חשוב! המידע בבלוג זה אינו מקצועי ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. הכותבת איננה אשת מקצוע, אלא כותבת מתוך ניסיון חיים.
‏הצגת רשומות עם תוויות בולמוס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בולמוס. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 26 ביוני 2012

פוסט עדכונים וחזרה לשגרה...

כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה...
שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים...
מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...


במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה?
מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה. 


ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו -  אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. 
אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר.
זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.


לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב.
צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.




צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.


*התמונות לקוחות מ- Pinterest

יום רביעי, 30 במאי 2012

עדכונים - שבועות, כמעט חודשיים לתהליך

מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי.
אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. 
הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר.
הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות..
תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.


הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה.
קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה. 


הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם.
שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. 
שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה.
זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד.
וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה.
אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.


קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. 
ואכן, הלכתי.


ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה.
המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. 
שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.


אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.


*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!


יום חמישי, 17 בפברואר 2011

*החיים בשחור או לבן - או למה כדאי להיפרד מהפרקפקטציוניזם



יוצא לי לחשוב לא מעט בימים האחרונים (כנראה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל נניח לזה כרגע :-P ). חשבתי הרבה על הראייה הדיכוטומית שלי על החיים - הכל בד"כ או שחור או לבן.
ידוע שזה מאפיין חזק מאוד של הרבה אנשים שמכורים לאכול, אנשים שמנים וכיו"ב (גם כאן, זה יהיה פוסט לאנשים עם הפרעה של ממש ולא בדיאטה של 5 ק"ג, תסלחו לי).
ראייה דיכוטומית היא כזו של "הכל או כלום". או שחור, או לבן. לילה או יום, גבוה או נמוך, יפה או מכוער. הדובדבן שעל הקצפת - מושלם או כשלון.
אין אמצע, אין בינוניות, יש או X, או Y.
הראייה הזו, לדעתי, מגיעה בגלל תכונה אחת והיא פרפקטציוניזם. מילדות מלמדים אותנו לשאוף להיות מושלמים. מי שאכן נוטה להיות פרפקטציוניסט, בד"כ רואה את העולם בשחור או לבן וזה בא לידי ביטוי בכל נושא שהוא בעולם - לימודים, קריירה, יחסים בין אישיים וכו'. אבל המקום שאני מן הסתם רוצה לדבר עליו הוא השינוי באורח החיים.
הבעיה בחשיבה דיכוטומית כזו של שחור או לבן, היא שהיא גורמת לנו שלא להתייחס אל עצמנו בפרופורציה הנכונה ולשים את עצמנו במשבצת הכישלון עוד הרבה לפני שהגענו אליה.לדוגמא -

