אני חושבת שהתמונה מדברת בעד עצמה. מצד שמאל - משקל נמוך יותר, אבל הגוף נראה רופס כי אחוזי השומן גבוהים. מצד ימין - משקל גבוה יותר בכ- 5 ק"ג, אבל הגוף נראה מצויין, מחוטב וכו'.
אני קודם כל מתנצלת שהבלוג לא כל כך פעיל. הורדתי את שעות האינטרנט שלי באופן דרסטי... במקום לשרוץ כאן בלילה, אני מעדיפה (סלחו לי) לקרוא ספר טוב ו... לישון :)
רציתי לעדכן אתכם בתהליך. מאז הפוסט האחרון, שבו סיפרתי על שבועיים-שלושה לא פשוטים שהיו לי, דווקא הולך לי מצויין. מבחינת תזונה אני אוכלת בריא ונכון, הצעד האחרון שהתחלתי לבצע הוא הורדה בכמויות. אני לא מקצצת בחצי נניח, אני לא עושה את זה באופן דרסטי.. אבל כשאני מכינה לעצמי אוכל, בהנחה וזה לא אוכל מאוד דל מבחינה קלורית (כמו סלט שמורכב ברובו מחסה, שאז אין מבחינתי בעיה של כמויות כרגע, ואני מרשה לעצמי להתפוצץ מירקות...), אני דואגת למלא את הצלחת פחות מבעבר. לדוגמא, אכלתי היום בצהריים אורז עם קציצות ברוטב עגבניות, וסלטים בצד. שמתי לי בצלחת בערך 2/3 אורז מהכמות שאני רגילה אליה.. להערתי משהו בסביבות כוס וחצי אורז. קציצות - בעבר יכולתי לשים לי בצלחת גם 4-5 קציצות... אחח... כמה שאני אוהבת לאכול עם העיניים.. אין סוף לגרגרנות. אז היום שמתי לי 2, והרבה רוטב. לא הגבלתי את עצמי עם הסלטים. אין לי ספק שזה עובד ואני גם מרגישה שהקיבה שלי הצטמצמה בגודלה, שאני שבעה מכמויות נמוכות מהרגיל. אין לי שום כוונה להגיע למצב של אכילה מועטה מאוד, אבל כן לכמויות בריאות, ובשאיפה לחלוקת צלחת של 1/4 פחמימות, 1/4 חלבונים ו- 1/2 ירקות (שגם הם פחמימות, אבל מי סופר).
מבחינת אימון, לפני שבוע סגרתי 3 חודשים בחדר הכושר. אני מבסוטה על עצמי שאין לכם מושג.. באמת שזה מרגיש כמו הישג אמיתי. אני בכושר טוב יותר היום משהייתי אי פעם... אולי מאז שהייתי ילדה עם אנרגיות בלתי נידלות. אתמול בחדר הכושר לקחו לי מדדים (ואני שמחה לבשר שירדתי גם באחוזי שומן וגם במשקל.. למרות שאני נמנעת ממדידות, היה נחמד לראות את זה. הירידה לא הייתה גדולה במיוחד, דרך אגב.. וזאת למרות שהסביבה בטוחה שירדתי פי כמה וכמה. מעניין. בכל מקרה, עידכנו לי את התוכנית בחדר הכושר, לתוכנית שנקראת "AB". לידע כללי, יש בד"כ 3 סוגי תוכניות (עד כמה שידוע לי), כאשר כל אות מייצגת אימון על קבוצת איברים. כך, למשל, תוכנית A היא תוכנית כללית שבה מבצעים אימון אנאירובי על כל קבוצות השרירים, באותו האימון. תוכנית AB, היא תוכנית שבה מחלקים את השרירים לשתי קבוצות - A - חזה, יד קדמית ורגליים. B - כתפיים, יד אחורית וגב. לשתי התוכניות מוסיפים גם אימון בטן כמובן. כל אימון מתמקד בקבוצה אחת בלבד. תוכנית ABC, מחלקת את הגוף כבר ל- 3 קבוצות.
בתוכנית AB, הכוונה היא שבכל אימון מתמקדים בקבוצת שרירים אחרת, כשהאידיאל הוא לבצע פעילות 4 פעמים בשבוע לפחות, ולהחליף לסירוגין בין קבוצות השרירים. לדוגמא - יום א' - A, יום ג' - B, יום ה' - A, יום ו' - B. במידה ויש שני ימים עוקבים, לא מבצעים את אימון הבטן.
למעשה, שינו לי את התוכנית מהקצה אל הקצה. הכירו לי 18 (!) תרגילים חדשים. הפעם אני מתחילה ב- 5-10 דק' אירובי בעצימות בינונית-נמוכה, בתור חימום. לאחר מכן מבצעת את התרגילים שניתנו לי, ולבסוף מסיימת עם 40-50 דק' אירובי שמתחלק כפי שבא לי על המכשירים השונים. כמובן בסוף כל אימון - מתיחות...
אני מפרגנת לכם את רשימת התרגילים, ואני אנסה למצוא גם סרטונים לחלקם. אציין שיש חשיבות לסדר התרגילים הפעם, בניגוד לתוכניות הקודמות.
קבוצה A A1 - רגליים - 1. מכרעים בהליכה עם החזקה של משקולות (2 ק"ג) - 3 סטים של 16 לכל רגל (כלומר 32 בסה"כ). (בוידיאו - רק מכרעים. במקום לעמוד במקום פשוט צועדים קדימה, תוך כדי החזקה של משקולות). 2. סופר סט של כפיפת ירך + פשיטת ירך, 3 סטים של 16 לכל רגל (בסרטון מראים מכשיר שמבצעים עליו פשיטת ירך. התרגיל דומה [לא מצאתי סרטון], רק שאני מחברת את הרגליים באמצעות רתמות למכשיר. פשיטת ירך הכוונה היא עמידה (ישרה, לא כמו בסרטון) ומשיכת הרגל אחורה כנגד המשקל, וכפיפת ירך - אותו הדבר רק שהרגל הולכת קדימה.)
A2 - חזה - 1. לחיצת חזה - 3 סטים, 16 חזרות (בוידיאו מראים את המכשיר ב- 0:41 לערך). 2. פרפר - 3 סטים, 16 חזרות 3. לחיצת חזה בשיפוע חיובי - 3 סטים, 16 חזרות.
A3 - יד קדמית 1. כפיפת מרפקים (מוט) - 3 סטים, 16 חזרות (בסרטון, התרגיל מופיע בערך ב- 0:30). 2. פטישים (יד-יד), 3 סטים, 16 חזרות לכל יד. (זהה לסרטון הקודם, רק שבמקום לעשות את התנועה עם המוט, עושים אותו בכל יד בנפרד, כשמחזיקים ישירות את החלק שמתחבר למוט (ללא המוט). כל סט - יד אחרת).
B3 - יד אחורית - 1. פשיטת מרפקים (יד-יד), 3 סטים, 16 חזרות לכל יד. (דומה לסרטון מבחינת תנועה היד.. רק שמבוצע ללא החלק המחובר למכשיר הפולי. מחזיקים ישירות את הפולי, ומבצעים את התנועה בכל יד בנפרד. בדומה לתרגיל הפטישים ליד קדמית, רק הפוך (משיכה כלפי מטה, ביד קדמית משכנו למעלה). 2. פשיטת מרפקים בהטיית גב, 3 סטים, 16 חזרות לכל יד.
אימון בטן וגב תחתון - 1. כפיפות בטן חופשי עם כדור בין הרגליים (בין הברכיים) - 3 סטים, 16 חזרות. בסוף כל סט נשארת סטטי 10 שניות ולאחר מכן 10 ניעות קטנות. 2. אלכסונים (פינגווין) + כדור בין הרגליים - 3 סטים, 16 חזרות. (כמו בסרטון, רק שהידיים מנסות להגיע מתחת לרגל, אל הרגל האלכסונית). 3. פשיטת גב בשכיבה - 3 סטים, 16 חזרות. (כמו בסרטון, רק ללא הפיטבול. בשכיבה מלאה על הבטן).
