כל מה שהיה לכם בא, ופתאום יש לכם תפריט של 5-6 ארוחות ביום שהוא מאוד מוגבל ודל - ירקות, גבינות דלות שומן, לחם קל, בשר רזה, מעט פחמימות ופירות בודדים. נכון, דיאטן טוב ידע לתת לכם תפריט יותר מגוון ויותר מתאים לכם, אבל רובם פשוט יפילו עליכם את התפריט הקבוע. אלא אם כן בסה"כ הייתם רגילים לאכול את אותם מאכלים (ואז אני מאמינה שאין לכם מה לחפש בבלוג, כי אתם לא בדיוק השמן המצוי), התפריט הזה יהווה שינוי קיצוני מדי בשבילכם. הגוף לא רגיל לזה. הוא יתגעגע לסוכר. הוא יתגעגע לפחמימות, לשומנים, והוא יפעיל עליכם את כל המניפולציות שהוא מכיר ויכול. אומרים שהכל בראש, אבל גם לגוף יש מה להגיד, וזה יתבטא ברעב, מצבי רוח משתנים ועוד. הרבה פעמים, אם לא יודעים לאזן את התפריט נכון ולהכניס פה ושם גם מאכלים ש"אסור", בשלב כזה או אחר יגיע בולמוס. החסך של הגוף שלכם הוא חסך אמיתי. 
נכון, יש אנשים בודדים שיכולים להתמודד עם הקושי הזה, והם מסוגלים להחזיק ככה גם שנה או שנתיים, הם מתרגלים. אבל רוב רובם של האנשים - יקרוס בשלב כזה או אחר.
מצד שני, אם תעשו שינויים קטנים מדי כמה ימים או שבועות, אתם תראו שהרבה יותר קל לכם להסתגל ולהתמודד עם השינויים. 
דוגמאות לשינויים אפשריים, כדאי לבחור ב2-3 ולא בכולם יחדיו:

1. להפסיק לשתות משקאות ממותקים, ולהתחיל לשתות הרבה מים (אפשר גם בתור התחלה משקאות דיאט, אך פחות מומלץ מן הסתם). ידוע אגב, שאדם שרגיל לשתות כל יום כוס (או בקבוק קטן, לא זוכרת בדיוק) של קולה, למשל, ויוריד אותה מהתפריט - יכול לקזז (או להוריד ממש) 2-3 ק"ג בשנה. רק מהשינוי הקטן הזה.
2. לאכול כמויות קטנות יותר. אותו אוכל, אבל כמות קטנה יותר. לדוגמא להגביל את האוכל לצלחת אחת קטנה, או לחלק את הצלחת ל- 1/2 ירקות, 1/4 פחמימות ו- 1/4 חלבונים. אופציה אחרת - להגביל כמויות לפי כמות מדודה, לפי העין/כוס. 
3. לאכול לאט יותר, להניח את הסכו"ם בין הביסים. מוכח שאנשים שאוכלים לאט יותר, אוכלים פחות כי מאפשרים לגוף לאותת שהוא שבע, מה שלוקח זמן (כ- 20 דק'). רק מלהחליט שאתם מניחים את הסכו"ם כדי לאכול לאט יותר, אתם יכולים רק להרוויח.
4. להגביל מוצרים מתוקים כמו שוקולדים, עוגות ועוגיות, למשל לפעם בשבוע / פעם בשבועיים / כמות קטנה מאוד פעם ביום (כמו קוביית שוקולד, או מריחה של כפית שוקולד על פרוסת לחם קל בערב כקינוח).
5. לעבור בכלליות מפחמימות ריקות לפחמימות מרוכבות. למשל מאורז לבן לאורז מלא, מקמח לבן לקמח מלא. או לחלופין לעבור למשל מלחם רגיל ללחם קל. 
6. להחליף מתוקים בפירות, ירקות או מעדנים קלים.
7. להחליט על קווים מנחים אם אתם אוכלים בחוץ בקביעות, למשל אם אוכלים מקדונלדס - לוותר על צ'יפס ולבחור בסלט ליד ההמבורגר. לא להגדיל את המנה. במסעדות - להגביל מנות מסוימות שמנות מאוד (למשל פסטות בשמנת).
8. להחליט על 2-3 מזונות שמהם אתם מעדיפים להימנע, לדוגמא גבינה צהובה, או מאכלים מטוגנים בשמן עמוק.
9. להמעיט בשתיית אלכוהול. 
10. לאכול לפחות ירק אחד בכל ארוחה.
11. לבשל פעמיים בשבוע (לאנשים שלא מכינים לעצמם אוכל בכלל).

וכו' וכו'...כמובן שהכל תלוי בכם ובהרגלים שלכם. כל אחד והנקודות הקשות שלו. יש כאלו שהבעיה שלהם היא מתוקים, וצריך להתייחס לזה בנפרד, ויש כאלו ששוקולד בכלל לא ידבר אליהם והבעיה שלהם היא כמויות האוכל. ויש כאלה (כמוני), שהבעיה שלהם היא הכל מהכל. פשוט הרגלים גרועים - כמויות גדולות מדי, אוכל לא בריא ולא נכון, הרבה פחמימות ריקות, מתוקים, אכילה מרובה בחוץ וכו'. 

בגדול, יש הרבה שינויים אפשריים, ובמקום לצפות ממכם "לעכל" (בחירת מילים שנונה..) את הכל ביחד, תבינו שזה שינוי משמעותי והוא הולך לקחת זמן. תנו לעצמכם את הזמן היקר הזה, להסתגל, ללמוד מחדש. 

נכון, בהתחלה אולי לא תראו תוצאות כל כך מהר, אבל לאט לאט לפי הזמן שמרגיש לכם נכון, תוסיפו עוד שינוי ועוד שינוי, ולבד תראו שהרבה יותר קל לכם ונכון לכם. 
צריך גם להיות אמיצים, במובן זה שהסביבה (בעיקר זו הישראלית), תיטה לבקר אתכם על הבחירה שלכם. מבחינת הרבה אנשים, דיאטה זה הכל או לא כלום. מצפים ממכם או לרדת מהר, או שיתאכזבו מכם. אז תזכרו - אתם עושים את השינוי הזה אך ורק בשביל עצמכם, וזה לא משנה מה הסביבה חושבת או אומרת עליכם. חשוב רק שאחת ולתמיד, באמת תצליחו בשינוי הזה. וזה ממש לא משנה אם זה ייקח גם שנה או שנתיים.

פעילות גופנית:

כתבתי על כך קצת בפוסטים על שגרת האימונים שלי, אבל אני רוצה לחזור על זה גם כאן.
אני טיפוס שאוהב אתגרים, ותמיד כשהתחלתי "דיאטה" ויחד איתה פעילות גופנית, עשיתי את זה בצורה די קיצונית. זה אומר להירשם לחדר כושר, להגיע 3-5 פעמים בשבוע, לבצע אימון אירובי שנמשך 45-60 דק', ואחרי זה עוד אימון אנאירובי שכלל איזה 7-8 תרגילים. לחלופין להגיע לחוגים כאלה ואחרים, ללכת לרכב על אופניים.. זה בכלל לא משנה. מה שחשוב הוא שכל הסיפור היה לוקח שעתיים כל פעם, גם אם זו הליכה בחוץ. זה תמיד היה יחסית דרסטי, ותמיד העלתי את רמת הקושי מהר מדי. כל זה אגב, הרבה פעמים בתמיכה של אנשי מקצוע, שנוהגים לזרוק מתאמנים ישר למים העמוקים.  הייתי מתמידה ואז היו ימים של "זמן נשי", או סתם כאב ראש, או מבחן באוניברסיטה או סתם מוקד לחץ, ולא הייתי יכולה להגיע. הפעם הבודדת הזו, תמיד פתחה לי מעין "תיבת פנדורה". מצאתי לעצמי תירוץ אחד, בפעם הבאה גם אמצא לי עוד אחד. אני עייפה מדי / לא מרגישה טוב / יש לי יותר מדי דברים לעשות וכן הלאה. הברזה אחת מובילה להברזה נוספת, ואין מה לעשות - כשלא מצליחים לשמור על שגרה, לא מתמידים. "למי בכלל יש כוח להתלבש, להתאמן איזה שעתיים, אח"כ עוד להתקלח... והגוף, כשהוא לא בכושר, מרגיש עייף. וכואב. וזה לא כיף, ומשעמם... והשרירים תפוסים... אז עזבו אותי, עדיף לשבת מול הטלוויזיה ולנוח, אני אלך מחר.... "
מוכר?
הבעיה היא, כמו בתזונה, שאנחנו קופצים מהר מדי לעולם הספורט ומנסים להנות ממנו כמו אנשים שכבר נמצאים בכושר, אבל בלי שיש לנו שום הכנה מוקדמת. אתם חושבים שהחבר שלכם שהולך 5-7 פעמים בשבוע לחדר כושר, התחיל משם? או שג'ניפר אניסטון סתם ביום בהיר אחד התחילה לרוץ על החוף (תחביב ידוע שלה)? לא. זה משהו שצריך לבנות בהדרגה. אם אתם ישר קופצים למים העמוקים, הגוף שלכם לא יתמודד טוב, וכמו עם התזונה, גם כאן המוח שלכם כבר ידע להפעיל עליכם מניפולציות נבזיות.. ולרוב הוא ינצח. כי זה פשוט לא הגיוני להתחיל מאימונים מפרכים, גם אם בסופם של אימונים בודדים כאלו הרגשתם על פסגת העולם כי השגתם משהו.
ההסתכלות, בעיניי, צריכה להיות לטווח הרחוק. איך אני מגיעה למצב שבו אני נמצאת בשגרה אמיתית של פעילות גופנית? שבו אני קמה 3 פעמים בשבוע והולכת לפעילות הספורטיבית האהובה עליי, שבו אני נמצאת בכושר אמיתי?
המטרה היא לא לצלוח אימונים במשך חודש או חודשיים, או אפילו שנה שעליה התחייבתם בחדר הכושר.
המטרה היא להגיע למצב שבו אתם תתאמנו כל חייכם. כי זה השינוי המיוחל. לא שנה, לא שנתיים, כל החיים.
אז מאמן חכם שפגשתי בחדר הכושר הנוכחי שלי, בשם שי, אמר לי משפט פשוט - יש לך את כל החיים להתאמן. עזבי, תתחילי בקטן.
מה זה אומר בקטן? זה אומר קודם כל ליצור שגרה של הגעה בכלל לחדר הכושר, ושל שיפור סיבולת לב ריאה.
זה אומר קודם כל להתחייב עם עצמי, להגיע לפחות 3 פעמים בשבוע ולבצע פעילות אירובית. זה יכול להיות חצי שעה, או ארבעים דקות, אבל חשוב גם מאידך לא להגזים ולהתחיל משעה שלמה, וגם לא לעשות איזה 10 תרגילים אנאירוביים. בשביל זה גם אין לאף אחד מכם תירוצים (אני אשמע כמו תקליט שבור, אבל גם לזה יש פוסט....).
אל תשתגעו. 
הוא גם בדעה (ואחרי שהרהרתי בנושא זמן מה, אני מסכימה איתו לחלוטין), שהשלב הראשון צריך להיות ליצור שגרה של פעילות אירובית מספר פעמים בשבוע (לא 5 פעמים, אלא 2-4), להתחיל נטו מהליכה/אליפטי, ולא מהגעה לחוגים. הסיבה היא שאנחנו מנסים ליצור איזושהי שגרה. בהתחלה זה לא כיף כל כך, זה נכון וידוע. עד שהגוף מתחיל להסתגל ולשתף פעולה, ופתאום משתחררים אנדורפינים וכל העסק נראה הרבה יותר נחמד. מעבר לכך, חוגים תקועים בשעות מסוימות, ויהיה לכם הרבה יותר קל לתרץ למה אתם לא הולכים, כשהשעה מקובעת. כשזה בסה"כ הליכה, אין לכם תירוצים לעצמכם - אתם יכולים לעשות את זה בכל שעה, גם אם זה ב- 3 בלילה. הליכה, להזכירכם, לא עולה כלום, רק צאו מהבית ולכו. גם אם זה "רק" 20 דק' או אפילו 500 מטר, לכו. העיקר ללמד את המוח והגוף שגרה חדשה, הרגלים חדשים.
אתם יכולים לצרף 3-4 תרגילי אנאירובי אבל אל תגזימו, כדי שהאימון יהיה קליל ולא כזה שתחששו ממנו, מהעומס שלו.