אם הצלחתי בדיאטה - אני מצליחה, אני מתקרבת לשלמות. אם אכלתי נשנוש אחד לא במקום - אני כשלון.
אם ירדתי משקל/אחוזי שומן/היקפים בצורה טובה - אני מצליחה, אם לא ירדתי (גם אם לא עליתי) - אני כשלון.
אני או שמנה - או רזה.
אני או בכושר, או לא בכושר.
האוכל הזה הוא רק בריא, או רק רע לבריאות.
מי שקרא את הפוסט האחרון שלי יודע שהשבוע ירדתי רק 300 גר' במשקל ו- 0.6% בהיקפים, וזה קצת דיכא אותי (לפחות בשעות שאחרי המדידה). מצאתי את עצמי ממשיכה עם מחשבות לא הגיוניות שנובעות מחשיבה דיכוטומית - "אני אף פעם לא אצליח. זה יהיה כמו פעם, אני שוב אכשל. אני אוהבת את עצמי גם ככה, מה זה משנה... השינויים קשים מדי - זה או הכל או כלום - או לשנות את כל אורח החיים או לחזור להרגלים הישנים, ואולי קל יותר לפנות לאופציה השנייה. אני שוב, בדרך לכישלון". 
הבעיה היא שהחשיבה הזו לא מובילה אותנו לשום מקום. מזמן מדענים הגיעו למסקנה שמחשבה אכן יכולה ליצור מציאות ברמה כזו או אחרת (ולאחרונה קראתי מאמר טרי מאוד לפיו מחשבות אכן יכולות לשנות תפקוד פיזי בגוף!). המחשבות האלו גורמות לנו להתמקד בשלילי, במחשבות לא רציונאליות. הן מונעות ע"י הפחד להיכשל שוב, שלא להצליח, והן הרסניות. מאוד הרסניות. 
אחרי חשיבה ארוכה עם עצמי הבנתי שזה לא נותן לי כלום ואני חייבת "לצאת מזה". לתת לעצמי איזו סטירת לחי מצלצלת שתעיר אותי. "היי, את שם! את לא כישלון. את מתמידה, ואת מצליחה, זה לא משנה אם נתקעת לשבוע מסכן. זה כלום מהחיים שלך! את יכולה לשנות את החיים שלך, וזה תלוי רק בך! ובשורה התחתונה - זה רק אוכל אל מול חיים שלמים של בריאות, קלילות והנאה מכל מה שיש לחיים להציע. פשוט תזכרי למה את עושה את זה ואיך היה פעם". 
למעשה, מומחים אומרים שבאמת כדאי להתמקד במחשבות חיוביות ולא במחשבות שליליות. המחשבות השליליות של  "נו, רק האוכל הזה וזהו" / "אני כשלון" / "למה כולם רזים ואני לא" / "לעולם לא אצליח" / "אין לי שליטה בעצמי" מכשילות אותנו באמת, כי הן גורמות לנו לאכילה רגשית. מהר מאוד, אחרי מחשבות כאלו, תמצאו את עצמכם מול המקרר נוגסים באיזה ביסקוויט שתשכחו ממנו ומהטעם שלו אחרי 10 דק'. לעומת זאת, חשיבה חיובית או לכל הפחות חשיבה הגיונית ורציונלית היא זו שתוביל אותנו קדימה, לשינוי אמיתי. זה אומר להתחיל לחשוב במונחים של "אני כן יכול/ה.", ולהזכיר לעצמנו כל הזמן למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. לקחת את הדברים בפרופורציות. לדוגמא, זה שירדתי "רק" 300 גר' - זה לא רק, זה גם הישג, זה גם משהו בדרך אל המטרה. ומעבר לזה - לא עליתי במשקל! זו גם הצלחה גם אם קטנה יותר. 
הדרך לעשות את השינוי הזה היא קודם כל לזהות כמובן מחשבות שליליות. אתם מכירים אותן טוב מאוד - הן אלו שיושבות שם, על הכתף השמאלית (או הימנית, מה שהשדון הקטן הזה מעדיף אצלכם..), וחופרות לכן במוח על כישלונות, אי הצלחה, פחדים.