לא, אני לא מדברת על סקס, אני מדברת על ספורט. שבוע הבא אני סוגרת 3 חודשים של אימוני כושר, 3 חודשים לא קלים בכלל אבל מאוד מספקים. כתבתי כאן כבר לא פעם שיש ימים שאני מרגישה ממש טוב באימון... אבל אתמול היה משהו אחר.
מכירים את אלו שבתיכון (ואח"כ בצבא) מוציאים פטורים בשיעורי ספורט? לא בא להם לרוץ, הם מתעצלים.. אני לא מדברת על אלו שחלילה באמת יש להם בעיות רפואיות. תמיד היה אחד, או שניים או שלושה - שבזמן שכולם רצו, היו נחים בצד או לכל היותר עושים הליכה קלילה. אז זו הייתי אני. כשהייתי בתיכון הייתה ריצה של 1,500 מטרים בבגרות, כמדומני, או 2000.. לא זוכרת. ואני עשיתי במקומה הליכה. אף פעם לא רצתי, ואם רצתי הגעתי בין האחרונים. כשאני חושבת על זה, זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שבתור ילדה הייתי מאוד מאוד פעילה, הלכתי להרבה חוגים ספורטיביים, רכבתי על אופניים, על סוסים, היה לי סקייטבורד, רולרבליידס... הייתי בחוג של התעמלות אמנותית, ג'אז.. ומה לא. מתישהו בגיל ההתבגרות נהייתי עצלנית (ואז גם התחלתי לעלות במשקל).
אז אתמול, הגעתי בשעות הצהריים לחדר הכושר. בשבוע האחרון הגעתי יום כן ויום לא לסירוגין, ואף אחד מהאימונים האלה לא היה קל במיוחד. הייתי צריכה להילחם בעצמי, במוח שלי, שרצה להפסיק כל הזמן.. הייתי עייפה ומותשת. אתמול הגעתי עם אנרגיות טובות. עליתי על ההליכון והתחלתי ללכת. מהירות 4.5 קמ"ש. אחרי כמה שניות כבר העלתי ל- 5, ל- 5.5 ואח"כ ל- 6, שזו מהירות ההליכה שלי. התנגנה לה מוזיקה טובה בפלאפון שלי, וכשהסתיים השיר הראשון והתחיל השיר השני - Don't Stop the Party של Black Eyed Peas, היה לי כבר מצב רוח לרוץ. השעון הראה 6.30 דק' של הליכה, ופשוט התחלתי לרוץ. אני מוצאת שהשיר הזה ממש טוב לריצה. לא רק מבחינת הקצב, אלא גם מבחינת המילים שנותנות אחלה דרייב, לדוגמא:
I ain't gonna stop until I'm done (don't stop it)
I ain't gonna quit until I've won
Now baby don't you stop it, stop it
Now baby don't you stop it, stop it
Now baby don't you stop it, stop it, stop it
You can't stop us now...
מצאתי את עצמי רצה ורצה... בינתיים התחלף השיר לעוד שיר טוב, הסתכלתי על השעון וראיתי שאני רצה כבר 6 דק'. לאחרונה הגעתי למצב שאני רצה לכל היותר 7 דק' ואז מתעייפת (להזכירכם, כשהתחלתי בתהליך לא רצתי אפילו דקה, והליכה על 6 קמ"ש הייתה ממש קשה לי והובילה לכאבי שרירים מאוד חזקים ברגליים). ופתאום החלטתי עם עצמי שאני ממשיכה הלאה, אני ממשיכה לרוץ... מבחינה פיזית - הרגשתי שאני מסוגלת לעוד, מסוגלת ליותר.
חציתי את קו 7 דק', הגעתי ל- 8 דק' ואז התחלתי להרגיש את זה. קשה נורא להסביר הרגשות פיזיות במילים, אבל זה היה כאילו כל נשימה מכניסה איתה הרגשה טובה פיזית.. כמו Rush של סוכר, מכירים? אחרי שאכלתם עוגה מפוצצת סוכר ופתאום זה תופס אותך בכל הגוף... ממש כאילו לקחתי סמים. הרגשתי שיש לי עוד אנרגיה... פתאום עלה לי חיוך לא רצוני על הפנים. הרגשתי שאני פשוט יכולה לכבוש את העולם, פיזית.. שאני מסוגלת להכל! פשוט הכל!!!
נזכרתי איך אחי קנה לי את החולצה שלבשתי באותו היום, חולצה של נייק עם הכיתוב "RUN" עליה.. וכשהוא קנה לי אותה (כשהייתי בתחילת הדרך), חשבתי לעצמי שזה קצת מפדח ללכת עם חולצה של ריצה, כשבפועל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רצה, ואני בטח לא אגיע לזה לעולם...... והנה - אני רצה.
הגעתי ל- 10 דק' רצופות. צריך להבין, בשבילי זה משהו שמעולם לא עשיתי.. שלא חשבתי ולא דמיינתי שאגיע אליו.
ישר קפצה לי לראש התמונה של רוקי שמגיע לראש המדרגות המפורסמות, קופץ ומרים ידיים באוויר.... והרגשתי בדיוק ככה. הרגשתי הרגשת ניצחון.. אם לא הייתי באמצע חדר כושר ומסביבי עשרות אנשים, כנראה שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר - מרימה ידיים באוויר וצורחת!!! זו אכן, הייתה הרגשה פשוט אורגזמית. אין לי מילה אחרת לתאר את זה... לקחתי נשימה ארוכה פנימה והאוויר הרגיש כמו סמים, באמת..!
האטתי להליכה בחזרה של 5.5 קמ"ש , ואחרי שהסדרתי קצת את הדופק, העלתי שוב ל- 6.
הלכתי כ- 6-7 דק' לפני שהרגשתי את זה שוב. בד"כ אחרי שהייתי מגיעה למצב כזה, הייתי מרגישה שאני בקצה היכולת שלי ואח"כ לא הייתי מצליחה לרוץ שוב, לא מעבר ל- 4-5 דק' וגם זה עם פוש רציני. אז פתאום התחלתי להרגיש שבא לי לרוץ שוב. הגוף שלי רוצה את זה, פשוט רוצה. העלתי שוב את המהירות, ל- 7.5 קמ"ש (מהירות הריצה שלי, בשלב זה), ורצתי. השעון הראה בתחילת הריצה 24:30 מתחילת הריצה. אני בד"כ הולכת/רצה על ההליכון 30 דק', ואח"כ עוברת למשך 10 דק' למכשיר אחר, כי נמאס לי.
תראו מה קרה... הגעתי ל- 30 דק' (5.5 דק' ריצה), והרגשתי שבא לי עוד. אני לא רוצה(!) להפסיק. הקול הפנימי שבי סרב להאמין. אני?! העצלנית שאין לה כוח לקום מהספה?! אני?!?!? מה לעזאזל קורה פה?!
העלתי את השעון של ההליכון ל- 31 דק' (אני תמיד מתכנתת אותו ל- 30 דק' מראש). ואז ל- 32 דק'. ואז ל- 40. רצתי 8 דק' רצוף, ואז די הפסקתי מתוך מחשבה שאני אולי מאמצת את הגוף שלי יותר מדי, ולא כדאי להמשיך, אבל בהחלט יכולתי.
המשכתי עד שסגרתי 40 דק'.
מה אני אגיד לכם... זה היה פשוט מטורף. לראשונה, הבנתי למה אנשים נהנים מספורט. לא סתם הולכים וסופרים את הדק' אחורה, אלא נהנים! כנראה שזה משהו שצריך לעבוד בשבילו... וצריך לעבוד קשה.
אף פעם לא התמדתי כמו שאני מתמידה היום. גם אם הייתי מגיעה למצב של 3 חודשי ספורט (נדיר), זה היה תוך כדי הברזות תקופות והגעה למצב שאני עושה ספורט פעם בשבוע שבועיים... אבל אני במצב שאני הולכת 3 פעמים בשבוע וזה נהדר. אני מקווה שבעתיד יתאפשר לי להגיע יותר, 4 פעמים בשבוע ואולי אפילו 5 בבוא הזמן, אבל אני לוקחת את הזמן שלי וכרגע בכל מקרה אין לי אפשרות מבחינה לוגיסטית (קרי - בייביסיטר על הקטנה שלי).