הרבה מכם יגידו - אבל זה משעמם. נכון, צודקים, בעיקר בהתחלה. זה לא קל בכלל, ובכל זאת כתבתי פוסט שלם בנושא - "איך לשרוד אימון אירובי בחדר הכושר ולהתמיד". כדאי לקרוא :)


בהמשך אתם תתחילו להרגיש לבד שהכושר שלכם משתפר, שהגוף שלכם פתאום דורש את הוצאת האנרגיות הזו, לצורך קבלת אנרגיות מסוג אחר.. שאתם פתאום נהנים, שאתם רואים לאט לאט את הגוף משתנה.


חשוב - אל תצפו לתוצאות מהירות! כאמור, זו לא הדרך. תוצאות מהירות יובילו להפסקת התהליך, רוב הסיכויים הם שלא תצליחו להתמיד לאורך זמן. זה אומר גם שכדאי לכם להזניח את המשקל ומדדים אחרים, ופשוט לחיות את החיים. 
כתבתי פוסט בעבר על הסיבה למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה, ואמנם שם המלצתי כן למדוד היקפים או אחוזי שומן, אך בשלב ראשון - אני חושבת שכדאי רק לקחת מדדים ראשוניים ואח"כ פשוט לחיות את החיים בדרך החדשה שלכם, צעד אחרי צעד. השלב הראשון נועד להשיג שגרה מסוימת ולא לקבל תוצאות מהירות. התוצאות יגיעו בהמשך, הן יהיו מעין "תופעת לוואי" של השינויים שביצעתם. 


בשלב הבא, תוכלו להוסיף עוד שינויים (כפי שמרגיש לכם נכון, אין כאן תשובה נכונה ואין הנחיות ברורות, כל אדם לגופו, רק תיזהרו מהטלת קושי רב מדי על עצמכם), לבחור בפעילות גופנית חדשה (אחרי שתרגישו שהשגתם שגרה בריאה), להוסיף תרגילי אנאירובי וכו'. 


בסופו של יום, צריך הרבה סבלנות. צריך תמיכה מהסביבה, וצריך בעיקר אומץ. אומץ ללכת בדרך אחרת, קצת שונה, כזו שהיא לא "זוהרת", מושכת... הרי אתם לא תראו בד"כ כתבות על אנשים ששינו את אורח חייהם, "סתם" ככה בעקבות שינוי עצמי. תמיד זה צריך להיות בגלל שיטה מסוימת, דיאטה מסוימת... הפרסום עיוור אותנו, כשהתשובה שאנחנו מחפשים תמיד נמצאת מתחת לאף שלנו. סבלנות. מידתיות. לקחת דברים לאט.. ומתוך רצון אמיתי, מתוך החלטה שלמה.
זה לא יהיה קל, וצריך להיות מוכנים שהחיים שלנו ישתנו, ולקבל בידיים פתוחות את השינויים, כל אחד בעיתו. אבל בסוף אתם תודו לעצמכם.

*לקוח מ- Pinterest

חשוב לי לציין שכל מה שכתבתי בפוסט (כמו בכלל בבלוג), מתייחס לניסיון האישי שלי, ולסיפורים אישיים שאני מכירה. אין לי ספק שיש מקרי הצלחה מיוחדים בזכות כל מיני שיטות, אבל הם בד"כ נדירים מאוד ולכן בעיניי הם לא רלוונטיים. 
בכל מקרה זה לא משנה איך - העיקר שתהיו בריאים, תאהבו את הגוף שלכם, תהיו שמחים ומאושרים. זה הכי בנאלי, אבל אלו הדברים החשובים בחיים.

תזונה וחיזוק המערכת החיסונית בגוף, עדכונים והמלצה

בימים האחרונים לא יצא לי לכתוב, היה לי שבוע פורה ודווקא חביב, עד שהבת שלי הצטננה ובעקבותיה גם אני, מה שדי גמר לי את כל האנרגיות. היום קמנו שתינו כמו חדשות אז הנני פה...
מה שמעניין הוא, שבניגוד לשנים קודמות (אני תמיד מצטננת אחת לשנה), הפעם יצאתי מזה ממש מהר, תוך יומיים. אני מניחה שזה קשור לאורח החיים שסיגלתי לעצמי, שכן אנשים אחרים שגם נדבקו בשרשרת, היו חולים יותר - גם מבחינת אורך המחלה וגם מבחינת הקושי שלה.
ידוע שתזונה נכונה משפיעה לטובה על המערכת החיסונית, ונראה שזה באמת עובד. אפילו לא צרכתי תרופות הפעם, והנה לכם עוד סיבה למה כדי לאמץ אורח חיים בריא ונכון. 


הנה לכם רשימה של ויטמינים ומינרליים חשובים לחיזוק המערכת החיסונית:

ויטמין A - מגן מהדבקה ועוזר להגן מפני חדירת וירוסים וחיידקים.
מזונות עשירים בויטמין A: כבד, חלמון ביצה, פירות וירקות צהובים ושומן חלב.

ויטמין C - מגן מפני חדירת וירוסים וחיידקים, עוזר נגד חומרי זיהום, וכן עוזר נגד מחלות ויראליות.
מזונות עשירים בויטמין C: פירות הדר, תפוחי אדמה עם הקליפה, פלפל אדום וירוק, גויאבה, כרוב, כרובית, עגבניות.

ויטמין E - מעכב חמצון ונזקי חמצון, וכן מעלה רמות נוגדנים בדם. אם קיים מחסור של ויטמין E, מחלה יכולה להיות קשה או אלימה יותר.
מזונות עשירים בוויטמין E: שמנים של נבטי חיטה, כותנה, תירס, בוטנים וסויה.

ויטמין B6 - תורם לפעילויות חיסון בתאים הלבנים.
מזונות עשירים בוויטמין B6: דגנים וקטניות, פירות וירקות, בשר, דגים ומוצרי חלב.

מינרלים: ברזל תורם לשיפור תגובת נוגדנים לווירוסים ולהפחתת סיכויי ההידבקות. מחסור בברזל, אפילו אם הוא לא נראה בערכי ההמוגלובין, עלול להשפיע משמעותית על המערכת החיסונית.
מזונות עשירים בברזל: בשר, איברים פנימיים (כבד), ירקות ירוקים, קטניות ופירות מיובשים.

אבץ: הכרחי לפעילות בלוטות החיסון ותאי החיסון, ליצירת הנוגדנים ולשלמות הרקמות המגינות.
מזונות עשירים באבץ: קטניות יבשות, פיצוחים ואגוזים, דגנים ומוצריהם, בשר וביצים.

חומרי צבע צמחיים: מגבירים את העמידות החיסונית.
מזונות עשירים בחומרי צבע צמחיים: ירקות ופירות, עשבי מרפא כמו תה ירוק, ג'ינסנג, אכינצאה, וכו'.

*נלקח מ- Pinterest

עדכון תהליך - השבוע זה השבוע השישי לשינוי הדרמטי שלי. אני רוצה לספר בגאווה שבמשך כל ששת השבועות האלו, לא פספסתי אפילו אימון אחד - אם היה יום שבו לא הרגשתי טוב/לא יכולתי ללכת - פשוט הלכתי יום אחרי. לא ויתרתי לעצמי. גם מבחינת תזונה - שמרתי מצוין ואני ממשיכה לשמור. כנראה שעיקרון ההתמדה החדש שלי, שרובו ככולו נשען על המילה "הדרגתיות", עובד גם עובד. זו פעם ראשונה בחיי שאני לא קופצת ישר לתוך המים העמוקים. בד"כ אני אוהבת אתגרים, ואני אוהבת להעמיס על עצמי קושי רב, אם זה בשינויים תזונתיים די קיצוניים או אימונים די אינטנסיביים ביחס לרמת הכושר הקיימת. השיטה הזו הוכיחה את עצמה כבעייתית, בגלל הפרפקטציוניזם שלי, או במילים אחרות בגלל הפחד מכישלון, שבשלב כזה או אחר נכנס לפעולה וגרם לי לוותר מראש. 


אני אכתוב בימים הקרובים פוסט שלם על התמדה בתהליך, ובינתיים אני רק רוצה לפרגן לזוהר אברהמי, בלוגרית אופנה ופאשניסטה מדהימה, שכתבה פוסט מעולה על אורח חיים בריא, דיאטות וספורט. אני מסכימה עם כל מילה שלה, ואוהבת מאוד את הגישה שלה לחיים. לרבים מכם (או שיש לומר רבות מכן..) היא תיתן הרבה מוטיבציה , אז אני ממליצה בחום לקרוא.

אז, הולכים לחדר הכושר?