אחרי שזיהיתם את המחשבה - זה הזמן לנהל דו שיח עם עצמכם. האם למחשבות האלו יש הצדקה? לדוגמא, אם אחרי שירדתי רק 300 גר' אני מתחילה להגיד לעצמי "אוף, בחיים לא אצליח, היה לי שבוע גרוע ונשנשתי ביותר מדי הזדמנויות" - האם יש הצדקה למה שאני אומרת לעצמי? איזה הוכחות אני יכולה להביא לעצמי שבאמת לא אצליח? מה, הסטטיסטיקה שהרוב לא מצליחים? זו לא הוכחה. הסטטיסטיקה שבפעמים קודמות נכשלתי? נו, אז מה. רק למדתי מהטעויות שלי. איזו סיבה יש לי להאמין שאני לא אצליח? אך ורק אחת - הפחד להיכשל שוב, לאכזב את עצמי. יותר קל להרים ידיים עכשיו מאשר אח"כ. אז לא, אני לא כישלון. אין שום סיבה שלא אצליח להתמיד ולשנות את החיים שלי. אני יכולה ואני רוצה!
למעשה, תוך כדי הדיון עם עצמכם, אתם בוחרים לשנות את המחשבה ממחשבה שלילית למחשבה חיובית, ומבצעים את השינוי הזה. לא עוד מחשבות כמו: "מה, אני בעונש? מותר לי" / "רק פעם אחרונה" / "חבל לזרוק את האוכל הזה" / "לעולם לא אצליח" / "אני חסר שליטה" / "אוהבים אותי גם ככה" / "גם ככה אכשל בשלב כזה או אחר ואחזור למצב הנוכחי, עדיף לעשות את זה בלי השמנה בריבית" .
במקום זה - "אני מכיר את הטעם, אשכח אותו מהר וזה לא שווה את זה" / "יש לי שליטה על האוכל ולא של האוכל עליי" / "אני יכול/ה להצליח!" והמשפט האהוב עליי - "האוכל לא בורח לשום מקום!!!!! גם עוד חודש או עוד חודשיים, אני אוכל לפנק את עצמי עם האוכל הזה ולהנות ממנו. האוכל קודם כל כאן בשביל לגרום לי לחיות בצורה בריאה, כדי לאזן את הגוף שלי ולספק לו את הצרכים הבסיסיים שלו. רק אחרי זה , הוא מהווה הנאה". 
כמובן, גם אם הגענו למצב של בולמוס או אכילה מופרזת - צריך לזכור שאפשר לחזור לשגרה ולא קרה כלום. לקחת הכל בפרופורציות. כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים - על דרכים להימנע מבולמוסים או אכילה מופרזת כזו ואחרת. 
לסיום, זיכרו - הדרך להצלחה היא לא בקו ישיר וחד למעלה. אנחנו עוברים רכבת הרים מטורפת בדרך. ימים מוצלחים, ימים פחות טובים. אבל כל עוד תבחרו בדרך הנכונה מלכתחילה, אין שום סיבה שלא תצליחו. הכל תלוי בכם ובמחשבות החיוביות. מחשבות יוצרות מציאות, אם רק תבחרו במחשבות החיוביות, יהיה לכם כבר קל יותר.
גם בימים קשים - נסו לשמור על אופטימיות. ואם קרה והיו לכם כמה ימים רעים - אז לא קרה כלום!!! המשקל לא עלה ביום אחד, הוא לא ירד ביום אחד. הסתכלו על הטווח הרחוק ולא על הטווח של היום/מחר. זה באמת לא מה שישנה, אחרי שנים של השמנה. אנחנו רק בני אדם, אנושיים. יש לנו רגשות, יש ימים לחוצים, יש ימים של סטרס. זה הכי טבעי שיש!
עד כאן להיום, שיהיה סופ"ש חיובי לכולם!
אני.