אז רציתי לשתף ולהראות לכם נקודת מבט קצת אחרת. ספורט לא חייב להיות סבל, וכנראה שצריך להתמיד די הרבה זמן כדי פתאום להבין למה זה כל כך כיף. בעיניי, בהסתכלות אחורה, זה פשוט שווה את הקושי שבהתחלה. ברור לי שיהיו עוד ימים קשים, עוד ימים של חוסר מוטיבציה.. אבל אני בדרך הנכונה, ומעולם לא רציתי משהו יותר מזה. אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות בכושר, אני רוצה לכבוש את העולם. ויודעים מה? אני יכולה!
לסיום, עוד משהו קטן. אני נתקלת בהרבה אנשים (ונו, גם לי זה נוטה לקרות), שברגע שיש להם יום דפוק אחד, מבחינת תזונה בד"כ (אבל גם ספורט), בא להם להפסיק את כל התהליך. לפעמים זה אפילו עניין של שבוע שלם שלא הולך טוב.
ואז, אתם מכירים את המשפט - "די, לא הולך לי, דפקתי הכל וזהו".
אבל חשבתי לעצמי שבוע שעבר, וזה קצת כמו שאישה עם שיער ארוך תגיד - "אוף, השיער לא מסתדר לי היום! יאללה, נעשה קרחת"... :-P
אל תפסיקו, אין שום היגיון בלחזור אחורה.. בפעם הבאה אתם פשוט תצטרכו לעבוד קשה יותר, לא חבל? ;-)
כמו שחלקכם אולי שמתם לב, לא כתבתי פה לאחרונה... שלושת השבועות האחרונים היו פשוט נוראיים. או שאני הרגשתי לא טוב, או שהקטנה שלי הרגישה לא טוב, או שלא היה לי מי שישמור עליה (ולכן לא היה לי איך ללכת לחדר הכושר, וזה לא תירוץ).. ואז נכנסתי למעין מעגל דפוק כזה שבו המוח כבר מתחיל לחפש תירוצים למה לא ללכת, למה לחזור להרגלים קודמים... מצאתי את עצמי אמנם עדיין הולכת פעם-פעמיים לחדר הכושר בשבוע, אבל מבחינת תזונה התחלתי להפריז ולהרשות לעצמי הרבה יותר מהרגיל, היה לי איזה בולמוס או שניים.. התחלתי להרגיש עייפה, חסרת כוחות, עצלנית...
במהלך הסופ"ש החלטתי לנער את עצמי. הזכרתי לעצמי למה אני עושה את התהליך.. הרי ברור שאם חלילה אני אפסיק עכשיו - בפעם הבאה אני אצטרך לעבור את הכל מההתחלה.. הרבה יותר קל להמשיך מכאן, מהנקודה שבה אני כבר בתוך שגרה בריאה, גם אם בהתחלה שלה באופן יחסי, מאשר להתחיל עם אפס כושר, עם עוד קילוגרמים.. הרי ברור שלשם זה יגיע בשלב כזה או אחר, זה בלתי נמנע! אם אני אפסיק עכשיו אני פשוט אצטרך לחזור לשגרה הזו בשלב כזה או אחר, אז מה זה משנה? מעבר לכך, סחטתי (כן, סחטתי!) מחמאות מהסביבה.. חברים טובים הזכירו לי כמה השתנתי בתקופה האחרונה, איך ירדתי יפה (לא מזמן ירדתי מידה במכנסיים), איך הידיים מתחילות להתעצב, הבטן נהיית שטוחה יותר וכו' וכו'... התמיכה של הסביבה חשובה מאין כמוה, אסור לזלזל בה.
ומעבר לזה, נזכרתי כמה היה לי רע לפני, וכמה היה לי רע בשבועיים-שלושה האלה.. אמנם רק ניצנים של התחושה הנוראית הזו, של חוסר שליטה, אבל הניצנים האלו הספיקו כדי לנער אותי. מספיק. השבוע אין לי תירוצים, החיים שלי חזרו לשגרה - כולם בריאים (טפו טפו...), יש לי אופציה אמיתית ללכת לחדר הכושר, יש מי שישמור על הקטנה שלי... אז זהו. סיכמתי עם עצמי בתחילת השבוע, שזהו - אני חוזרת לחלוטין לשגרה, ואני הולכת 3 פעמים השבוע לחדר הכושר. אז היום, למרות שישנתי רע מאוד בלילה, ויכולתי לנצל את ה"בייביסיטר" על הקטנה שלי בשביל להמשיך לישון עוד - קמתי, התארגנתי והלכתי לחדר הכושר. זה התחיל לא משהו. עליתי על ההליכון והרגשתי חסרת אנרגיות.. אכלתי חטיף אנרגיה קטן לפני כן, שתיתי קצת מים, ואני בימים הנשיים שלי, והרגשתי פשוט רע. כולם מסביבי נראו מלאי אנרגיה לעומתי... אבל אמרתי לעצמי - קיבינימט, מה זה משנה.. העיקר שאני פה. ופשוט הלכתי והלכתי, שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת.. למרות שאני לא טיפוס רוחני (בלשון המעטה), התחלתי לדבר אל עצמי, ולומר לעצמי משפטים חזקים וחיוביים. הזכרתי לעצמי שאני חזקה. הזכרתי לעצמי איפה הייתי לפני חודשיים וחצי, שהליכה של 5 קמ"ש הייתה קשה לי מאוד, ועכשיו אני רצה 7-8 דק' רצוף. הזכרתי לעצמי שהקושי הוא נפשי ולא פיזי - הרגליים שלי והגוף שלי מסוגלים להכל, אם רק ארצה, אם רק אתן לגוף שלי את ההזדמנות להראות לי. הזכרתי לעצמי איך האנדורפינים משפיעים עליי כשאני מסיימת אימון, ופתאום אני כולי שמחה, מלאת אנרגיה... אני יכולה לישון ולהמשיך להיות עייפה, ואני יכולה לעשות משהו יעיל וגם להיות מאושרת אח"כ, אז למה לא? פתאום לפני ששמתי לב התחלתי ללכת בקצב יותר גבוה, ובשלב מסויים גם לרוץ. נכון, רצתי פחות מאשר הפעמים הקודמות. ואולי הלכתי קצת יותר לאט. אבל מה זה משנה? העיקר שעשיתי, שהלכתי, שהעלתי את הדופק, שהזעתי, התאמצתי.. שבחרתי בעצמי, בבריאות, באושר, ולא בעצלנות ושינה.
לכולנו יש ימים שלפעמים בא לנו ללכת לישון ולא לקום, בא לנו לברוח מכל המחויבויות, מהמטלות... ואפשר לפעמים לקחת כמה ימים כאלה של מנוחה, אבל צריך גם לעלות חזרה על הסוס ולהמשיך לרכוב. צריך לזכור למה אנחנו עושים את זה. בשביל הבריאות, בשביל הנפש, בשביל הילדים שלנו, בשביל שנוכל לעשות כל מה שרק נרצה. בשביל להעלות את הביטחון העצמי, בשביל להיות בכושר מעולה, בשביל להיראות מצוין, בשביל להרגיש סקסיים, חזקים, בשביל להרגיש שאנחנו יכולים לכבוש את העולם.
צריך לזכור - רוב הזמן הקושי הוא נפשי.. אפשר לכבוש את העולם, אם רק נרצה. אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הראשון, לחיות את החיים כפי שאנחנו רוצים לחיות אותם, כפי שאנחנו מדמיינים את עצמנו. אסור להיכנע ליצר הזה שפשוט רוצה לברוח, להתעצל, לאכול כל היום ולישון. מי כמוני יודעת, שחיים כאלה הם לא יותר קלים, הם לא יותר טובים, הם לא יותר בריאים. הם רק נראים נחמדים למראית עין, אבל הם לא. אין בהם שום דבר חיובי, פשוט כלום.