היה זה בוקר יום ראשון אביבי.
הערתי אותו בבוקר לקול ציוצי ציפורים: "קדימה, קום, הולכים".
-"אין לי כוח, עזבי אותי", אמר תוך כדי שהפנה אליי את גבו והסתובב לצד השני.
-"כל הזמן אתה רק רוצה לישון. לישון, לאכול, לנוח, שוב לישון ושוב לאכול. די, פעם אחת תעשה משהו קצת מועיל".
-"די, נו! אין לי כוח אלייך כבר. תני לי לישון".
-"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני קמה והולכת לחדר הכושר."
קמתי, והוא אחריי. עם גב מעט כפוף, התיישב על קצה המיטה ונעל את נעלי הספורט בחוסר חשק.
-"שתדעי לך שזה רק בגללך. רק הפעם אני מוותר לך, ואני לא מבטיח שאני אזוז שם. נראה לי שאני סתם אשב על הספה ואחכה שתסיימי את מה שאת הולכת לעשות".
-"מעולה. העיקר שתבוא, כבר עשית משהו".
התארגנו ונסענו לחדר הכושר. עלינו במדרגות הנעות, והוא נשען על המעקה, כאילו ורוצה לישון עליו. "יכולתי להמשיך לישון, את יודעת.", המשיך לקטר. "כל פעם את והרעיונות המעצבנים שלך. לפחות אחרי זה נלך לאכול איזה המבורגר במקדונלדס או משהו, בסדר?". -"טוב, טוב..", ויתרתי לו, רק שישתוק כבר.
הגענו, שמנו את החפצים בלוקרים ועלינו על הליכון. התחלנו ללכת. "אוף, כואבות לי הרגליים". -"די, זה יעבור, אתה לא תמות מזה.. תוציא קצת אנרגיה, מה יש?". "אבל אין לי כוח, ואת הולכת להיתקע כאן עכשיו איזה חצי שעה. מה אני אמור לעשות עם עצמי??". "תלך. יש לך פה מוזיקה טובה, טלוויזיה, לך סתם בקצב איטי.. זה עדיף על לשבת על הספה, לפחות תדע שעשית משהו". 
עברו להן 20 דק'. פניתי אליו וראיתי פתאום שהמבט שלו השתנה מעט. במקום העיניים העייפות שביקשו להירדם, ראיתי עיניים פקוחות לרווחה. גבו היה זקוף, ותזוזות פיו העידו על כך שהוא נהנה מהמוזיקה. הוא הביט בי, וחייכתי אליו בחזרה.
"קשה לי, כן? שלא תהיי יותר מדי מרוצה מעצמך. אבל בסדר, זה לא רע כל כך כמו שחשבתי".
סיימנו את האימון אחרי 20 דק'. "מה עכשיו? יש פה מלא מכשירים מוזרים. אולי תראי לי מה עושים?", שאל בסקרנות.
הראתי לו בשמחה. ביצענו מספר תרגילים, ולאחריהם פרשנו למלתחות להתקלח. 
נפגשנו לאחר מכן. "וואי, איזה מקלחת טובה. רק 10 בבוקר ואני מרגיש ממש ערני, בא לי לכבוש את העולם". 
"כן,", אני עונה לו, "המוח שלך שחרר אנדורפינים והורמונים שונים שגורמים לך להנאה ולעוררות. נכון שאתה שמח שבאת איתי, אחרי הכל? "כן, עדיף באמת על לישון. אני מרגיש ממש טוב עם עצמי."


יומיים לאחר מכן הערתי אותו שוב בבוקר. "נו יאללה, אתה קם? הולכים לחדר כושר".
-"די, אין לי כוח", שוב קיטר. "כל השרירים שלי עוד תפוסים מיום ראשון. אני רוצה לנוח, אולי אני אלך מחר, מחרתיים, לא יודע. אבל אני אבוא, מילה שלי". 
-"אני לא מוותרת לך". עניתי. "אני יודעת בדיוק איך זה עובד. אתה מתחיל לוותר ואז אתה כבר לא הולך שוב. "
-"אבל אני באמת עייף, באמת כואבים לי השרירים, אולי אני אלך בערב, בסדר? " 
-"לא. אם תבוא ותתאמן השרירים ישתחררו לך, תרגיש יותר טוב. ותזכור איך הרגשת שלשום אחרי שהתאמנת, היית בעננים! ואני לא מאמינה לך שתלך באמת היום בערב."
-"את פשוט נודניקית, את יודעת את זה? למי יש כוח עכשיו להתאמן איזה שעה, שעה וחצי? את משוגעת. כולה 9 בבוקר, בקושי ישנתי 5 שעות."
"כן, אבל אח"כ אתה תהיה עירני יותר. נכון שעכשיו זה נראה כמו הרבה, אבל כמו פעם קודמת - תבוא ומקסימום תשב בצד ותשתה משהו. יש שם מוזיקה טובה, טלוויזיה, אני בטוחה שתמצא את עצמך. בבקשה, חשוב לי מאוד שתבוא איתי."
הוא קם בחוסר רצון ובא איתי. 
השרירים באמת השתחררו לו, והוא אכן יצא מרוצה, עם אנרגיות.


כך עברו להם מספר שבועות. מיום ליום הוא התחיל להנות מהעניין. לפתע, הוא קם בעצמו בבוקר. ביקש ממני להצטרף אליו.
הוא פתאום החליט שנמאס לו מג'אנק-פוד, כי הוא הבין שזה לא מועיל לו. פתאום הוא נמשך לאוכל בריא, צבעוני, טבעי - ירקות, פירות, בשר, פחמימות מורכבות. הוא נהנה מקינוח של שייק פירות במקום גלידה שמנה. הוא החל לרוץ מעט, להעלות את המשקל באימוני האנאירובי.


"את זוכרת איך עשיתי צרות בהתחלה? איך אהבתי לישון כל כך הרבה? ולאכול את כל הג'אנק הזה?", שאל בוקר אחד, ביציאתנו מחדר הכושר.
-"כן, לא הייתה לך מוטיבציה". עניתי. "עדיין לא הייתה לך שיגרה, וזה היה נראה לך כמו הדבר הכי קשה בעולם. ואני מבינה אותך לגמרי, הרי הכי קל לשבת על הכורסא, לראות טלוויזיה, להזמין איזו פיצה ופשוט להתעצל. לקום ולעשות משהו עם עצמך, זה כבר דורש הרבה כוח נפשי, רצון טוב, והחלטה שאתה רוצה לחיות את החיים אחרת. עם אנרגיות. החלטה שאתה רוצה להיות מודל לחיקוי לילדים שלך, שאתה רוצה להיות מסוגל גם לטפס עכשיו על הר, אם רק תרצה".
-"עוד מעט גם את זה אני אוכל לעשות! "


ואכן, עברו החודשים, והוא התאהב בספורט. המבט שלו השתנה. הוא נהיה חיוני יותר, עירני יותר, אנרגטי יותר. הוא יכול היה לעשות מה שבא לו - לרוץ, לקפוץ, לטפס על הר, לנסוע שעתיים על אופניים בטיול, או לעלות מדרגות ארוכות באתר תיירותי כזה או אחר. על המדרגות הנעות הוא כבר לא עמד, הוא הלך. כשהיה צריך להרים משהו מהרצפה שנפל, היה קם ומרים זאת באנרגיה, במקום להתעלם ולדלג מעל. הוא הפסיק לחפש קיצורי דרך, ופשוט נהנה מהחיים.


יום אחד, הוא בא אליי וחייך. "מה יש לך היום?", שאלתי. "רציתי להגיד לך תודה", ענה בשמחה. "אם לא היית דוחפת אותי, לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הייתי ממשיך להתעצל, להיות במעגל הקסם הזה של אכילה-רגשות אשמה-אכילה. הייתי ממשיך לעלות במשקל, הבריאות שלי הייתה נפגמת. אבל התעקשת איתי כמו שלא התעקשת אף פעם, וזה עבד. פעם אחת ולתמיד זה עבד".
עניתי לו באושר רב - "גוף יקר שלי, אני אוהבת אותך. בלעדיך, אין לי אף אחד. אני רוצה שנחיה ביחד, בזוגיות נפלאה. אני רוצה שתחיה בשבילי, ואני בשבילך. שתעזור לי ברגעים הקשים, שתרים אותי למעלה, ויחד איתך - אני יודעת שאני מסוגלת להכל. אני פשוט תמיד צריכה לזכור, שאנחנו אחד. אני, ואתה, הגוף שלי. שאף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל אנחנו משלימים זה את זה, וביחד אנחנו הכי חזקים שאפשר. אני אוהבת אותך."

*התמונה נלקחה מ- Pinterest

נשנושים טעימים לימי הקיץ החמים

וואו, איזה מזג אוויר מגעיל בחוץ. התעוררתי היום ליום של סידורים, השארתי את הבת הקטנה שלי בבית ויצאתי לחום.
הבעיה בימים כאלה, בדיוק כמו בימים חורפיים מאוד, הוא שאנחנו נוטים לברוח לאוכל כדי לנחם את עצמנו. בימים חמים ומגעילים כמו היום - מאכלים קרים וטעימים (מישהו אמר ארטיקים?), ובימים קרים במיוחד - כל מיני מאכלים חמים כמו ג'חנון, בורקסים ומה לא... 


דווקא בימי הקיץ החמים והשרביים יש אחלה של מאכלים שיכולים לנחם אבל בלי רגשות האשמה - 


1. ירקות חתוכים מראש. גם אם אתם מתעצלים לחתוך ירקות, היום אפשר למצוא בסופר למשל "נשנושי גזר" - גזר שכבר חתוך, נקי ומוכן לאכילה ולנשנוש. התרגלתי בשבועות האחרונים לקנות כאלו ולשים לי במקרר לשעת הצורך. התגלה כשימושי ביותר! כיף לנשנש, בריא, טעים, ואין שום רגשות אשמה אחר כך. מומלץ אם אתם אוהבים לנשנש מול המחשב/הטלוויזיה, והפעם באמת אין תירוצים של "אין לי זמן לחתוך". אין שום הבדל בין זה לבין שקית צ'יפס.


2. פירות. עכשיו זה בדיוק הזמן שבו יתחילו להופיע כל פירות העונה הטעימים - אבטיח, שזיפים, משמשים, אפרסקים, ענבים.. חשוב כמובן לצרוך בצורה מאוזנת ולא להשתגע בכמויות. מומלץ לאכול 3 מנות פרי ביום, כשב"מנת פרי" הכוונה היא לא לאבטיח שלם, אלא לכמות של 2 שזיפים / תפוח עץ / 10 ענבים / כוס קוביות אבטיח וכו'.


3. ארטיקים Home made! - אפשר למצוא בכל סופר מתקנים כאלו מפלסטיק שמשמשים להכנת ארטיקים ביתיים. אפשר להקפיא מיץ תפוזים סחוט (קנוי או שסחטתם לבד), או כל מיץ אחר. מי שרוצה יכול גם להקפיא מיצי דיאט ובאמת לחסוך בקלוריות. מעבר לכך, יש כמובן גם שלל ארטיקי דיאט שאפשר לקנות במיטב כספכם.
הנה דוגמא נחמדה לארטיק ביתי:

4. שייק פירות ביתי - בהמשך לסעיף הקודם - אפשר להכין שייק פירות ביתי, טעים, בריא וללא תוספת סוכר. הכנתי לי השבוע לדוגמא שייק שכלל בננה, תמר, מלון וחלב 3%. טעים, מזין, מלא אנרגיה ויכול בכיף להחליף אפילו ארוחת בוקר.


5. מעדנים - קרירים, טעימים, בשלל טעמים - זהו אחלה פתרון לשעות שבהן בא לנשנש.


6. מים מים ועוד מים. אל תשכחו - הגוף הרבה פעמים מאותת על צמא, אבל למדנו לפרש את הסימנים האלו כרעב במקום צמא. אם אתם מוצאים את עצמכם מפנטזים על אוכל קריר וטעים - יכול להיות שאתם בעצם צמאים. נסו לשתות כוס או שתיים ולחכות כ- 10 דק'.