יום רביעי, 9 בפברואר 2011

*אחת ולתמיד - 20 המיתוסים הנפוצים בדיאטות


ככותבת פעילה בפורומים בנושאי דיאטות, ובכלל כמישהי שמתעניינת בתחום - אני כל הזמן נתקלת בשאלות הזויות ובהנחות ודעות מוטעות לגבי אורח חיים בריא ודיאטות.
אני רוצה להתייחס לרובן פה. אז בואו נתחיל :)
1. המיתוס - פחמימות משמינות.
הרבה אנשים חושבים שפחמימות הן משמינות במיוחד, ולכן מקפידים שלא לצרוך אותן במהלך הדיאטה, או לצרוך כמות קטנה מאוד מהן.
האמת - פחמימות כשלעצמן לא משמינות כל כך. בפרוסת לחם רגילה, לצורך העניין, יש 75 קלוריות. הבעיה היא עם הממרחים שעל הלחם, ועם פחמימות לא בריאות (פחמימות ריקות/פשוטות) כמו בורקסים, סוכר, שוקולד (לא מריר), עוגות ועוד. קל לזהות פחמימות ריקות - הן לא משביעות ובד"כ הן גורמות לגוף לרצות עוד מהן, מיד לאחר שסיימנו לאכול. פחמימות בריאות הן פחמימות מורכבות - לדוגמת אורז מלא, פסטה מחיטה מלאה, לחם מחיטה מלאה וכו'. חשוב לזכור -  גם ירקות הן פחמימות, וחשוב מאוד שחלק משמעותי מהתזונה יהיה מורכב מפחמימות (אך לא רק מפחמימות, כמובן). יש חשיבות גדולה לאיזון בין אבות המזון השונים, והיא תלויה בדיאטה בה בחרתם, והאם אתם מבצעים ספורט או לא. הפחמימות נותנות אנרגיה חשובה לגוף, לא כדאי לוותר עליהן! 
2. המיתוס - אכילה אחרי השעה 18/19 משמינה.
האמת - אין שום מחקר שמוכיח דבר כזה, וזה בסה"כ תלוי בתפריט שהכנתם לעצמכם. אם אכלתם הרבה כל היום, ובלילה אתם מתחילים לנשנש בלי סוף - בוודאי שתעלו במשקל. עם זאת, אם התפריט שלכם מפוזר בצורה מבוקרת על פני כל היום, כולל הלילה - אין שום סיבה שתעלו במשקל. בסופו של דבר, ירידה במשקל או שמירה עליו היא תוצאה של הוצאה קלורית לעומת הכנסה קלורית (הכנסתם 4000 קלוריות ואתם שורפים רק 2000? אתם בפלוס של 2000 קלוריות, שזה כ 400 גר' תוספת משקל לגוף).
עם זאת, אחד הדברים היחידים שמומחים מסכימים עליו כיום, הוא שלא כדאי לאכול מיד לפני השינה. מערכת העיכול עובדת בצורה אחרת במהלך השינה והיא אכן פחות פעילה. העיכול יכול להפריע לשינה עמוקה וטובה. בגלל שהעיכול נהיה איטי יותר, אגב, לוחמי סומו אוכלים ואז הולכים לישון, מס' פעמים ביום. הם לא אוכלים בצורה מאוד שונה משאר האוכלוסיה (למעט כמויות), אבל חלק מדרך החיים שלהם היא ללכת לישון מיד אחרי האוכל, מס' פעמים ביום. זה גורם להם להשמנה מיידית וקיצונית, יחד עם האכילה המופרזת.
עצתי - אכלו עד שעה-שעתיים לפני השינה. אם מדובר באוכל קל - אין בעיה לאכול שעה לפני השינה. 
3. המיתוס - לחם כהה בריא יותר
האמת - לא בטוח בכלל. הרבה פעמים מוסיפים צבעי מאכל ומוצרים בעלי צבע כהה, כדי להקנות ללחם צבע כהה. הדרך היחידה לדעת האם לחם בריא יותר היא לקרוא את התווית ולוודא כי מדובר בלחם מחיטה מלאה. 
4. אכילה של ביצים מעלה את הכולסטרול.
האמת - מחקרים מוכיחים שאכילת ביצה אחת ליום אינה משפיעה על רמות הכולסטרול, וכי היא מהווה מקור מעולה לחלבונים. אם אתם רוצים לקבל חביתה גדולה מהרגיל - אפשר בהחלט להוסיף חלבונים בלבד (הלבן של הביצה), שאינם משפיעים על הכולסטרול. טיפ מהדיאטן שלי - אפשר לגרד קישואים לתוך הבלילה. 