באחד משיטוטיי ברשת מצאתי סיפור שיכול לתת קצת השראה או מוטיבציה. מכיוון והאתר כתוב באנגלית, מצאתי לנכון לתרגם באופן חופשי את הסיפור בשבילכם:
ברנדי, בת 34, הייתה אם, רעיה, בעלת עסק והרבה חברים, אבל היא הרגישה ריקה מבפנים. הבן שלה נולד במאי 2005. יחד עם הלידה שלו, היא נכנסה לסוג של "שוק" מכל האחריות שנפלה עליה. היא לא הבינה איך היא אמורה להצליח להחזיק את הכל ביחד.. גם עסק, גם מטלות הבית, גם התינוק שצריך תשומת לב כל הזמן, שלא נדבר על הבעל שנדחק לאחור וחברים שאבדו בגלל חוסר תשומת לב. מצד אחד, היא נהפכה למאושרת שבנשים, בגלל היוולדו של טיי, הבן שלה, אבל מצד שני זה גרף מחיר אישי ממנה, מבחינת הרגלי האכילה. היא הפכה להיות עצובה מבפנים. בשלב זה היא שקלה כ- 65 ק"ג. המצב הזה נמשך מס' שנים, עד 2009. בינתיים היא העלתה עוד כ- 10-15 ק"ג, והגיעה למשקל של כ- 80 ק"ג. ברנדי מסבירה איך היא העלתה כל כך הרבה במשקל, במילה אחת - "תירוצים", כשהמרכזי הוא שהיא יותר מדי עסוקה. היא אכלה מקדונלדס לארוחת בוקר או שויתרה כליל על ארוחת בוקר, אכלה טאקו בל (רשת פאסט פוד של טאקו בארה"ב) לצהריים, וטייקאווי מ- applebee לארוחת ערב, כל יום. לא היה לה זמן להתאמן. היא הרגישה שאין לה זמן לנשום... תירוצים, תירוצים, תירוצים.
באותה תקופה היא נתקלה בחברה שלה, שעשתה בעצמה שינוי רציני מאוד, טרנספורמציה של ממש. גם היא ילדה תקופה קצרה לפני כן, והיא הורידה הרבה במשקל ונראתה מצוין. היא שאלה אותה מה "הסוד" שלה - כשהיא חשבה שהיא תוכל לרוץ לחנות כלשהי ולקנות את כדור הפלא שהיא בטח לוקחת. החברה שלה בשלב זה הכירה לה את המאמן האישי שלה, בחור בשם מיקה. ברנדי החילה להיפגש באופן קבוע עם המאמן האישי, ב- 5.1.2010. באותו בוקר היא בכתה וחשבה שהיא לעולם לא תוכל להתאמן ולהצליח. עם זאת, מיקה הצליח לגעת בה מבחינה רגשית. האימונים היו קשים מאוד ואינטנסיביים מאוד, אבל הוא דחף אותה להצלחה. הוא הזכיר לה כמה היא חזקה, ושהיא יכולה למשוך "עוד 5 שניות", והיא באמת הצליחה.
ביוני 2010 התהליך הגיע לסופו עם המאמן, היא הגיעה לתוצאות הרצויות. היא עדיין הייתה ממש חוששת מכל אימון - מ"קריעת ה***" שהיא עמדה לסבול, אבל כל פעם שהיא יצאה מחדר הכושר שלו היא הרגישה כאילו והיא יכולה לכבוש את העולם. היא המשיכה לעקוב אחרי התוכנית שלו, הוא נתן לה הנחיות והיא לקחה אותם מאוד מאוד ברצינות. הדיאטה הייתה מאוד קשוחה, אבל היא לא רימתה באוכל אפילו לא פעם אחת. אפילו לא ביס מעוגיה, או ליקוק של ציפוי של עוגה. אפילו לא שלוק משתייה מוגזת. היא עקבה אחרי תוכניות האימון שלו ופינתה זמן לעצמה כדי להתאמן ולשנות את חייה. היא הלכה בדרכו כי היא האמינה בו, והיא הצליחה.
את השינוי אתם רואים לבד. היא מספרת שהיא הפכה להיות אמא, רעיה, בעלת עסק וחברה טובה יותר. היא מספרת שהיא חזקה מבפנים ומבחוץ. שהיא נהנית מהיכולת לשלוט בחייה, כפי שהמאמן האישי לימד אותה. הנישואין שלה חזקים יותר מאי פעם, היא נהנית מלרוץ ולשחק בייסבול עם הבן שלה. לפני השינוי, היא הייתה מעדיפה לתפוס תנומה מאשר לשחק בחוץ. בעינייה זו מחשבה עצובה. היא גם מסוגלת לארגן את חייה בצורה טובה יותר, כי יש לה אנרגיות, כוח רצון ויכולת הכוונה עצמית. היא רוצה לתת השראה לאמהות אחרות שהיו תקועות כמוה. היא מספרת שיש תקווה, והיא מבטיחה שדיאטה (לדעתי במובן של תזונה נכונה פשוט) ופעילות גופנית ישנו את חייכם.
האמת שהתלבטתי אם להעלות את הסיפור הזה או לא. מצד אחד, זה באמת שינוי מדהים. תוך 5 חודשים היא עשתה שינוי מהקצה אל הקצה. לא שהיא הייתה שמנה במיוחד אי פעם, אבל היא כן הורידה כמעט 20 אחוז שומן, מ- 40~ ל- 20~, שזה המון, ואת השינוי אפשר לראות בתמונות.. אפילו קשה להאמין שזו אותה בחורה בגלל שהשינוי כל כך קיצוני. אין ספק ששינוי כזה מהיר עם תוצאות כאלו, דורש משמעת ברזל, הקפדה על תזונה מאוד מאוד נוקשה, וכמובן גם פעילות גופנית לא קלה. אני מורידה את הכובע בפניה על השינוי, אני חושבת שזה ראוי להערצה, אבל אני באמת מקווה שהיא הצליחה לשמור על השינוי הזה, שהוא שינוי די קיצוני. זה בהחלט לא מתאים לכל אחד ואחת, זה עניין של אופי. אני חושבת שמרבית האנשים לא יצליחו להחזיק בשינוי כזה לאורך זמן, הרוב זקוקים לשינוי הדרגתי ואיטי (ואני אומרת את זה גם על עצמי באופן אישי, אחרי שהתנסיתי בשתי השיטות). קשה לי עם הנוקשות הזו, של לא לתת ביס לעוגייה או לאכול חתיכת עוגה אפילו לא פעם בכמה זמן.. אני חושבת שלרוב האנשים זה יהיה רק עניין של זמן עד שיישברו, ואני אישית מעדיפה לשלב כל מיני מזונות אהובים ביום יום. לא כל יום, אבל בהחלט להנות מהם מדי פעם.
מה דעתכם? הייתם מוכנים לעבור שינוי כזה עם מאמן אישי? איזה מחיר הייתם מוכנים לשלם (לא בכסף, אלא מחיר אישי, ויתורים)?
אז.. היום סגרתי חודשיים (פחות יומיים, אבל מי סופר) מאז שהתחלתי ללכת לחדר הכושר, והגיע הזמן לעדכן את תוכנית האימונים שלי. בסה"כ לא השתנה יותר מדי. שינינו מטרות, את כמות החזרות בסטים, והתווספו 2 תרגילים חדשים: אירובי - 30 דק' הליכה בשילוב ריצה / אליפטי (בדגש על הליכה.. כשישנם 3 אימונים בשבוע, 2 מהם יהיו על הליכון, והאחרון יהיה על אליפטי), ועוד 10 דק' על מכשיר אירובי אחר לבחירתי. זה יכול להיות אליפטי מהסוג הקשה יותר (יש כמה סוגים), מכשיר "סקי", סטפר וכו'. הדגש הוא בעיקר על הליכה ויצירת שגרה נכונה לאימונים. בחודש האחרון הגעתי למצב שמתוך 30 דק', רצתי לסירוגין 7-8 דק'. למשל, הלכתי 8 דק', רצתי 3 דק', הלכתי עוד 6-7 דק', רצתי עוד 2 דק' וכן הלאה.