ונסיים בעוד משפט שאהבתי השבוע (מתוך Pinterest), ואני דואגת להכניס לעצמי טוב טוב לראש:

פתיחת הבלוג מחדש

"גם מסע של 1000 מייל, מתחיל בצעד אחד קטן"
-לאו טסה


החלטתי לפתוח את הבלוג בעיקר בשביל עצמי, לשתף במסע הארוך שלפניי, שהחל לפני שבוע וחצי, ב- 8 לאפריל, 2012. 
זהו הולך להיות מסע לא קל, אבל מאתגר, שבו אני מתכוונת לשנות את אורח חיי מהקצה אל הקצה.
המטרה שלי היא ברורה - להיות בריאה. היום אני בסוף שנות ה-20 לחיי. כמעט חצי מחיי אני נאבקת במשקל עודף.
מה השתנה, אתם שואלים? הרי ניסיתי בעבר לרדת במשקל, להרזות, להתחטב, להיכנס לכושר... למה שאצליח דווקא עכשיו?
ובכן, בראש ובראשונה - נהפכתי לאמא בשנה האחרונה. חשוב לי מאוד שהבת שלי תגדל לתוך עולם של בריאות, של פעילות גופנית, של בחירות נכונות לחיים, ולא לתוך עולם של עצלות עם הרגלי אכילה גרועים, כפי שגדלתי עליהם.
שנית, חוויתי לאחרונה גם בגידה קשה מאוד, שגרמה לי להתעורר ולהבין שאני חייבת לשים את עצמי במקום הראשון. 


אז עכשיו זוהי התקופה שלי להיות שם בשביל עצמי. להיות חזקה, להתמיד בספורט, לאכול נכון, להיות פעילה, לשמוח, להרזות, להתחטב, לאכול בריא, להיות מאושרת!


המטרה שלי היא מטרה ריאלית. אני לא מתכוונת לקבוע משקל יעד, או BMI, כיוון שאינני מאמינה במדדים אלו. אני כן מתכוונת למדוד אחוזי שומן והיקפים.אם בעבר רציתי להרזות בלבד, היום חשובה לי הבריאות יותר מהכל.


או כמו שאומרים:
Strong is the new skinny!

*מטרות מציאותיות בשינוי אורח החיים (רשומה ישנה)

(רשומה זו וכן כל הרשומות הבאות הועברו מהבלוג הישן שלי, מ- 2011. רשומות אלו יסומנו ב- * )


אני רוצה לדבר הפעם על ציפיות ומטרות בתהליך. אני כל הזמן נתקלת בעיקר בנשים ששמות לעצמן יעד לא הגיוני ו/או לא בריא להן, בלי שום סיבה רצינית דיה. 

הרבה מתבססות על "הג'ינס מהתיכון" / המשקל שהייתי בו לפני 10 שנים כשהייתי רזה / המשקל של הדוגמנית/השחקנית המוערצת שנמצאת באותו גובה וכן הלאה. 

חשוב להבין - היעד שלכן חייב להיות מציאותי, הגיוני, ומבוסס על המציאות ולא על פנטזיות. נתחיל מזה שתרבות היופי שלנו השתנתה בעשור האחרון בעיקר, מתרבות אמיתית של נשים יפות אך מציאותיות, לנשים ממוחשבות אשר גופן ופניהן מרוטשים ומעוותים בידי תוכנות מחשב כגון פוטושופ. המודעות לכך גדלה בשנים האחרונות, וניתן לראות מעצבי על וחברות מותגים שונות שמתחילים להשתמש בנשים ממוצעות ורגילות או לכל היותר בנשים שהן מודל לחיקוי, אך מבלי לרטש את התמונות. כרגע השינוי הזה הוא ממש בחיתולים, אך ניתן לראות ניצנים מעודדים של שינוי. לרוב, בשורה התחתונה, ניתקל במגזינים, בטלוויזיה, בקולנוע, בעיתונאות - בדוגמנים ודוגמניות שרוטשו עד מוות. אני לא רוצה להתחיל להעלות כאן דוגמאות, לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ובכל מקרה זה לא נושא הפוסט היום. בכל זאת, אני אתן רק קישור אחד לסרטון מעניין שמראה את יכולות הפוטושופ. כשאני נתקלת בכל מיני נערות שבטוחות שהן שמנות למרות שהן לא, אני מראה להן את הסרטון הזה. 

ועכשיו בפירוט - אם אתם רודפים אחרי אידיאל שאינו בר השגה, אתם עלולים להישחק מהר מאוד. אל תשוו את עצמכם לכל מיני מודלים ושחקנים לא אמיתיים, זה לא מציאותי וגם הם לא נראים ככה במציאות. גם למדונה יש צלוליט, גם לאנג'לינה הג'ולי יש כפלים בגוף כשהיא מתיישבת, גם לביונסה יש תחת עגול וגדול, גם לכוכבות סקס והעיר יש קמטים וכתמי גיל (ידעתן שבסרט סקס והעיר השתמשו בריטוש לכל אורכו, בגלל הקלוזאפים על הפנים שלהן?). 

אם אתם מציבים לעצמכם מטרה לא הגיונית, אתם למעשה רודפים אחרי פנטזיה לא אמיתית, וזה רק עניין של זמן עד שתרימו ידיים ושוב תעלו במשקל. מטרות לא הגיוניות מגיעות בצורה של הגעה למשקל יעד נמוך מדי, היקפים קטנים מדי, יופי בלתי מושג - וכל זאת ביחס אליכם, למי שאתם. אנחנו אנשים שונים זה מזה, יש לכל אחד מאיתנו מבנה שלד ושרירים שונה לחלוטין. 

הכנסו לדוגמא לפה  - http://www.mylifetime.com/shows/how-to-look-good-naked ולחצו על המשבצת הימנית למעלה, "Your Perfect Fit". תוכלו לראות נשים מכל הגדלים והסוגים - עם אגן רחב או אגן צר, חזה גדול ונפול, קטן וזקור, בינוני ונוטה לצדדים, ידיים עבות או ידיים דקות וארוכות, רגליים ארוכות וקצרות, טורסו ארוך וקצר, כתפיים רחבות וכתפיים צרות, הרבה קימורים או גוף נערי וכו' וכו' - יש אינספור צורות ולכן הגוף שלנו שונה מאחד לאחד. כך גם עובי הגוף שלנו משתנה מאחד לאחד - יש כאלו שנועדו להיות רזים וגבעוליים, ויש כאלו שנועדו להיות כבדים יותר. מי קבע מהו האידיאל? הרי בעבר האידיאל הנשי היה נשים שמנות יחסית. היום זה נשים רזות. מחר זה יהיה נשים ממוצעות, נשים גדולות ונמוכות או רזות עם טורסו קצר או לא יודעת מה. אתם צריכים קודם כל לאהוב את עצמכם, לקבל את הגוף שלכם על שלל מגבלותיו. גם הסלבס הכי יפים בעולם לא אוהבים חלקים בגוף שלהם, זה טבעי וזה בסדר, אבל אתם חייבים לקבל את עצמכם. באופן מפתיע, אני בעצמי גיליתי שהרבה יותר קל לי לרדת במשקל ולעשות את כל השינוי הזה באורח החיים, ברגע שלמדתי לקבל את עצמי, להבין שאני לעולם לא אהיה רזה עם מראה גבוה וגבעולי כמו שרק יכולתי לחלום עליו. 

אז מהו יעד אידיאלי בשבילכם? כמו שכתבתי בפוסט "למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה", ישנן הרבה שיטות היום למדוד את הירידה ולכן גם הרבה שיטות לקבוע יעדים ומטרות. יש טבלאות משקל וגובה, טבלאות BMI, טבלאות להיקפים ועוד ועוד. הטבלאות האלו מיושנות ולא מתייחסות לאחוז השומן והשריר בגוף שלכם, למבנה השלד והשרירים, לגנטיקה וכו'. אם ניקח מקרה קיצוני של בודי בילדר לצורך העניין (קחו את שוורצנגר לדוגמא, בתקופתו) - משקל הגוף שלו היה גבוה מאוד בגלל מסת שרירים גדולה מאוד. לפי ה- BMI ולפי טבלת גובה/גיל/משקל - הוא שמן... לא יודעת מה איתכם, לי הוא לא נראה שמן בכלל :-P  הרחבתי על זה מאוד בפוסט שלעיל, וכפי שכתבתי שם - המדד היחידי בעיניי שהוא הגיוני ומתייחס למבנה הגוף הוא אחוזי שומן, כאשר לגבר רצוי שיהיה בין 20-25% שומן, ולאישה בין 25-30% שומן. הבעיה היא שקשה למצוא מקומות או דרכים למדוד את אחוזי השומן, ולעולם זה לא יהיה מדויק ממש, במיוחד אם אתם מודדים דרך פולסים חשמליים (פרטים נוספים בפוסט עצמו).

למעשה, בגלל שיש כל כך הרבה מבני גוף, שלד וכו' - אין שום מדד שהוא החלטי לגמרי, אין שום דרך החלטית שנכונה ב- 100% שיכולה להגיד לכם - "אוקיי, אתם צריכים להגיע ל- X".
אתם חייבים להבין, היעד שלכם הוא לא מספר. לא של משקל, לא של BMI, ואפילו לא של אחוזי שומן.
בעיניי, היעד היחידי המציאותי הוא של הרגשות שלכם. לי אישית כבר נמאס שאנשים שואלים אותי "עוד כמה יש לי לרדת". וואלה, לא יודעת! לא אכפת לי כמה אני אשקול, או כמה בדיוק יהיו אחוזי השומן שלי או מה יהיה ה- BMI שלי. אכפת לי איך ארגיש ביחס לעצמי. אכפת לי שאראה טוב בתוך הגוף שלי. אכפת לי שאהיה בריאה, קלילה, אנרגטית. שתוצאות בדיקות הדם שלי יהיו קרוב למושלמות או טובות מאוד, שאוכל לרוץ ולא להתעייף כל כך מהר, שאוכל לעלות במדרגות מבלי להתנשף, שאוכל לשרוך נעליים או סנדלים מבלי להרגיש את הבטן תקועה באמצע הדרך ומפריעה. שאהיה גמישה ואוכל לנצל את הגוף שלי עד תומו. זה היעד שלי. יכול להיות שאגיע אליו במשקל 80 ק"ג, ויכול להיות שאגיע אליו במשקל 60, מי יודע? אין ספק שבמשקל גבוה ולא בריא, לא אגיע ליעד הזה. אבל היעד משתנה מאדם לאדם. 

הבעיה הכי גדולה היא שאנשים לא יודעים מתי לעצור. מתי הגיע הזמן לעבור לתפריט שמירה במקום להמשיך לרדת. אני רואה נשים שמגיעות למשקל ותזונה תקינים לגמרי אבל לעולם זה לא יהיה מספיק טוב להן. אני רואה נשים שהורידו 20 ק"ג, הגיעו למשקל נניח של 55 ק"ג על 1.70, הן כבר נראות כמו דוגמניות לכל דבר ועניין והן עדיין לא מרוצות. יקירותיי - אתן בחיים לא תהיו מרוצות אם לא תשנו את הגישה במוח שלכן. זה לא מספר שיעשה אתכן מאושרות, זה רק אתן, כשתאהבו את עצמכן באמת. כשתלמדו לקבל את איך שאתן נראות. גם אם את שוקלת 80 על 1.65, יכול להיות שאת בריאה לגמרי ואת נראית נפלא!
אני אתן לדוגמא את זוהר אברהמי, בעלת בלוג האופנה Little Miss Sunshine - היא בגובה 1.65 והיא שוקלת סביבות ה- 80 ק"ג. רוב הנשים אולי היו שואפות למשקל 55-65 ק"ג בגובה הזה. אבל היא יודעת שיש לה מבנה עצמות רחב יחסית, שהיא שרירית מאוד. אחוז השומן שלה נמוך והיא בריאה, ממש בריאה! אז היא מאושרת עם עצמה כמו שהיא. בחורה כזו היא בעיניי דוגמא מעולה לכל אחד ואחת מאיתנו - אין שום סיבה הגיונית שהיא תרד במשקל למשקלים נמוכים כאלו, היא כבר לא תהיה בריאה וחיונית במשקלים האלו, כי זה לא תואם את מבנה הגוף שלה ואת ההרגשה הפיזית שלה.