5. המיתוס – הסיבים התזונתיים בפרות וירקות נמצאים רק בקליפה לכן אין לוותר עליה.
האמת– הויטמינים והסיבים התזונתיים נמצאים בכל מקום בפרי ובירק. הקליפה עשירה יותר בסיבים אבל הם גם נמצאים בשאר החלקים.  על הקליפה עשויים להיות חומרי ריסוס והדברה ולכן חשוב לשטוף אותה היטב, אך לא כדאי לוותר עליה.
6. המיתוס - "יש לי עצמות כבדות!" - יש אנשים עם עצמות כבדות יותר.האמת - לא נכון.. השלד עצמו שוקל כ- 7 ק"ג. ההבדלים בין אדם כזה לאדם אחר, מסתכמים בכל היותר ב- 1-2 ק"ג. אם יש שתי נשים לצורך הדוגמא, שנראות דומות בגובה/מבנה וגודל הגוף, אך שוקלות בצורה שונה - ההבדל הוא באחוזי השומן והשריר ולא בעצמות. 
7. המיתוס - אסור לאכול מתוק או לאכול פינוקים כאלו ואחרים בדיאטה.
האמת - זה לגמרי תלוי בכם. אין שום סיבה שלא להכניס פינוק פעם בכמה זמן לאורח החיים הבריא שלכם, במיוחד אם מדובר בפינוק שמוכנס לתוך התפריט שלכם. לדוגמא, אפשר בהחלט להנות מפרוסת לחם קל עם ממרח שוקולד במהל היום (פינוק של פחות מ- 100 קלוריות). לחלופין, אחת לשבועיים-שלושה אפשר ללכת למסעדה ולהנות מארוחה שלמה כולל קינוח מענג. חשוב לתת אוכל גם ל"נפש". יש כמובן דיאטות ("גריישיט") לדוגמא שנמנעות לחלוטין מכל סוכר שהוא. בסופו של יום זה שיקול שלכם ומה שמתאים לכם, אבל בשורה התחתונה אין סיבה רציונלית לרוב האנשים להימנע לחלוטין. הכל זה שאלה של מינון. 
8. המיתוס - מותר לצרוך פירות ללא הגבלה -
האמת - ממש לא. פירות אמנם מכילים הרבה ויטמינים והם בעלי ערכים תזונתיים גבוהים, אולם יש בפירות הרבה סוכרים וקלוריות. רוב הדיאטנים ממליצים על 3 מנות פרי ביום לכל היותר (ולא, אבטיח שלם לא נחשב לפרי אחד...). 
9. המיתוס - מזונות עם שמות כמו "קל" / "דיאט" / "ללא סוכר" הם בהכרח דיאטטיים / מרזים.
האמת - ממש לא. תמיד צריך לבדוק את התווית. הרבה פעמים תתקלו במוצרים ללא סוכר אשר יש בהם תחליפים לסוכר וכמות הקלוריות בהם זהה למוצרים רגילים. גם כשמדובר במשקאות "קלים" לדוגמא, הכוונה היא למשקאות לא מוגזים ולא למשקאות בעלי צריכה קלורית נמוכה. 
10. המיתוס - פירות חמוצים מכילים פחות סוכר.
האמת - הפירות החמוצים מכילים אותה כמות סוכר כמו כל פרי אחר, וכדאי להגביל את כמותם.
11. המיתוס - בטטות מתוקות יותר ולכן הן משמינות יותר מתפוחי אדמה.
האמת - לא נכון. לבטטות יש ערך גליקמי נמוך יותר והן משביעות יותר מתפוחי אדמה. כמו כן, יש בהן ויטמינים ומינרלים רבים הרבה יותר מאשר לתפוח האדמה. הערך הקלורי שלהן כמעט זהה. 
12. המיתוס - יש לשתות 8-12 כוסות מים ביום.
האמת - נכון ולא נכון. אמנם זוהי הכמות המומלצת, אך הכמות משתנה בהתאם לגופכם, לרמת הפעילות שלכם, למזג האוויר וכו'. הדרך הטובה ביותר לבדוק אם אתם צורכים מספיק מים, היא באמצעות צבע השתן. אם הצבע שקוף לחלוטין - הצלחתם. מומלץ לצרוך כמה שיותר מים באופן כללי - הם ממלאים את הבטן, משפרים את חילוף החומרים, תורמים לעור קורן ובריא וכן הלאה.
טיפ קטן - שתו 2 כוסות מים לפני כל ארוחה. גם ממלא ומונע אכילה מופרזת, גם בריא.
13. המיתוס - ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביותר / כדאי לוותר על ארוחת בוקר -