המטרה החדשה שאני אמורה להגיע אליה בסוף החודש הזה, היא שאני אוכל לרוץ 7-10 דק' רצוף.
לשם כך הורדתי מעט את מהירות הריצה. עד כה רצתי במהירות של 8-8.5 קמ"ש (ואין לי רגליים ארוכות, בלשון המעטה..), ועכשיו הורדנו את המהירות ל- 7.5. ההליכה היא במהירות של 6 קמ"ש.
לכך מתווסף כמובן אימון אנאירובי. התרגילים מהתוכנית הקודמת נשארו, מספר החזרות שונה:
12 דחיקות כתף - 3 סטים (הסרטון רק לדוגמא, יש הרבה מכשירים דומים). העלתי משקל (20 ק"ג)
12 סקווטים - 3 סטים, הפעם עם משקולות של 2 ק"ג שאני מחזיקה מכל צד כאשר הידיים נשארות מאונכות וישרות.
3 סטים של תרגיל הרמת משקולות לצדדים - הפעם במקום להרים ולהוריד, המטרה היא להחזיק את הידיים בתנוחה הזו למשך 15-20 שניות בכל סט. מנוחה בין הסטים - 30 שניות.
12 מכרעים, והחלפה בין הצדדים. 3 סטים כאלו, ללא מנוחה. (נראה לי שצריך לכתוב "מכרעים" עם אותיות קצת אחרות...המבין יבין. התרגיל הזה ממש קשה!!! בקושי הצלחתי לסיים. אני כבר מחכה ליום שבו הוא יהיה לי קל :)
ומבחינת הרגשה וכושר - אני חייבת להגיד שהחודש הזה הרגשתי שיפור משמעותי. נזכרתי פתאום כמה היה לי קשה באימונים הראשונים, אפילו ללכת 6 קמ"ש... הרגליים שלי כאבו שאי אפשר לתאר. סקווטים? לא הצלחתי לסיים כמעט סט אחד... ההרגשה פשוט השתנתה. הגוף מרגיש חזק הרבה יותר. יש לי הרבה יותר אנרגיות, ופשוט כיף לי. אני אפילו לא מאמינה לעצמי שאני אומרת את זה, כי לא חשבתי שאי פעם אגיע לשלב הזה, אבל באמת שכיף לי. אני מגיעה לחדר הכושר, וזה פתאום מרגיש לי כמו בית שני. המאמנים בחלקם כבר מכירים אותי, אני נתקלת באותם אנשים ומרגישה ממש חלק מהמקום. מעבר לזה, פשוט כיף לי באימונים... מי היה מאמין. כנראה שזה כבר הופך להרגל אמיתי. וזה, בעיניי, ההישג הכי גדול.
על הדרך אני מרגישה פיזית שהבגדים משוחררים הרבה יותר, הגוף נראה הרבה יותר טוב, יותר מוצק. אני מודה, עליתי על המשקל חד פעמית והוא לא זז הרבה. אבל מצד שני, מי שמכיר אותי ורואה אותי בטוח שירדתי לפחות 5 ק"ג אם לא יותר... כמו שכתבתי בעבר - אני חושבת שמדידת משקל היא מיותרת. הוכחתי לעצמי שוב כמה זה נכון... אמרתי את זה למאמן אגב, שהמשקל לא זז. אבל הוא רואה אותי כבר חודשיים ואמר לי בעצמו - המשקל לא צריך לעניין אותך. אני בעצמי רואה איך שהגוף שלך השתנה, את התעצבת והתחטבת וירדת הרבה. יכול להיות שהעלית מסת מים (מונח חדש שאני לא מכירה... כנראה שנפח המים בגוף יכול להשתנות? מעניין) וקצת מסת שריר, ובכל מקרה - מה זה חשוב. העיקר שהשגרה בריאה. וזה פשוט נכון.. כיף לי ולא משנה לי אם ירדתי X או Y, העיקר שאני נכנסת לכושר, אני מרגישה בריאה וחזקה, והגוף נראה גם יותר טוב, יותר חטוב ומעוצב. זו פעם ראשונה בחיי שאני מתמידה באופן מעולה כבר חודשיים. מבחינתי זה הישג מטורף...
חלק מהשירים נמצאים ברשימה בגלל קצב טוב ומוזיקה כיפית, חלקם בגלל המילים (נותנים מוטיבציה). אני בכלל ממליצה להוסיף גם שירים משלכם, שמדברים אליכם מסיבה כזו או אחרת. Shall we?
LMFAO - Party Rock Anthem
Deadmau5 - I remember (שיר ארוך, מצוין בעיניי להליכה/ריצה)
Deadmau5 - Ghosts n' stuff
Daft Punk - Harder, Better, Faster
ובגירסה חיה מהדיסק האחרון שלהם:
ובגירסה של קנייה ווסט - Kanye West - Stronger
David Guetta vs. Fergie - Getting over you
David Guetta - Memories
House of Pain - Jump around
Eminem - Lose Yourself
Pendulum - Watercolour
Black Eyed Peas - Pump It
Guns N' Roses - Welcome to the Jungle
מתוך הסרט רוקי: Survivor - Eye of the Tiger
ושיר הנושא של רוקי, כמובן: (Bill Conti - Gonna Fly Now)
Queen - Don't stop me now
Offspring - Hit that
Tim Berg - Seek Bromance
LMFAO - Sexy and i know it
Duck Sauce - Barbara Streisand
Neyo - Beautiful Monster
Michael Sembello - She's a Maniac
Club des belugas - Hip hip chin chin
Foo Fighters - The Pretender
Sir Mix-a-lot - Baby got back
MC Hammer - Can't Touch This
Madness - One Step Beyond
מוזיקה עם משמעות שתיתן לכם מוטיבציה
Journey - Don't stop Believin'
Kelly Clarkson - Stronger
U2 - Beautiful Day
Bruce Springsteen - Born to Run
ופשוט מוזיקה מסרטים וסדרות, שלי אישית נותנת המון המון כוח ומוטיבציה...
X-men (First Class) - theme
Game of thrones - Theme
כמובן שיש עוד עשרות שירים אם לא יותר, נתתי את האהובים עליי, ככה על קצה המזלג. אני מאוד אשמח אם תשתפו אותי ואחרים בתגובות עם שירים נוספים.
מזמן לא עדכנתי מה נעשה איתי. אז.. אני מודה, השבוע האחרון, מאז ערב חג שבועות, היה קטסטרופה מבחינתי. הרשתי לעצמי מראש לאכול מה שבא לי בערב שבועות, אז באמת "חגגתי". כרגיל אצלנו במשפחה, היה שולחן מלא בכל טוב, ולמרות שטעמתי "קצת" מכל דבר - ביחד זה יצא הרבה... אבל הרשתי לעצמי מראש, אז זה בסדר. הייתי בטוחה שיום אחרי, אני אחזור לשגרה הבריאה שלי, אבל עשיתי טעות פטאלית מבחינתי, ובגלל מחסור במקום במקרר אצל אמא שלי, לקחתי אליי כמה מטעמים מערב החג. זה גרם לי פשוט לוותר על הכנת אוכל בריא, ולאכול שאריות.. תוסיפו לזה ששלשום הייתה אצלנו שריפה צמוד לבית (כזו שלוקח כמה שעות טובות לכבות), שבאותו יום התחילו "הימים הכיפיים" (והנשיים משהו) שלי, שני דברים שגרמו לי לאכול אכילה רגשית ולטחון עוגת גבינה, ותקבלו כמה ימים רצופים של הרגלים גרועים.
הרגשתי גרוע. ממש גרוע. הגוף שלי ממש זעק וצעק שלא טוב לו. התחלתי להרגיש עייפה מהרגיל. נפוחה. כבדה. קרה לי משהו לא רגיל, מבחינתי, והוא שהרגשתי שאני חייבת לעשות ספורט. לא עשיתי כמעט שבוע, וזה אחרי שהתרגלתי ל- 3 פעמים בשבוע במשך חודשיים. הגוף שלי אותת לי שהוא פשוט צריך את זה.