אז נכון, זה קצת בעייתי. כבני אדם אנחנו תמיד מחפשים תשובות. מחפשים את המדדים הברורים שיגידו לנו מה צריך להיות היעד שלנו. אבל כאן, זה בהחלט משהו אישי. אף אחד לא יכול להגיד לכם מה היעד שלכם. רק אתם יודעים. תקשיבו לגוף שלכם, תסתכלו במראה, תעבדו על הדימוי העצמי שלכם, תקבלו את עצמכם ותלמדו להבין מתי אתם בשיא שלכם (ולא של מישהו אחר, אשר לו גנטיקה שונה משלכם!).

זה לא יעזור אם תהיו 60 ק"ג על 1.70 ותשנאו את עצמכן, או שתהיו לא בריאות כי המשקל הזה נמוך מדי בשבילכן כי מבנה הגוף שלכן רחב. זה רק מספר. גם המידה של הבגדים בחנויות, זה רק מספר. זה ממש לא משנה אם אתן 34, 38 או 44. אם תאהבו את עצמכן, החיים יחייכו אליכן בחזרה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זו האמת.

תהיו בריאות, תהיו מאושרות, תהיו עצמכן!

**(מצטערת שרוב הכתיבה כאן נעשתה בלשון נקבה, כמובן שזה מיועד גם לגברים אבל אני מוצאת שהבעיה נפוצה יותר אצל המין היפה). 

*החיים בשחור או לבן - או למה כדאי להיפרד מהפרקפקטציוניזם

יוצא לי לחשוב לא מעט בימים האחרונים (כנראה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל נניח לזה כרגע :-P ). חשבתי הרבה על הראייה הדיכוטומית שלי על החיים - הכל בד"כ או שחור או לבן.

ידוע שזה מאפיין חזק מאוד של הרבה אנשים שמכורים לאכול, אנשים שמנים וכיו"ב (גם כאן, זה יהיה פוסט לאנשים עם הפרעה של ממש ולא בדיאטה של 5 ק"ג, תסלחו לי).

ראייה דיכוטומית היא כזו של "הכל או כלום". או שחור, או לבן. לילה או יום, גבוה או נמוך, יפה או מכוער. הדובדבן שעל הקצפת - מושלם או כשלון.

אין אמצע, אין בינוניות, יש או X, או Y.

הראייה הזו, לדעתי, מגיעה בגלל תכונה אחת והיא פרפקטציוניזם. מילדות מלמדים אותנו לשאוף להיות מושלמים. מי שאכן נוטה להיות פרפקטציוניסט, בד"כ רואה את העולם בשחור או לבן וזה בא לידי ביטוי בכל נושא שהוא בעולם - לימודים, קריירה, יחסים בין אישיים וכו'. אבל המקום שאני מן הסתם רוצה לדבר עליו הוא השינוי באורח החיים.
הבעיה בחשיבה דיכוטומית כזו של שחור או לבן, היא שהיא גורמת לנו שלא להתייחס אל עצמנו בפרופורציה הנכונה ולשים את עצמנו במשבצת הכישלון עוד הרבה לפני שהגענו אליה.לדוגמא -

אם הצלחתי בדיאטה - אני מצליחה, אני מתקרבת לשלמות. אם אכלתי נשנוש אחד לא במקום - אני כשלון.
אם ירדתי משקל/אחוזי שומן/היקפים בצורה טובה - אני מצליחה, אם לא ירדתי (גם אם לא עליתי) - אני כשלון.
אני או שמנה - או רזה.
אני או בכושר, או לא בכושר.
האוכל הזה הוא רק בריא, או רק רע לבריאות.

מי שקרא את הפוסט האחרון שלי יודע שהשבוע ירדתי רק 300 גר' במשקל ו- 0.6% בהיקפים, וזה קצת דיכא אותי (לפחות בשעות שאחרי המדידה). מצאתי את עצמי ממשיכה עם מחשבות לא הגיוניות שנובעות מחשיבה דיכוטומית - "אני אף פעם לא אצליח. זה יהיה כמו פעם, אני שוב אכשל. אני אוהבת את עצמי גם ככה, מה זה משנה... השינויים קשים מדי - זה או הכל או כלום - או לשנות את כל אורח החיים או לחזור להרגלים הישנים, ואולי קל יותר לפנות לאופציה השנייה. אני שוב, בדרך לכישלון". 

הבעיה היא שהחשיבה הזו לא מובילה אותנו לשום מקום. מזמן מדענים הגיעו למסקנה שמחשבה אכן יכולה ליצור מציאות ברמה כזו או אחרת (ולאחרונה קראתי מאמר טרי מאוד לפיו מחשבות אכן יכולות לשנות תפקוד פיזי בגוף!). המחשבות האלו גורמות לנו להתמקד בשלילי, במחשבות לא רציונאליות. הן מונעות ע"י הפחד להיכשל שוב, שלא להצליח, והן הרסניות. מאוד הרסניות. 

אחרי חשיבה ארוכה עם עצמי הבנתי שזה לא נותן לי כלום ואני חייבת "לצאת מזה". לתת לעצמי איזו סטירת לחי מצלצלת שתעיר אותי. "היי, את שם! את לא כישלון. את מתמידה, ואת מצליחה, זה לא משנה אם נתקעת לשבוע מסכן. זה כלום מהחיים שלך! את יכולה לשנות את החיים שלך, וזה תלוי רק בך! ובשורה התחתונה - זה רק אוכל אל מול חיים שלמים של בריאות, קלילות והנאה מכל מה שיש לחיים להציע. פשוט תזכרי למה את עושה את זה ואיך היה פעם". 

למעשה, מומחים אומרים שבאמת כדאי להתמקד במחשבות חיוביות ולא במחשבות שליליות. המחשבות השליליות של  "נו, רק האוכל הזה וזהו" / "אני כשלון" / "למה כולם רזים ואני לא" / "לעולם לא אצליח" / "אין לי שליטה בעצמי" מכשילות אותנו באמת, כי הן גורמות לנו לאכילה רגשית. מהר מאוד, אחרי מחשבות כאלו, תמצאו את עצמכם מול המקרר נוגסים באיזה ביסקוויט שתשכחו ממנו ומהטעם שלו אחרי 10 דק'. לעומת זאת, חשיבה חיובית או לכל הפחות חשיבה הגיונית ורציונלית היא זו שתוביל אותנו קדימה, לשינוי אמיתי. זה אומר להתחיל לחשוב במונחים של "אני כן יכול/ה.", ולהזכיר לעצמנו כל הזמן למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. לקחת את הדברים בפרופורציות. לדוגמא, זה שירדתי "רק" 300 גר' - זה לא רק, זה גם הישג, זה גם משהו בדרך אל המטרה. ומעבר לזה - לא עליתי במשקל! זו גם הצלחה גם אם קטנה יותר. 

הדרך לעשות את השינוי הזה היא קודם כל לזהות כמובן מחשבות שליליות. אתם מכירים אותן טוב מאוד - הן אלו שיושבות שם, על הכתף השמאלית (או הימנית, מה שהשדון הקטן הזה מעדיף אצלכם..), וחופרות לכן במוח על כישלונות, אי הצלחה, פחדים.

אחרי שזיהיתם את המחשבה - זה הזמן לנהל דו שיח עם עצמכם. האם למחשבות האלו יש הצדקה? לדוגמא, אם אחרי שירדתי רק 300 גר' אני מתחילה להגיד לעצמי "אוף, בחיים לא אצליח, היה לי שבוע גרוע ונשנשתי ביותר מדי הזדמנויות" - האם יש הצדקה למה שאני אומרת לעצמי? איזה הוכחות אני יכולה להביא לעצמי שבאמת לא אצליח? מה, הסטטיסטיקה שהרוב לא מצליחים? זו לא הוכחה. הסטטיסטיקה שבפעמים קודמות נכשלתי? נו, אז מה. רק למדתי מהטעויות שלי. איזו סיבה יש לי להאמין שאני לא אצליח? אך ורק אחת - הפחד להיכשל שוב, לאכזב את עצמי. יותר קל להרים ידיים עכשיו מאשר אח"כ. אז לא, אני לא כישלון. אין שום סיבה שלא אצליח להתמיד ולשנות את החיים שלי. אני יכולה ואני רוצה!

למעשה, תוך כדי הדיון עם עצמכם, אתם בוחרים לשנות את המחשבה ממחשבה שלילית למחשבה חיובית, ומבצעים את השינוי הזה. לא עוד מחשבות כמו: "מה, אני בעונש? מותר לי" / "רק פעם אחרונה" / "חבל לזרוק את האוכל הזה" / "לעולם לא אצליח" / "אני חסר שליטה" / "אוהבים אותי גם ככה" / "גם ככה אכשל בשלב כזה או אחר ואחזור למצב הנוכחי, עדיף לעשות את זה בלי השמנה בריבית" .
במקום זה - "אני מכיר את הטעם, אשכח אותו מהר וזה לא שווה את זה" / "יש לי שליטה על האוכל ולא של האוכל עליי" / "אני יכול/ה להצליח!" והמשפט האהוב עליי - "האוכל לא בורח לשום מקום!!!!! גם עוד חודש או עוד חודשיים, אני אוכל לפנק את עצמי עם האוכל הזה ולהנות ממנו. האוכל קודם כל כאן בשביל לגרום לי לחיות בצורה בריאה, כדי לאזן את הגוף שלי ולספק לו את הצרכים הבסיסיים שלו. רק אחרי זה , הוא מהווה הנאה". 

כמובן, גם אם הגענו למצב של בולמוס או אכילה מופרזת - צריך לזכור שאפשר לחזור לשגרה ולא קרה כלום. לקחת הכל בפרופורציות. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים - על דרכים להימנע מבולמוסים או אכילה מופרזת כזו ואחרת. 

לסיום, זיכרו - הדרך להצלחה היא לא בקו ישיר וחד למעלה. אנחנו עוברים רכבת הרים מטורפת בדרך. ימים מוצלחים, ימים פחות טובים. אבל כל עוד תבחרו בדרך הנכונה מלכתחילה, אין שום סיבה שלא תצליחו. הכל תלוי בכם ובמחשבות החיוביות. מחשבות יוצרות מציאות, אם רק תבחרו במחשבות החיוביות, יהיה לכם כבר קל יותר.
גם בימים קשים - נסו לשמור על אופטימיות. ואם קרה והיו לכם כמה ימים רעים - אז לא קרה כלום!!! המשקל לא עלה ביום אחד, הוא לא ירד ביום אחד. הסתכלו על הטווח הרחוק ולא על הטווח של היום/מחר. זה באמת לא מה שישנה, אחרי שנים של השמנה. אנחנו רק בני אדם, אנושיים. יש לנו רגשות, יש ימים לחוצים, יש ימים של סטרס. זה הכי טבעי שיש!