האמת - אין כאן תשובה אחת. זה עניין של אופי ומה שמתאים לכם. יש אנשים אשר ארוחת הבוקר פותחת להם את התאבון לכל היום, ומרגע זה קשה להם להפסיק לנשנש. מנגד, יש אנשים שארוחת הבוקר מרגיעה אותם ונותנת להם אנרגיות לכל היום. רק אתם מכירים את עצמכם ויודעים מה עדיף. כעיקרון, ככל הנראה עדיף לרוב האנשים לאכול ארוחת בוקר, אולם זה לא מתאים לכל אחד. 
14. המיתוס - טוסט (צנים) פחות משמין מלחם.
האמת - לא נכון. זו בדיוק אותה פרוסת לחם ולכן אותן קלוריות. 
15. המיתוס - תנודות במשקל מדי יום מעידות על הצלחת הדיאטה.
האמת - רוב הסיכויים שהתנודות נובעות משינויים בנוזלי הגוף לרבות צרכים כאלו ואחרים. הגוף שלנו דינמי, משתנה, אחוזי הנוזלים בגוף שלנו משתנים מדי יום. לצורך העניין, מספיק שתשתו כוס מים לפני שתעלו על המשקל, וכבר תראו שינוי של 300 גר'. אין שום סיבה הגיונית להישקל מדי יום, ואף כתבתי על כך באחד מהפוסטים שלי. 
16. המיתוס - הימנעות כליל ממזונות משמינים תורמת לדיאטה ואף בריאה -
האמת - נכון חלקית ותלוי לגמרי בכם. יש אנשים שהימנעות עושה להם טוב, גם לטווח הרחוק. מאידך, יש אנשים שהימנעות ממזונות תגרום להם להרגשת "חסך" ובסופו של דבר לפיצוץ ההליך ונטישתו באמצע. איך אתם מתמודדים עם הימנעות? זו שאלה שלכם ושל מטרות הדיאטה שלכם. 
17. המיתוס - מזון מופחת שומן הוא בהכרח דיאטתי.
האמת - לא נכון. יש מוצרים מופחתי שומן אך עתירי קלוריות או סוכר. כדאי כמו תמיד - לבדוק את התווית ולראות את הערכים התזונתיים.
18. המיתוס - אם נשברתם, "הלכה הדיאטה".
האמת - ממש לא!! גם אם הגזמתם ואכלתם אפילו 5000 קלוריות, זה לא משתווה אפילו לעלייה של קילוגרם אחד במשקל הגוף. חיזרו לשגרה הרגילה ותמשיכו לרדת כרגיל. בנוסף, ,יש מקרים שבהם אכילה מופרזת לאחר תקופה של אכילה מתונה, תתרום דווקא לירידה במשקל. עצתי - שאלו עצמכם מדוע נשברתם - אולי הדרך בה בחרתם לא מתאימה לכם? אולי חסר לכם מזון מסוים?
19. המיתוס - ביצוע פעילות ספורטיבית בתדירות גבוהה ובעצימות גבוהה, יכולה לאפשר לי לאכול מה שבא לי.
האמת - לא נכון. בתהליך ירידה במשקל התזונה מהווה 60-70% מהירידה במשקל. יש "יחידי סגולה" שחילוף החומרים שלהם כה גבוה, עד כדי כך שהם יכולים לאכול מה שבא להם. רוב הסיכויים שאתם לא נמנים עימם, ולכן כדאי מאוד לשמור על תזונה נכונה. 
20. המיתוס - יש דרך אחת נכונה לבצע דיאטה.
האמת - לא נכון! כמו שלכל אחד יש אופי שונה, גוף שונה, מטרות שונות - כך התהליך הנכון לכל אחד שונה. יש אנשים שעדיף להם לרדת מהר, ויש אנשים שעדיף להם לבצע שינויים של Baby Steps - צעד אחד כל פעם. יש אנשים שעדיף להם לאכול ארוחת בוקר, יש אנשים שעדיף להם לדלג עליה. יש כאלו שעדיף להם לאכול כמויות גדולות של אוכל דל בקלוריות (לדוגמא ירקות), גם אם זה אומר "להתפוצץ", ויש כאלו שעדיף להם לצרוך כמויות קטנות של אוכל בעל ערך קלורי גבוה יותר. יש שעדיף להם לאכול אוכל בריא מאוד בלבד (רק אוכל "מלא" כמו לחם מלא, אורז מלא, קטניות וכו'), ויש שעדיף להם לאכול אוכל דיאטתי. כל אחד ומה שטוב לו. אם הייתה דרך אחת מושלמת לכולם - כל ממציאי הדיאטות למיניהם לא היו מרוויחים כסף על חשבוננו. עוד על כך - כאן.