הזכרתי לעצמי את כל מה שאני כותבת כאן, לכם. שעל כולנו עוברים ימים יותר טובים ופחות טובים. שלא משנה כמה זמן ייקח לי לעשות את השינוי המלא, העיקר שתהיה לי שגרה בריאה. זה לא ש"קלקלתי" לי הכל במשך הימים האלו. אני אמנם לא נשקלת, אבל אם נדבר במונחים של משקל - אני בטוחה שכמה שלא אכלתי, לא הרסתי לעצמי. כמו שלא מרזים ביום אחד, גם לא משמינים ביום אחד. וכמובן, שהזכרתי לעצמי את כל הסיבות שבגללן אני עושה את התהליך הזה, השינוי הכה חשוב הזה. אז אתמול בערב הצבתי לעצמי יעד אחד בודד - למחרת (היום) אני הולכת לחדר הכושר ויהי מה.
קמתי בבוקר, הייתי מאוד עייפה. לא ישנתי טוב בלילה. אני עדיין בימים ה"כיפיים" שלי, מה שגורם לי להיות יותר עייפה, יותר רגשית, ויותר זקוקה לאוכל מתוק. קבעתי שאני הולכת לחדר הכושר ב- 09:00 (אין לי את הפריווילגיה ללכת מתי שבא לי, בגלל שאני צריכה למצוא סידור לבת שלי). קמתי ופשוט לא הצלחתי להרים את עצמי מהמיטה. טיפלתי בקטנה שלי על המיטה, ויחד המשכנו לישון עוד קצת. 45 דק' אח"כ קמתי, והחלטתי - אני הולכת. שיהיה. רק ל- 20 דק' אפילו.. העיקר ללכת, לא להרוס את השגרה. הרי הכי קל להרים ידיים. ואם מבריזים פעם אחת, מבריזים עוד ועוד ועוד... וזה לא נגמר. ואכן, הלכתי.
ואתם יודעים מה? היה כיף. ממש כיף. חזרתי עם אנרגיות בשמיים, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה. המטרות שלי בימים אלה מאוד פשוטות - לאכול בריא, להימנע ממוצרי מזון מסוימים, וללכת 3 פעמים בשבוע לחד"כ. שבוע הבא אני אסגור חודשיים מלאים, שבהם באמת הצלחתי להיות עקבית וליצור לעצמי שגרה בריאה. השבוע הזה מבחינתי, הוא חלק משגרה של כל בן אדם. לכולם קורים ימים כאלה.
אגב, משהו נחמד ששמתי לב אליו - כשחשבתי על כך שאני חייבת לעשות ספורט ולאכול בחזרה כמו שצריך, אמרתי לעצמי בראש, באופן אוטומטי - "אני חייבת לחזור לשגרה". במילים אחרות, תראו איזה יופי - השגרה שלי נהייתה החיים הבריאים, ולא להפך. בעבר זה היה "לחזור לדיאטה" / "לחזור למשטר". תמיד זה היה שלילי, והשגרה הייתה הימים שבהם אוכלים לא בריא, לא עושים ספורט... פתאום השגרה היא כזו חיובית. כיף לי.
*לפוסט הבא, אני עובדת על פלייליסט לאימונים. אם יש לכם רעיונות/שירים אהובים אני אשמח אם תספרו לי עליהם. שיהיה המשך שבוע מצוין!
כולנו מכירים את הבעיה. אנחנו מתלהבים, אומרים "ממחר דיאטה!!!", נכנסים אליה במלוא ההתלהבות ובטוחים שהפעם זו הפעם, נוריד את ה-X ק"ג המיותרים, נהיה חתיכים, רזים, יפים ומאושרים.ואז, אתם יודעים מה קורה. אחרי חודש חודשיים במקרה הטוב, ואפילו שבוע במקרה הרע, נמאס לכם מסיבה כזו או אחרת. אתם מבריזים מהפעילות הגופנית שהתחלתם (אם בכלל), מתחילים לנשנש פה ושם, מפתיע אתכם בולמוס, אתם הולכים לחגיגת יום הולדת (של חבר או סתם במשרד) ואוכלים בורקסים, עוגות, או סתם פשוט מפריזים בלי סוף... תיק תק אתם חוזרים להרגלים הקודמים ו... זהו. "הלכה הדיאטה". או במשפט קצר שמסכם הכל "מיום ראשון - דיאטה!". איך פותרים את הבעיה?
הרי ידוע ש- 90% (!) מהאנשים לא מסוגלים לעשות שינוי אמיתי. הדיאטה אצלהם היא זמנית, או שהם מצליחים באמת להוריד במשקל אבל מעלים תוך תקופה קצרה את הכל, עם ריבית. לרובנו יש גם את הנטייה לחפש פתרונות קסם, כאלו שיאפשרו לנו לרדת מהר, בלי מאמץ. עד החתונה, עד אירוע, עד הקיץ בשביל הביקיני, רק עוד 5 ק"ג או הורדה מהירה של 30. העיקר שיהיה מהיר, בלי קושי. שנאכל (טעות מכוונת) להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, תרתי משמע.
אז קודם כל - בוא נשים את הקלפים על השולחן - אין פתרונות קסם. אם אתם חושבים שיש פתרון קסם כזה או אחר, אתם טועים. אם היה כזה, מי שהמציא אותו היה מולטי-מיליארדר by now. לא שמעתם על אחד כזה, נכון? כל פעם צצה לה איזו דיאטת קסם כזו או אחרת - HCG היא הפופולרית כרגע שגורמת להרבה באזז, בעיקר ברשת. אבל יש גם שלל כדורים, שייקים מיוחדים, דיאטות של כל מיני אנשים עלומי שם ומה לא.
מילות המפתח הן קודם כל - תיאום ציפיות ומטרות. אתם צריכים להבין מראש, שכדי לשמור על אורח חיים בריא (מה שרובנו מכנים "דיאטה"), צריך להיות מוכנים לעשות שינויים. שינויים אמיתיים, לא למשך חודש, חודשיים, למשך הקיץ או למשך שנה, אלא לכל החיים. כן, מרבית האנשים בשלב זה כבר ידלגו הלאה. זה ידוע בעולם הפסיכולוגיה - אנשים לא אוהבים שינויים, ולא מסתגלים טוב לשינויים, ולכן רובנו נכשלים. ההרגלים במוח שלנו טוויים (מלשון לטוות קורים) טוב טוב במערכות העצבים שלנו, ברשתות שלמות. כדי לשנות הרגל כזה או אחר, אנחנו צריכים לחזור עליו מספיק פעמים כדי שהמוח יטווה בשבילו רשת עצבים חדשה. למשל, אם אדם רגיל לחוות תסכול ואז המחשבה הראשונית שקופצת לו היא אוכל, זה אומר שיש רשת עצבים מיוחדת שנוצרה בשביל ההרגל הזה. כדי לעבור מתסכול למחשבה אחרת, צריך לחזור עליה המון פעמים, עד שהמוח יטווה רשת חדשה. במילים אחרות, זה בכלל לא פשוט ליצור הרגלים חדשים. זה באמת "הכל בראש", תרתי משמע.. הנה קטע מתוך הסרט "בליפ" בנושא (סרט מדעי מומלץ לכל אחד, אפשר למצוא גם עם תרגום לעברית). הקישור הבא הוא למביני אנגלית (החלק הרלוונטי נמצא כדקה מההתחלה):
עוד בעניין תיאום ציפיות ומטרות, וכתבתי על כך פוסטים שלמים שנמצאים במאמרים - חשוב מאוד בעיניי להבין מדוע אתם רוצים לשנות את אורח החיים שלכם, כלומר מהו המניע שלכם לשינוי, ומנגד לאן אתם רוצים להגיע, מהי המטרה שלכם בשינוי.