עד כאן להיום, שיהיה סופ"ש חיובי לכולם!

אני.

*איך בוחרים פעילות גופנית שתצטרף לתהליך הדיאטה ושינוי אורח החיים?

רציתי לדבר היום קצת על פעילות גופנית - איך לבחור אותה, מה מתאים לנו וכן הלאה. יש לי ניסיון רב בנושא - עוד מאז שהייתי מתבגרת מתעגלת, ניסיתי המון המון סוגי ספורט שונים, ונדמה שאתמול הצלחתי למצוא את מה שמתאים לי, סוף סוף! את הסיפור על מה שניסיתי אתמול - אוסיף בסוף הפוסט.

בד"כ, רוב האנשים השמנים או עגלגלים עד מאוד, נוטים להיות בטטות כורסא. בואו נודה בזה, זה בסדר. גם אני הייתי כזו, ו בעצם אני עדיין כזו ומנסה לשנות זאת מדי יום. רובנו לא בדיוק שיא הפעילות והאהבה לספורט. יש מעטים שמקפידים לבצע ספורט באופן קבוע - ואין ספק שזה תורם להם עד מאוד לחיים בריאים ומאושרים.
כתבתי כבר בעבר על חשיבות הספורט - על התרומה לבריאות, לנפש (הגוף מפריש אנדורפינים ושאר הורמונים שגורמים לנו לתחושת "היי", כשאנחנו מבצעים פעילות גופנית). הספורט מעלה את חילוף החומרים, עוזר לשרוף את השומנים, משפר את סיבולת הריאה, מחטב את הגוף, מונע בעיות פיזיות, מקטין סיכויים למחלות ולבעיות לב, לחץ דם ואפילו שבץ מוחי. פעילות ספורטיבית משפרת את ההתמודדות עם הריונות (אצלנו, הנשים) וכמעט מבטיח ב- 100% הריון קל יותר עם כאבים פחותים.

לא צריך לחפש יותר מדי - המידע הזה נמצא סביבנו כל הזמן, והיום יש שפע לא נורמלי של פעילויות ספורטיביות. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לבחור (ואולי, גם לשלם כסף.. ולזה נכנס בהמשך). 

אז אוקיי. אנחנו רוצים לבצע פעילות גופנית. אבל איזו?! הרי יש כל כך הרבה סוגים בחוץ. 

הפרמטר הראשון והחשוב ביותר בעיניי הוא הנאה מהפעילות בה בחרתם. זה יותר חשוב מהכל, יותר חשוב מסוג הספורט ואם זה אירובי או אנאירובי, אם זה נעשה כל יום או פעם פעמיים בשבוע, אם זה שורף 1000 קלוריות בשעה או רק 100. קודם כל - האהבה לספורט.
אם אתם נהנים מהפעילות שאתם עושים - זה מבטיח התמדה לטווח הארוך! ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר של מומחים שונים היא להתמיד בפעילות. לא משנה אם העצימות נמוכה או גבוהה - כל עוד אתם פעילים גופנית עשיתם את הצעד הראשון לקראת חיים בריאים.

יבואו עכשיו ויגידו לי כל מיני אנשים - "אבל אני לא אוהב ספורט" / "אני לא יכול לבצע ספורט" וכו'.
אז ככה - דבר ראשון, אלא אם כן חס וחלילה יש לכם נכות מסוימת ואתם באמת לא יכולים לעשות ספורט (וזה כתוב לכם שחור על גבי לבן מהרופא), אתם יכולים לעשות ספורט. קראתי עשרות סיפורים על אנשים ששקלו גם 200 ו- 300 ק"ג בארה"ב ומקומות אחרים, והם התחילו מללכת כל יום 5 דק' ברגל. גם זה ספורט, וזה בסדר. מאמני ספורט כמו ג'יליאן מייקלס (המאמנת של "יורדים בגדול" האמריקאי), מספרת שהיא מאמנת, גם מחוץ לתוכנית, אנשים ששוקלים 150-200 ק"ג ומסוגלים לבצע קפיצות במקום, הליכה וכו'. היא אומרת ובצדק - "אם הם יכולים, גם אתם יכולים". הכל מתחיל מצעד אחד קטן. עם זאת, חשוב לי להדגיש (ואדגיש זאת שוב אח"כ) - תמיד תמיד תתייעצו עם רופא לפני פעילות גופנית. חשוב מאוד להבין את המגבלות שלכם, אם ישנן כאלו.

שנית, עם שפע הספורט הקיים היום, אין כזה דבר שלא תאהבו או תהנו מכלום. אני יודעת מה זה לשנוא ספורט. חוויתי את זה במשך שנים ואני עדיין חווה את זה. אתם הולכים לחדר הכושר, עולים על ההליכון או הולכים ברגל בחוץ, ומתחילים לספור את הדקות אחורה. אתם יודעים ששוב פעם אתם צריכים ללכת 45 דק', שוב פעם אתם מסתכלים על השעון כל 5 דק'. המסלול נהיה משעמם, חם בחוץ (או קר וגשום), אתם נושמים פיח של מכוניות... והכי נורא זה כשאיזה זקן חמוד בן 75 עוקף אתכם (או הולך מהר ממכם בחדר הכושר) כי הוא יותר בכושר ממכם....
עם זאת, באמת שיש שפע של פעילויות - החל מחדרי כושר שמציעים את כל המכשירים המוכרים היום (הליכון, סטפר, סקי, אליפטיקל, אופניים מסוגים שונים, חתירה ועוד), לשחייה בבריכה, ולשלל חוגים שאתם רק יכולים לדמיין היום - זומבה, מחול ובלט לנשים ומבוגרים, אירובי דאנס, אירובי היפ הופ, אירובי מדרגה, קיקבוקסינג, ספינינג, סייקלינג, יוגה, פילאטיס, אפילו לימוד נשים איך לרקוד על עמוד (סטריפדאנס), והפעילות שהתחלתי בה אתמול שנקראת "ריקוד החיים" (אפרט בהמשך).
גם אם אתם מעוניינים לבצע את הפעילות בביתכם הפרטי - אפשר ללכת ברגל, לעשות ספורט מול הטלוויזיה (יש שלל תוכניות אירובי, יוגה וכו' לדוגמא ספורט עם גלעד ינקלביץ', וכמובן גם DVD מכל הסוגים והמינים).

כתבתי כאן כ- 20 סוגי ספורט ואפילו לא פירטתי את כל השפע הקיים. נדמה שהיום יש באמת משהו "לכל אחד" ועד שלא ניסיתם את כולם אני לא מאמינה לכם שאתם לא נהנים משום דבר. 

אוקיי, אז אתם בכלל אוהבים ספורט. אבל אתם לא יודעים מאיפה להתחיל, כמה לעשות, איפה לעשות. אז הנה עוד כמה פרמטרים חשובים שיעזרו לכם להחליט:

1. סוג הספורט - אירובי ואנאירובי. אירובי היא פעילות שמעלה את דופק הלב וגורמת לנו להפעיל את כל הגוף ולשפר את סיבולת לב הריאה. רוב המומחים ימליצו לכם לבצע פעילות כזו בין 3 ל- 5 פעמים בשבוע (אפשר גם יותר אך כדאי לתת לגוף לנוח), למשך חצי שעה עד שעה בכל פעם. אם אתם בכושר עלוב ובעודף משקל גבוה - תתחילו אפילו מ- 5 דק' כל פעם. מהר מאוד אתם תרגישו את הכושר עולה.
אנאירובי - היא פעילות בד"כ עם משקולות, לצורך חיטוב וחיזוק השרירים. מומלץ לבצע פעילות כזו 3 פעמים בשבוע עם אותן פעילויות, או אפילו כל יום אך לדאוג להפעיל כל יום קבוצת שרירים אחרת. חשוב לתת לשרירים לנוח אחרי פעילות כזו - לאחר פעילות בשרירים, בעיקר פעילות חדשה, נגרם "תהליך קטבולי" בשריר שגורם לקרעים קטנטנים (מיקרוסקופים) בשריר שגורמים לשריר להתחדש. זהו תהליך נורמלי, והסממן שלו הוא כאבים בשרירים. כמובן שאלו כאבים נורמלים והם חולפים בד"כ כיום עד שלושה ימים אחרי הפעילות. אם הכאבים נמשכים שבוע ויותר - פנו לרופא!

2. עלות כלכלית. מה לעשות - כל כך הרבה שפע, אבל הכל עולה כסף.
הפעילות הזולה ביותר היא כמובן הליכה/ריצה בחוץ, שלא עולה כלום, או לחלופין פעילות ספורטיבית בבית, מול הטלוויזיה. אפשר כמובן גם להדליק מוזיקה ולהתחיל לרקוד, אבל זו דרך פחות יעילה לדעת מה אתם עושים בדיוק, כמה זמן, האם הפעלתם את כל קבוצות השרירים וכו'.
יש ערים שמציעות חוגים במתנ"סים בעלות סמלית ואפילו בחינם - כדאי לבדוק אצלכם.
חפשו גם פרסומים של קבוצות הליכה / ריצה / אופניים באיזור שלכם.

פעילויות יקרות מעט יותר הן שחייה הדורשת רישום לבריכה עירונית או פרטית, ושלל חוגים פרטיים שמוצעים היום בכל עבר - אירובי על שלל סוגיו, טניס, סקווש, זומבה, פילאטיס, פילאטיס מכשירים, ריקודי בטן, מחול, יוגה ועוד ועוד.

אופציה יקרה יותר היא כמובן רישום לחדר כושר מסודר - עלויות כאלו יכולות להגיע גם עד 450 ש"ח לאדם, לחודש כמחיר בסיסי, ואפילו יותר, אם תרצו להוסיף לכך אימונים אישיים בחדר הכושר או להצטרף לחוגים ספציפיים שדורשים רישום נוסף (לדוגמא פילאטיס מכשירים).

הפעילות היקרה ביותר, היא כמובן לשכור מאמנים פרטיים, בהנחה ואינכם שוכרים אותם אחת לחודש אלא באופן קבוע. 

3. מרחק מהבית. תלוי כמובן ביכולת הניידות שלכם, למרחק מהבית יש חשיבות מכרעת האם תצליחו להתמיד בספורט או לא. אם תאלצו כל פעם שתרצו לבצע ספורט - לארוז תיק, לנסוע 15-20 דק' מהבית הלוך וכנ"ל חזור (שלא לדבר על פקקים) - מהר מאוד תמצאו את עצמכם מתעצלים לנסוע מלכתחילה. אני ממליצה בחום למצוא פעילות שקרובה עד כמה שאפשר לבית, או לשלב בין פעילות רחוקה יחסית לפעילות ביתית כמו הליכה בחוץ. 

4. גיוון! הבעיה אצל אנשים רבים היא שהם משתעממים מהר. אם תלכו 3-4 פעמים בשבוע לאותו שיעור בחדר הכושר שלכם, או רק תלכו ברגל - סביר להניח שתשתעממו מהר. גם לגוף שלכם יהיה משעמם מהר מאוד והסיכוי שלכם להתמיד ירד פלאים. נסו לשלב מס' פעילויות שונות - לדוגמא שחייה, פילאטיס והליכה ברגל, אירובי דאנס, זומבה ורכיבה על אופניים בחוץ וכו'. 