אם יש לכם עוד מיתוסים ואמיתות אתם מוזמנים לשתף בתגובות. 
מקווה שנהניתם! עד הפעם הבאה...
אני.


יום שלישי, 1 בפברואר 2011

*ללמוד להגיד "לא"


אלא אם כן אתם חיים באיזו ביקתה נידחת על פסגת הר בודד בנאפלנד, כנראה שאתם נאלצים להתמודד מדי יום עם פיתויים בלתי פוסקים שאופפים אותנו מכל עבר.
אתם נוסעים בבוקר לעבודה, העז של yellow קוראת לכם לעצור ולשתות איזה קפה. ברור שיש מבצע כרגע על הדרך על קפה ומאפה, או 3 חטיפים במחיר מצחיק. מה, לא תקנו? אתם מורעבים, לא אכלתם מאתמול בערב.
הגעתם לעבודה, והחבר'ה במשרד מתחילים לצאת להפסקות כל 5 דק' ולקפוץ מחדר לחדר עם שלל נשנושים טעימים. גם על דלפק המזכירה יש עוגיות או סוכריות. וכמובן שהיום, באופן מיוחד (ואיכשהו כל יום הוא יום מיוחד כזה), יש לצילה/משה/דנה/ברוך יום הולדת. אז חוגגים עם עוגה. ובורקסים. ועוגיות. מה, לא תיקחו חתיכה קטנה "רק לטעום"?
בצהריים, בהפסקה שלכם, יש שלל מסעדות בסביבה שרק מציעות - טלפון מהיר ואנחנו אצלך עם ארוחה חמה וטעימה. אתם רעבים וכל החבר'ה במשרד מזמינים להם אוכל. מה, לא תזמינו?
בדרך חזרה, שוב ה"ילו" הזה, שוב כל מיני פלאפליות מכל עבר במבצעים. חישוב מהיר - זה זול ואין לי כוח להכין ארוחת ערב. 15 שקל ואני עם ארוחה שלמה ביד. זה פחות ממה שיעלה לי להכין עכשיו ארוחה שלמה בבית. וככה יהיה לי זמן לבלות עם בן הזוג שלי או עם הילדים, במקום להכין אוכל. למי יש כוח בכלל להכין אוכל אחרי העבודה... מה, לא נעצור?
ובערב תמיד יש איזה אירוע, תמיד יש (אצלנו היהודים) שלל חגים. תמיד הולכים לבקר את ההורים או החמים וגם שם - הפיתויים נמצאים בכל עבר. רק תקחו, רק תטעמו. אצל מי שיש ילדים, הפיתויים אולי אפילו גדולים יותר - הרבה יותר קל לקחת אותם למסעדת מזון מהיר. הם נהנים, יש שקט, הם מקבלים את מה שהם אוהבים ולא צריך עכשיו לשמוע את הילדה שלכם מתבכיינת שהיא לא רוצה נקניקיות או שהילד שלכם מעדיף עכשיו בכלל מלוואח על החביתה שהכנתם. וברור, שאחרי שהכנתם את המלוואח, הוא כבר לא ירצה אותו ואתם תמצאו את עצמכם אוכלים אותו במקומו. 
באורח חיים בריא, אנחנו צריכים ללמוד להגיד "לא!". כן, תמיד יהיו את האנשים הרזים (והמעצבנים, תודו) האלה שאוכלים את כל הפיתויים האלו ונשארים איכשהו רזים. אבל רבותיי, זה נדיר. ואולי הם בכלל אוכלים רק את הפיתויים ולא אוכלים אוכל אחר. יש גם כאלה. מה זה משנה איך הם עושים את זה, זה לא נורמלי ואתם לא יכולים לעשות את זה מבלי להפוך לבטטות כורסא ענקיות. 
איך אומרים "לא"? 
אין ספק שזה נורא נורא קשה. אולי אחד הדברים הקשים בדיאטה ובאורח חיים בריא. הרי תמיד יהיה את האחד שיחפור לכם - "נו, רק תטעמו. מה, הכנתי..... אתם לא תשמינו מזה שטעמתם קצת". אז טעמתם. פתחתם את תיבת פנדורה. משם, אתם תתחילו לטעום עוד משהו, ועוד משהו. ולפני שתשימו לב - הרסתם את השינוי שכל כך ייחלתם לו.
אין ספק, חלקכם מסוגלים להתמודד יפה ולחלקכם יש שליטה עצמית מדהימה. כזו שבה אתם באמת יכולים להחליט שעכשיו אתם טועמים ואח"כ לא. וזהו. החלטתם. לכם מגיע ח"ח, ללא ספק, אבל הפוסט הזה לא מיועד לכם, כי אתם יודעים כבר להגיד "לא". אתם יודעים להיות בשליטה. אז תעברו הלאה, או שתמשיכו לקרוא, מה שבא לכם ;-)