(לחצו על התמונה כדי להגדיל)
במילים אחרות, מי שהמניע שלו הוא להיראות טוב, רוב הסיכויים שהוא לא יצליח בשינוי אורח החיים לאורך זמן. המניע של מראה "לא מחזיק מים", ומשתנה מיום ליום. בעוד שאם המטרה שלכם היא להיות בריאים, אז לאורך זמן בכל מקרה הגוף שלכם ישתנה בהתאם, ואתם תתחטבו ותראו טוב יותר. כאמור כתבתי על כך פוסט שלם כך שאין לי כוונה להרחיב בעניין כרגע. כנ"ל לגבי הגעה למשקלים לא בריאים - לא תמיד להיות בריא פירושו להיות רזה מאוד. אידיאל הרזון שקיים בעולם הוא לא אידיאל בריא בהכרח. אם המודל שלכם לחיקוי הוא דוגמנית מורעבת, אתם בבעיה.
אגב מודלים לחיקוי, יש לנו בעיה רצינית כשזה מגיע לאורח חיים בריא. יש את אלו שמסתכלים על כל מיני סלבס כאלו ואחרים ורוצים להיות כמוהם, להיראות כמוהם. אם זה למשל מת'יו מקונוהי או ג'ניפר אניסטון, שניהם מאוד אתלטיים ונראים מצוין. לחלופין זה יכול להיות מישהו שהם מכירים אישית, מישהו שעושה ספורט 5 פעמים בשבוע, אוכל קצת ונראה פצצה.. יש את אלו שמסתכלים על תוכניות כגון "לרדת בגדול", שם "נורמלי" לעשות ספורט 5 שעות ביום גם כשאין לכם טיפת כושר, ולאכול בכמויות קטנות מאוד, שלא נדבר על כך שזה נורמלי שם להתבאס על ירידה של "רק" 2-3 ק"ג לשבוע... ויש את רוב האנשים, שפשוט סומכים בעיניים עצומות על אנשי מקצוע, ולא סתם, אלא דווקא על אנשי המקצוע הכי נפוצים - דיאטנים/תזונאים ומאמני כושר, שבונים תוכנית כושר ראשונית כשנרשמים לחדר הכושר. הבעיה המשותפת לכל המודלים האלו לחיקוי, היא שהם גורמים לנו לחשוב ולהאמין שאפשר לעשות שינויים בין לילה. הם גורמים לנו להאמין שאפשר ביום אחד להתחיל להיראות כמו מת'יו מקונוהי או ג'ניפר אניסטון. שזה הגיוני להתחיל לעשות ספורט ישר 5 פעמים בשבוע (אם לא 7), שזה הגיוני להתחיל מריצה, או להתחיל מהליכות ארוכות של שעתיים כל ערב, או בכלל לשנות את התזונה מהקצה אל הקצה, אחרי שהייתם רגילים לאכול אוכל מלא שומנים מזיקים ופחמימות ריקות. המודל שלכם לחיקוי צריך להיות אתם עצמכם. נכון, אנחנו תמיד מחפשים מקור להשראה, מישהו שיגרום לנו להאמין שגם אנחנו יכולים. כי מה, אם הוא הצליח, אנחנו לא? אבל הבעיה היא שכל אחד מאיתנו שונה. מה שמתאים לאחד, לא יתאים בוודאות לשני. הדעה (הנחרצת, יש לומר) שלי, היא ששינויים כאלו, שהם לכל החיים - צריכים להיעשות בהדרגה. רק כך אפשר להתמיד. צריך לזכור לפני הכל - יש לנו את כל החיים להתאמן. יש לנו את כל החיים לאכול בריא. לא יקרה שום דבר אם ניקח את הזמן. אם התהליך הזה ייקח גם שנה או שנתיים, עד שנגיע לנקודה שיהיה לנו טוב בה, נקודה של שגרה. הרי בכל מקרה השינוי הזה, אמור להוביל לשינוי הרגלים לכל החיים. אז מה ייתן לנו לחפש דיאטה זריזה, שאולי תעבוד במשך חודש, חודשיים או שלושה, אבל אח"כ נחזור להרגלים הישנים שלנו?
לכן זה הטיפ הכי חזק שלי - עשו הכל בצעדי תינוק. אני אחלק את זה לתזונה ופעילות גופנית:
תזונה:
נכון, רוב הדיאטנים פשוט יתנו לכם תפריט נורא משעמם ולא מגוון של אוכל שאתם בכלל לא רגילים לאכול. הגוף שלכם יגיב בשוק, והרבה פעמים ברעב מתמיד, כי הייתם רגילים לאכול 2500-3000 (לדוגמא) קלוריות ליום, שמכילות הרבה פחמימות ריקות, לא נגעתם בירקות או גבינות, אכלתם עוגות, עוגיות או ג'אנק פוד, ובעצם כל מה שהיה לכם בא, ופתאום יש לכם תפריט של 5-6 ארוחות ביום שהוא מאוד מוגבל ודל - ירקות, גבינות דלות שומן, לחם קל, בשר רזה, מעט פחמימות ופירות בודדים. נכון, דיאטן טוב ידע לתת לכם תפריט יותר מגוון ויותר מתאים לכם, אבל רובם פשוט יפילו עליכם את התפריט הקבוע. אלא אם כן בסה"כ הייתם רגילים לאכול את אותם מאכלים (ואז אני מאמינה שאין לכם מה לחפש בבלוג, כי אתם לא בדיוק השמן המצוי), התפריט הזה יהווה שינוי קיצוני מדי בשבילכם. הגוף לא רגיל לזה. הוא יתגעגע לסוכר. הוא יתגעגע לפחמימות, לשומנים, והוא יפעיל עליכם את כל המניפולציות שהוא מכיר ויכול. אומרים שהכל בראש, אבל גם לגוף יש מה להגיד, וזה יתבטא ברעב, מצבי רוח משתנים ועוד. הרבה פעמים, אם לא יודעים לאזן את התפריט נכון ולהכניס פה ושם גם מאכלים ש"אסור", בשלב כזה או אחר יגיע בולמוס. החסך של הגוף שלכם הוא חסך אמיתי. נכון, יש אנשים בודדים שיכולים להתמודד עם הקושי הזה, והם מסוגלים להחזיק ככה גם שנה או שנתיים, הם מתרגלים. אבל רוב רובם של האנשים - יקרוס בשלב כזה או אחר. מצד שני, אם תעשו שינויים קטנים מדי כמה ימים או שבועות, אתם תראו שהרבה יותר קל לכם להסתגל ולהתמודד עם השינויים. דוגמאות לשינויים אפשריים, כדאי לבחור ב2-3 ולא בכולם יחדיו:
להפסיק לשתות משקאות ממותקים, ולהתחיל לשתות הרבה מים (אפשר גם בתור התחלה משקאות דיאט, אך פחות מומלץ מן הסתם). ידוע אגב, שאדם שרגיל לשתות כל יום כוס (או בקבוק קטן, לא זוכרת בדיוק) של קולה, למשל, ויוריד אותה מהתפריט - יכול לקזז (או להוריד ממש) 2-3 ק"ג בשנה. רק מהשינוי הקטן הזה.
לאכול כמויות קטנות יותר. אותו אוכל, אבל כמות קטנה יותר. לדוגמא להגביל את האוכל לצלחת אחת קטנה, או לחלק את הצלחת ל- 1/2 ירקות, 1/4 פחמימות ו- 1/4 חלבונים. אופציה אחרת - להגביל כמויות לפי כמות מדודה, לפי העין/כוס.
לאכול לאט יותר, להניח את הסכו"ם בין הביסים. מוכח שאנשים שאוכלים לאט יותר, אוכלים פחות כי מאפשרים לגוף לאותת שהוא שבע, מה שלוקח זמן (כ- 20 דק'). רק מלהחליט שאתם מניחים את הסכו"ם כדי לאכול לאט יותר, אתם יכולים רק להרוויח.
להגביל מוצרים מתוקים כמו שוקולדים, עוגות ועוגיות, למשל לפעם בשבוע / פעם בשבועיים / כמות קטנה מאוד פעם ביום (כמו קוביית שוקולד, או מריחה של כפית שוקולד על פרוסת לחם קל בערב כקינוח).