5. סביבה אנושית - חשוב למצוא סביבה שתתאים לכם. יש אנשים שאוהבים להתאמן לבד, בשקט הפרטי שלהם - להם תתאים יותר פעילות לבד בבית או עם מאמן אישי. יש אנשים שזקוקים לחברה והם יעדיפו לדוגמא ללכת ברגל עם בן זוג, חבר/ה טוב/ה, בן משפחה וכו'. יש שמעדיפים קבוצות גדולות - ובמקרה כזה אפשר גם לחפש קבוצות ספורט בסביבת המגורים שלכם. יש שאוהבים חדרי כושר - את הדיבורים וה"מינגלינג" בין כולם. זה כמובן תלוי באופי חדר הכושר - יש מקומות שכונתיים יותר שבהם אנשים מתחברים יותר, ויש מקומות שהם יותר בגדר "לבוא, להתאמן וללכת הביתה". 

אל תשכחו לפנות לרופא לפני תחילת הפעילות כדי לוודא שאכן מותר לכם לעסוק בה, ובאיזו עצימות. לדוגמא, ריצה וספינינג עלולים להיות בעייתים למי שיש לו בעיות בברכיים. שחייה עוזרת לבעיות מפרקים, וכן הלאה.
מומלץ לרכוש מד דופק ולעבוד על דופק של בין 65% ל- 75% מהדופק המקסימלי שלכם (את הדופק המקסימלי מחשבים כך - 220 פחות הגיל שלכם. לדוגמא, אני בת 26 ולכן הדופק המקסימלי שלי הוא 220 פחות 26 = 194). אם אין לכם מד דופק - טיפ מקרדיולוג שאני מכירה - התאמנו בצורה כזו שאתם מסוגלים לדבר תוך כדי האימון, אך לא בקלות כאילו אתם הולכים בקניון. 

אחרי שבחרתם בפעילות הגופנית שלכם - כל מה שנותר לעשות הוא להתאמן ולהנות. כדאי מדי פעם להתייעץ עם אדם מומחה כדי לבדוק כיצד ניתן לשפר את הכושר ואת העצימות. בעיניי, כמות שריפת הקלוריות בפעילות שבחרתם היא משנית, לעומת הצורך למצוא פעילות שבאמת תתאים לכם. מי שבאמת נהנה כמעט מכל סוג ספורט (ואני לא ממש מכירה כאלו, האמת... ) - אולי באמת כדאי שיבחר את הפעילות שנכונה לו ביותר מבחינת קצב ההתקדמות, משך הפעילות וכו' (לא תיכנסו לבריכה בשביל 10 דק',נכון?), אבל כאן אני מדברת על אנשים שלא אוהבים ספורט וקשה להם לבחור פעילות ספורטיבית. 

אל תשכחו לבצע את הפעילות עם בגדים ונעליים מתאימים. אם בחרתם לרוץ - וודאו שיש ברשותכם נעלי ריצה טובות (לא כל נעל ספורט מתאימה, ונעל להליכה היא לא בהכרח נעל שמתאימה לריצה). אם בחרתם בשחייה - בחרו בבגד ים נוח ומתאים, וכן הלאה.
מכשיר נחמד ונוסף שמומלץ, במיוחד למי שהולך ברגל - הוא מד צעדים. מצמידים אותו לחגורה/למכנסיים, וע"י התנודות הוא יודע למדוד כמה צעדים הלכתם. הרופאים בימינו ממליצים על 10,000 צעדים ביום. אפשר כמובן גם למדוד את הצעדים בכל מהלך היום - כמה הלכתם ברגל מהרכב לעבודה, כשהלכתם לקניות וכו'. השיטה הזו מדרבנת לא מעט אנשים להתחיל לחנות את הרכב רחוק יותר, לרדת מהאוטובוס תחנה קודם וכו'. 

ועכשיו, אחרי שסיימנו לדבר על בחירת פעילות גופנית, אני רוצה לספר עוד על עצמי ועל מה שניסיתי אתמול.
שנים שניסיתי המון המון סוגי ספורט. נרשמתי לחדרי כושר, גם היקרים מביניהם (ותמיד התמדתי אבל רק באופן זמני), לסטודיו-ים למיניהם לספורט, לשיעורי אירובי, ניסיתי גם ללכת ברגל וכו'.
דווקא בתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה - כל היום הייתי בחוץ, על אופניים, על סקייטבורדים/גלגיליות/רולרבליידס, הייתי הולכת לחוגים שונים כמו ג'אז וכן הלאה. ונהניתי... אוי כמה שנהניתי! עם ההתבגרות והמצאת האינטרנט התחלתי לשבת הרבה בבית והפסקתי להיות פעילה. לא משנה מה ניסיתי - לא הצלחתי להתמיד.
השבוע חיפשתי חוג ריקוד לנשים בגוגל. הבנתי שאם אני הולכת לעשות פעילות גופנית - היא חייבת להיות כזו שאהנה ממנה ולא אספור את הדקות אחורה, והיא צריכה להיות עם מאמן/ת טוב/ה ואוכלוסיה נחמדה (מה לעשות, כשאני מתחילה להיות בסביבה של כל מיני נשים שמגיעות עם ה"בלינג בלינג", הפנים (מלשון Fan לשיער) והאיפור לחדר הכושר, בעיקר כדי לעשות ספורט - אני מתחילה להתכנס בתוך עצמי. לא אוהבת את זה וזה מבחיל אותי...(באת לעשות כושר או באת לעשות פוזות?? זה הורס את כל האווירה בעיניי). 

בגוגל מצאתי חוג שנקרא "ריקוד החיים", אשר מודרך ע"י בחורה מקסימה בשם שירה רובינס ומיועד לנשים בלבד. משיחה שלי עם שירה הבנתי מיד שהיא בחורה לעניין עם ראש על הכתפיים. היא מגיעה עם ניסיון רב, מהרבה סגנונות ריקוד. היא טיפוס שלא מרגיש בנוח כששמים אותו בתוך קופסא (בדיוק כמוני, אגב) - היא מרגישה תמיד את הצורך לפרוץ את הגבולות. כך נראה גם השיעור - מאוד מאוד שונה מהרגיל, בלי חוקים נוקשים. אתן באות כדי להנות, כדי לרקוד, כדי להוציא החוצה את הרגשות.
בחצי השעה הראשונה לערך, שירה שמה 4-5 סוגי מוזיקה שונים לחלוטין, מכל העולם, ומדריכה אותנו איך לרקוד אותנו. מס' צעדים קטן בכל פעם, צעדים לא מסובכים ולא נוקשים. אתמול רקדנו היפ הופ, מוזיקה הודית, מוזיקת שנות ה- 70 ועוד. כל כמה דקות הסגנון משתנה לגמרי - זה מרענן, כיפי ומרגיש מגוון. שירה ממשיכה לדרבן אותנו לצאת מהקופסה ולרקוד איך שטוב ונעים לנו. לתת לגוף לעשות את שלו. זאת, כמובן, תוך כדי שהיא מדגישה במילים ספורות כיצד יש לבצע את הפעילות בצורה נכונה מבחינה בריאותית (לדוגמא ברכיים כפופות מעט בעמידה).
לאחר מכן ביצענו 10 דק' של ריקוד בצורה מיוחדת, הנוגע לאיזשהו אישיו בחיים שלנו. הפעם, בחרה שירה להתמקד בכל רעיון התמיכה. נשים כתומכות ונתמכות. וכך, התחלקנו לזוגות כאשר בכל מס' דקות מישהי אחת רוקדת, והשנייה נוגעת בה בעדינות מירבית בגב התחתון, כדי שתדע שהיא "שם", לתמוך בה. מהר מאוד שמתי לב שאני רגילה לתמוך, זה טבעי לי אבל אני גם רוויה בתמיכה. מאידך, הבנתי שחסרה לי יותר תמיכה. אני רגילה להיות סלע איתן ויציב, ולא אוהבת לבקש עזרה אף פעם. הרגשתי את זה בריקוד וזה היה משחרר ונעים.
לבסוף, כ- 10 דק' (אולי יותר, הזמן פשוט טס לי) רקדנו בחושך, כל אחת עם עצמה עם מוזיקה מקפיצה ונעימה. זו הייתה מסיבה של ממש! וואו! פשוט חייכתי כל השיעור, ולא שמתי לב כשנגמר הזמן ופתאום עברנו למתיחות.
השיעור נגמר בשיא המהירות, זה משהו שלא חוויתי מעולם. תמיד הייתי מסתכלת על השעון, סופרת את הזמן. כאן, גיליתי משהו אחר. משהו שהחזיר אותי לילדות, להנאה אמיתית.
אין ספק שהמוזיקה נבחרה בקפידה, וכך גם ה"תרגילים" שביצענו. אני לא אוהבת לקרוא להם כך, כי זה לא הרגיש כמו ספורט. זה הרגיש כמו החיים שפשוט רוצים לצאת החוצה ולהנות!

למרות שלא בא לי להמליץ לכם על השיעור (כי אתמול היינו קבוצה קטנה יחסית, ואני אוהבת את זה כך... ;-)  ) - מגיע לשירה לחלוטין כל מילה חמה שרק אספר. השיעור הזה מדהים ואין לי ספק שהוא יסחוף במהרה את כל בנות עם ישראל ;-) הבהרתי לה כבר שהיא תאלץ לסבול אותי הרבה בתקופה הקרובה... ;-) חשוב לי להדגיש כמובן שזה לא פרסום אלא באמת המלצה חמה כי כל כך נהניתי אתמול.

השיעור מועבר בהוד השרון, פ"ת, רינתיה, יהוד, שוהם וכמדומני בקרוב גם ברמת אביב. לפרטים נוספים -
03-9170786 או 0547-499668 שירה רובינס.
לאתר של שירה "ריקוד החיים" לחצו כאן.

זהו להיום, מקווה שנהניתם!
אם הפוסט ארוך מדי וכדאי לפצל אותו לשניים - תכתבו לי בבקשה. שיהיה סופ"ש מצוין לכולם!

*האם כל אחד יכול להצליח בדיאטה? התשובה שלי תפתיע אתכם...

אחד המשפטים שאני תמיד שומעת / רואה / קוראת מכל מיני אנשי מקצוע שמתעסקים בדיאטות ואורח חיים בריא, הוא "כל אחד יכול לעשות את זה" / "כל אחד יכול להצליח!".

אני חושבת שאף אחד לא עצר אף פעם לחשוב ולשאול - האם באמת כל אחד יכול להצליח בדיאטה? האם כל אחד יכול לשנות את אורח חייו? 

התשובה שלי היא "לא". נכון, זו לא התשובה שכולם רוצים לשמוע. היא לא מעלה תקווה בליבו של כל אחד, אבל זו האמת האישית שלי. עם זאת, התשובה קצת יותר מורכבת מה"לא" הזה. 