אני חושבת שהדבר הראשון שצריך להבין הוא - ששליטה עצמית ו/או כח רצון הם עניין של אופי. לרוב האנשים השמנים (לא אלו בעודף של 5 ק"ג, יקיריי) אין שליטה עצמית קבועה. כח הרצון חזק בהתחלה ונוטה לפוג בהמשך. אם היה להם שליטה עצמית וכח רצון, הם לא היו איפה שהם היום, מן הסתם. יש הרבה מומחים שסוברים שזו אחת הסיבות הראשונות שבגללן אנשים לא מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, או בכלל לא מצליחים בתהליך ההרזייה. שני אנשים כאלו שעולים לי בראש כרגע, לדוגמא, הם ד"ר פיל שכתב על כך באחד הספרים שלו, וג'יליאן מייקלס, המאמנת מ"לרדת בגדול" האמריקאי, לה יש אתר ובו היא מסבירה על דרך הירידה, איך להתמודד עם קשיים וכו'. גם OA, כמו שכתבתי כבר בעבר, אומרים את אותו הדבר - וותרו על כח הרצון.
אז רגע, איך אפשר להצליח בלי שליטה עצמית ו/או כוח רצון? זה נשמע כמו פרדוקס.
המומחים אומרים שזה לא עניין של כח רצון, זו החלטה. ברגע שלקחתם החלטה לשנות את חייכם, זה כל מה שאתם צריכים. ב- OA אומרים שאתם צריכים להאמין שלכוח עליון יש את השליטה, במקומכם.
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב מזה, בכל זאת חייבת להיות קצת שליטה עצמית וגם כשלוקחים החלטה עדיין יש עניין של שליטה עצמית וכח רצון.
הדבר הראשון, הוא עניין התמיכה. אין לי מילים כמה תמיכה יכולה לעזור בשעת הצורך, כשנדמה לכם שאין לכם כבר שום שליטה על השדון הקטן שיושב לכם על הכתף ומטיף לכם לאכול עוד ועוד. הידיעה שיש למי להתקשר, עם מי להתייעץ, יש מי שיגיד מילה טובה כשתספרו לו שהצלחתם להגיד "לא", היא עצומה בחשיבותה.
חשוב גם שהסביבה תהיה מודעת לתהליך שאתם עוברים. חשוב להגיד להם שיעזרו לכם עם ה"לא" הזה. כשאתם במשרד, שיהיה לפחות אדם אחד איתכם שיסמן לכם להיות חזקים ולהגיד לא. זה עוזר, המון. כשאתם לבד קל נורא להגיד לעצמכם : "נו, מה, כולם יאכלו ואני לא? מה זה משנה כבר, זה רק עניין שלי". כשיש מישהו איתכם הוא מחזיר אתכם למסלול. אם הסביבה שלכם תגדיל לעשות, היא גם תדע להרחיק את הנשנושים והשטויות ממכם ולא להציע לכם, אפילו לא לטעום. זה נכון גם לגבי המשפחה שלכם. 
כדי להגיד גם "לא", חשוב גם להבין עם עצמכם למה אתם רוצים לאכול באותו הרגע. שאלו את עצמכם שאלות מנחות - האם אני באמת רעב? / האם אכלתי בשעתיים-שלוש האחרונות? (אני לא רעב בכלל, הבטן עדיין מלאה) / האם אני בכלל צמא? (לשתות במקום) / האם אני משועמם? (ללכת לעשות משהו מועיל וכיפי)  וכן הלאה. טיפים דומים נמצאים גם בפוסט שלי על התמודדות עם בולמוסים, שמתאים לכל אחד שמרגיש שהשליטה ממנו והלאה. 
מצאו דרך לזכור למה אתם בתהליך מלכתחילה. אפשר גם לתלות תמונות של מודלים שלכם לחיקוי או שלכם עצמכם. עוד בנושא - תוכלו לקרוא בפוסט שלי על מוטיבציה. 
לסיום - להגיד "לא" דורש גם החלטה, וגם הרבה עבודה על עצמכם. ברגע שתסתכלו קדימה ותדעו לאן אתם הולכים ומה זה דורש מכם (בין היתר להגיד "לא"), הדרך כבר תהיה קלה יותר.
אני יודעת שיש מביניכם כאלו שלא מאמינים שצריך להגיד "לא" כל כך, ואין ספק כפי שאמרתי שיש אנשים שהדרך הזו מתאימה להם. לכל אחד יש דרך אחרת וזה מקובל לגמרי. דעו את הדרך שלכם ואני בטוחה שתצליחו.
דבר נוסף שחשוב לי להבהיר - אותו "לא" שאנחנו צריכים ללמוד להגיד, אינו חייב להיאמר בכל הזדמנות.  חשוב מדי פעם לפנק את עצמנו, אבל חשוב שזה ייעשה באופן מתוכנן ובמסגרת התפריט או הדרך שלנו, ולא בצורה לא מתוכננת. כשאנחנו לא מתכננים זה כאמור עלול לגרום לכדור שלג שהולך ונהיה גדול יותר ויותר, וצריך להיזהר מזה.