אני חושבת שכעיקרון, כל אחד יכול להצליח בדיאטה, אבל לא במצב הקיים. לפני שמתחילים בדיאטה, הרבה מאוד אנשים זקוקים לעשות סוויץ' במוח, אבל לא סתם. מדובר על עבודה עצמית אינטנסיבית - לעבוד על הנפש, על ההערכה העצמית, על הדרך שבה הם רואים את עצמם.

חשוב לי להדגיש - הפוסט הזה אינו מתכוון לדבר על אלו שרוצים להוריד 5-10 ק"ג. אלו, שבסה"כ אורח החיים שלהם בריא ותקין והם בסה"כ השמינו מעט. אני מדברת כאן על אנשים עם הפרעות אכילה של ממש או בעיית השמנה רצינית. כאלו שניסו להרזות כל החיים שלהם ולא הצליחו. או הצליחו בתהליך הירידה אבל לא הצליחו לשמור על התוצאה, ועלו הכל בחזרה (ובד"כ עם ריבית...). 

אני חושבת שאדם זקוק להתנהג בטוב לב כלפי עצמו כדי להצליח. רוב האנשים בסיטואציות שאנחנו מדברים עליהם, מתעבים את עצמם, את הגוף שלהם, את חוסר השליטה שאליו הם הגיעו. הרבה פעמים אנחנו לומדים את זה מההורים שלנו, לפעמים זה יהיה מהסביבה, מהתרבות ההוליוודית למיניה.
כמה פעמים קמתם בבוקר ואמרתם לעצמכם שאתם שונאים את עצמכם. שנמאס לכם. שאם רק תהיו רזים, יפים ומקסימים כל הבעיות שלכם יפתרו כאילו ולא היו. תהיו מאושרים, ככה פתאום.
כמה פעמים הורגלתם לחשוב שכאנשים שמנים, לא מגיע לכם להיות מאושרים. "אם רק תרדו במשקל......תהיו יפים. תהיו מצליחים. כולם יאהבו אתכם".

יש כמה בעיות מהותיות עם המחשבות האלו.
ראשית, אם (וכמעט בטוח שזה מה שקורה) אתם אוכלים באופן רגשי ולא רק עקב רעב, האכילה רק תגרום לכם להרגיש רע יותר עם עצמכם. זה מעגל אכזרי. אתם מוצאים את עצמכם אוכלים איזו פיתה שהוצאתם מהמקפיא, בלי ששמתם לב אפילו. ואיזה קוראסון, או בורקס. והוספתם לזה עוד כמה פירות. למעשה, מה שקרה כאן הוא שאכלתם מתוך אמונה שהאוכל יגרום לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם. שהוא יגרום לכם לא לחשוב על הבעיה ופתאום תהיו מאושרים.
זה נכון, במידה מסוימת - הרבה אנשים מגלים שכשהם אוכלים, פתאום הם מרגישים יותר טוב. הם לא חושבים בזמן האכילה על הבעיות האישיות שלהם, הם פשוט נהנים מעצם האכילה.
הבעיה היא, שברגע שאוכלים, אם ובהנחה שקיים תיעוב עצמי - לא רק שהייתה לכם בעיה לפני האכילה, משהו שקשור בחיים שלכם, אלא שעכשיו נוספה לכך בעיה נוספת - אכלתם ואתם מרגישים רע עם עצמכם כי אכלתם, כי לא שלטתם בעצמכם, ופתאום אתם מתעבים את עצמכם עוד יותר ("אני לא אצליח בחיים" / "אין לי שליטה על עצמי" / הגעתי לתחתית" / "אני מגעיל/ה את עצמי" וכן הלאה)... ולכן אוכלים עוד.
כל החשיבה הזו של אכילה כפותרת בעיות, לא עזרה , נכון?

הבעיה היא שאנחנו מאמינים שאם רק נאכל מספיק, אם רק נתעב את עצמנו מספיק, פתאום משהו ישתנה ונהיה מאושרים. כולנו יודעים טוב מאוד - אם זה היה עובד, כולנו היינו רזים, מאושרים ושמחים ממזמן. האוכל הוא רק דרך לגרום לרגשות השליליים שלנו להיעלם. אצל אנשים אחרים זה יהיה שופינג, אלכוהול, סיגריות, סמים.... זה לא משנה מה זה, זו התמכרות, ואני מבטיחה לכם שלכל אחד יש התמכרות כזו או אחרת. יש אנשים שלמזלם ההתמכרות שלהם היא ספורט, ואז הם מרוויחים פעמיים.... מאידך, יש כמובן אנשים עם כמה וכמה התמכרויות בו זמנית. 

אצל אנשים עם הפרעות אכילה והשמנה גדולה ו/או קיצונית - המעגל הזה כמעט תמיד יהיה קיים. כמובן שקשה מאוד לשנות אותו. זה אומר להתחיל להתייחס אל עצמנו בכבוד. בהערכה. לרצות לתת לגוף שלנו מתנה של גוף בריא ואכילה בריאה, ולהבין שהאוכל לא יפתור כלום. מעבר לזה, עצם זה שנהיה רזים לא יפתור כלום. הבעיות שלנו היו שם, וישארו שם.
אם רק תסתכלו על אנשים רזים - כמה כאלו אתם מכירים שהם באמת באמת מאושרים? האם אתם מכירים בן אדם שאין לו בעיות? שהוא מאושר כל חייו? לא קיים כזה דבר. גם הדוגמניות היפות ביותר, השחקנים הסקסיים ביותר - לכולם יש "אישיוז". בעיות כאלו ואחרות. זה חלק מהחיים. (מנגד, אני בטוחה שכל אחד מכם יכול לתת שמות של לפחות 5 אנשים מפורסמים, שמנים אך נאהבים ומוערצים מאוד. מה שאומר שהשומן הוא לא מה שמבדיל אותם מהשאר, נכון?). אז יש אנשים שלמדו להדחיק את הבעיות בעזרת אוכל. יש אנשים שלמדו להדחיק בעזרת סמים, אלכוהול. עם זאת,ברור שהדרך היחידה לפתור את אותן בעיות או קשיים בחיים, היא להתמודד באופן ישיר עם הבעיה. זה אומר להתמודד עם רגשות לא נעימים וקשים. ללכת לפסיכולוג, אם צריך. לדבר עם חבר/ה. לכתוב למגירה (או לבלוג). לחפש קבוצת תמיכה. או כמובן, להבין שלכולם יש בעיות כאלו ואחרות, וזה בסדר.

הבעיה עם רוב האנשים השמנים היא שאחת הבעיות שלהם היא הערכה עצמית נמוכה. הרבה מאיתנו גדלנו לחשוב, כאמור, שאם רק נהיה רזים נהיה מאושרים. אם רק הרגליים הגזעיות האלו היו מחוטבות, אם רק היינו מצליחים להוריד את הצמיג הזה... זה מעיק. למה שלא יגיע לנו להיות מאושרים בלי קשר למצב הפיזי?
אם היה לכם ילד קטן, שהיו מציקים לו, או שהיה מתחיל לשנוא את עצמו ולהאמין שלא מגיע לו לזכות, לנצח, להצליח - הייתם פונים אליו בגישה של "נכון, לא מגיע לך כלום עד שתהיה מושלם"? או שהייתם אומרים לו שמגיע לו הכל, מגיע לו שיעריכו אותו, יאהבו אותו.. מגיע לו אהבה ושמחה למרות שהוא לא מושלם?
התשובה ברורה, ואם לא הבנתם לאן אני חותרת - אז הילד הזה הוא אתם. למדנו להתייחס אל עצמנו במעין רשעות. בצורה שלא מאפשרת לנו להבין שאף אחד לא מושלם. שזה בסדר אם אנחנו בעודף משקל. שזה בסדר שאנחנו נראים קצת אחרת. כל אחד שונה בדרך אחרת. לכולנו מגיע להיות נאהבים, להצליח, להיות מאושרים.

השינוי המיוחל, יגיע רק מעצם זה שנאהב את עצמנו. שנרצה לתת מתנה לגוף שלנו, למי שאנחנו. שנרצה להיות בריאים, קלילים יותר. אני מאוד מאמינה שמי שעושה את התהליך מתוך תיעוב עצמי, פשוט לא יצליח. זה לא עובד.
כאן אני גם חוזרת לאחד הפוסטים הראשונים שכתבתי - תנסו להבין עם עצמכם מהי הסיבה שבגינה אתם עושים את השינוי הזה. אם הסיבה היא לא סיבה חזקה דיה, רוב הסיכויים שלא תצליחו.

כמובן שיש מקרים יוצאי דופן, אין לי שום כוונה להכליל כאן או לקבוע חוקים ברורים. כמו שציינתי כבר, כל אחד והדרך שלו, כל אחד עושה את הדברים בצורה אחרת. אבל בשורה התחתונה, אלו שראיתי שהצליחו לשנות את דפוס החיים שלהם, את הדרך בה הם חייו, את ההרגלים הלא בריאים - הם אלו שהתייחסו אל עצמם באהבה, שקיבלו את עצמם.
יש אנשים שכמובן בוחרים בדרך של ניתוחים כאלו ואחרים, וכך הם לא משנים את החשיבה אך נאלצים לשנות את האכילה "בכוח". אין ממש ברירות. אני לא מלינה על אותם אנשים, יש כאלו שזה הפתרון הטוב ביותר עבורם, וזה בסדר גמור. לא כל אחד מסוגל בכל שלב בחיים להתמודד עם הבעיות שלו. אני חושבת שאם יש סיכונים בריאותיים רציניים, ועדיף לבצע את הניתוח - אז אולי באמת זה כדאי. 

אולי זה לא הפוסט הכי מעודד, אולי חלקכם קוראים את זה וחושבים עכשיו לעצמם - "כן, ממש... אם זו הדרך אז לא אצליח לעולם", אבל זוהי האמת האישית שלי. ואני מאמינה בגדול, שכל אחד יכול - אבל זה תלוי בו. זה לא רק יישום של דיאטה יבשה ביומיום, זה דורש הרבה מעבר לכך.

אני בטוחה שחלקכם אומרים לעצמכם עכשיו שיש לכם בעיות גדולות יותר, ואין לכם זמן לטפל בעצמכם נפשית. כאן זה המקום להזכיר את עניין סדרי העדיפויות - אני חושבת שקריטי מאוד לשים את שינוי אורח החיים באחד מהמקומות הראשונים בסדרי העדיפויות, אם לא הראשון. מי שלא נוהג כך, בד"כ ימצא מהר מאוד תירוצים למה לא להתמיד. כי תמיד יהיו דברים חשובים יותר. זה כולל את כל מי שקורא עכשיו וחושב לעצמו שאין לו זמן או יכולת לטפל בעצמו, נפשית. שאין לו זמן לבשל אוכל בריא (לקנות פאסט פוד זה הכי קל, ללא ספק...), אין לו זמן לבצע פעילות גופנית וכן הלאה. הגישה שלי היא - אם לאנשים הכי עסוקים בעולם יש זמן (אובמה, לדוגמא), גם לכם יש. זה רק עניין של סדר עדיפויות. 

*אחשוב לי לציין שחלק ממה שנכתב כאן הוא השראה מהתוכנית של אופרה, שדיברה על הנושא הזה באחת התוכניות שלה לאחרונה. 

שבוע מצוין לכולם ובהצלחה!