לעבור בכלליות מפחמימות ריקות לפחמימות מרוכבות. למשל מאורז לבן לאורז מלא, מקמח לבן לקמח מלא. או לחלופין לעבור למשל מלחם רגיל ללחם קל.
להחליף מתוקים בפירות, ירקות או מעדנים קלים.
להחליט על קווים מנחים אם אתם אוכלים בחוץ בקביעות, למשל אם אוכלים מקדונלדס - לוותר על צ'יפס ולבחור בסלט ליד ההמבורגר. לא להגדיל את המנה. במסעדות - להגביל מנות מסוימות שמנות מאוד (למשל פסטות בשמנת).
להחליט על 2-3 מזונות שמהם אתם מעדיפים להימנע, לדוגמא גבינה צהובה, או מאכלים מטוגנים בשמן עמוק.
להמעיט בשתיית אלכוהול.
לאכול לפחות ירק אחד בכל ארוחה.
לבשל פעמיים בשבוע (לאנשים שלא מכינים לעצמם אוכל בכלל).
וכו' וכו'...כמובן שהכל תלוי בכם ובהרגלים שלכם. כל אחד והנקודות הקשות שלו. יש כאלו שהבעיה שלהם היא מתוקים, וצריך להתייחס לזה בנפרד, ויש כאלו ששוקולד בכלל לא ידבר אליהם והבעיה שלהם היא כמויות האוכל. ויש כאלה (כמוני), שהבעיה שלהם היא הכל מהכל. פשוט הרגלים גרועים - כמויות גדולות מדי, אוכל לא בריא ולא נכון, הרבה פחמימות ריקות, מתוקים, אכילה מרובה בחוץ וכו'.
בגדול, יש הרבה שינויים אפשריים, ובמקום לצפות ממכם "לעכל" (בחירת מילים שנונה..) את הכל ביחד, תבינו שזה שינוי משמעותי והוא הולך לקחת זמן. תנו לעצמכם את הזמן היקר הזה, להסתגל, ללמוד מחדש.
נכון, בהתחלה אולי לא תראו תוצאות כל כך מהר, אבל לאט לאט לפי הזמן שמרגיש לכם נכון, תוסיפו עוד שינוי ועוד שינוי, ולבד תראו שהרבה יותר קל לכם ונכון לכם. צריך גם להיות אמיצים, במובן זה שהסביבה (בעיקר זו הישראלית), תיטה לבקר אתכם על הבחירה שלכם. מבחינת הרבה אנשים, דיאטה זה הכל או לא כלום. מצפים ממכם או לרדת מהר, או שיתאכזבו מכם. אז תזכרו - אתם עושים את השינוי הזה אך ורק בשביל עצמכם, וזה לא משנה מה הסביבה חושבת או אומרת עליכם. חשוב רק שאחת ולתמיד, באמת תצליחו בשינוי הזה. וזה ממש לא משנה אם זה ייקח גם שנה או שנתיים.
פעילות גופנית:
כתבתי על כך קצת בפוסטים על שגרת האימונים שלי, אבל אני רוצה לחזור על זה גם כאן. אני טיפוס שאוהב אתגרים, ותמיד כשהתחלתי "דיאטה" ויחד איתה פעילות גופנית, עשיתי את זה בצורה די קיצונית. זה אומר להירשם לחדר כושר, להגיע 3-5 פעמים בשבוע, לבצע אימון אירובי שנמשך 45-60 דק', ואחרי זה עוד אימון אנאירובי שכלל איזה 7-8 תרגילים. לחלופין להגיע לחוגים כאלה ואחרים, ללכת לרכב על אופניים.. זה בכלל לא משנה. מה שחשוב הוא שכל הסיפור היה לוקח שעתיים כל פעם, גם אם זו הליכה בחוץ. זה תמיד היה יחסית דרסטי, ותמיד העלתי את רמת הקושי מהר מדי. כל זה אגב, הרבה פעמים בתמיכה של אנשי מקצוע, שנוהגים לזרוק מתאמנים ישר למים העמוקים. הייתי מתמידה ואז היו ימים של "זמן נשי", או סתם כאב ראש, או מבחן באוניברסיטה או סתם מוקד לחץ, ולא הייתי יכולה להגיע. הפעם הבודדת הזו, תמיד פתחה לי מעין "תיבת פנדורה". מצאתי לעצמי תירוץ אחד, בפעם הבאה גם אמצא לי עוד אחד. אני עייפה מדי / לא מרגישה טוב / יש לי יותר מדי דברים לעשות וכן הלאה. הברזה אחת מובילה להברזה נוספת, ואין מה לעשות - כשלא מצליחים לשמור על שגרה, לא מתמידים. "למי בכלל יש כוח להתלבש, להתאמן איזה שעתיים, אח"כ עוד להתקלח... והגוף, כשהוא לא בכושר, מרגיש עייף. וכואב. וזה לא כיף, ומשעמם... והשרירים תפוסים... אז עזבו אותי, עדיף לשבת מול הטלוויזיה ולנוח, אני אלך מחר.... " מוכר? הבעיה היא, כמו בתזונה, שאנחנו קופצים מהר מדי לעולם הספורט ומנסים להנות ממנו כמו אנשים שכבר נמצאים בכושר, אבל בלי שיש לנו שום הכנה מוקדמת. אתם חושבים שהחבר שלכם שהולך 5-7 פעמים בשבוע לחדר כושר, התחיל משם? או שג'ניפר אניסטון סתם ביום בהיר אחד התחילה לרוץ על החוף (תחביב ידוע שלה)? לא. זה משהו שצריך לבנות בהדרגה. אם אתם ישר קופצים למים העמוקים, הגוף שלכם לא יתמודד טוב, וכמו עם התזונה, גם כאן המוח שלכם כבר ידע להפעיל עליכם מניפולציות נבזיות.. ולרוב הוא ינצח. כי זה פשוט לא הגיוני להתחיל מאימונים מפרכים, גם אם בסופם של אימונים בודדים כאלו הרגשתם על פסגת העולם כי השגתם משהו. ההסתכלות, בעיניי, צריכה להיות לטווח הרחוק. איך אני מגיעה למצב שבו אני נמצאת בשגרה אמיתית של פעילות גופנית? שבו אני קמה 3 פעמים בשבוע והולכת לפעילות הספורטיבית האהובה עליי, שבו אני נמצאת בכושר אמיתי? המטרה היא לא לצלוח אימונים במשך חודש או חודשיים, או אפילו שנה שעליה התחייבתם בחדר הכושר. המטרה היא להגיע למצב שבו אתם תתאמנו כל חייכם. כי זה השינוי המיוחל. לא שנה, לא שנתיים, כל החיים. אז מאמן חכם שפגשתי בחדר הכושר הנוכחי שלי, בשם שי, אמר לי משפט פשוט - יש לך את כל החיים להתאמן. עזבי, תתחילי בקטן. מה זה אומר בקטן? זה אומר קודם כל ליצור שגרה של הגעה בכלל לחדר הכושר, ושל שיפור סיבולת לב ריאה. זה אומר קודם כל להתחייב עם עצמי, להגיע לפחות 3 פעמים בשבוע ולבצע פעילות אירובית. זה יכול להיות חצי שעה, או ארבעים דקות, אבל חשוב גם מאידך לא להגזים ולהתחיל משעה שלמה, וגם לא לעשות איזה 10 תרגילים אנאירוביים. בשביל זה גם אין לאף אחד מכם תירוצים (אני אשמע כמו תקליט שבור, אבל גם לזה יש פוסט....). אל תשתגעו. הוא גם בדעה (ואחרי שהרהרתי בנושא זמן מה, אני מסכימה איתו לחלוטין), שהשלב הראשון צריך להיות ליצור שגרה של פעילות אירובית מספר פעמים בשבוע (לא 5 פעמים, אלא 2-4), להתחיל נטו מהליכה/אליפטי, ולא מהגעה לחוגים. הסיבה היא שאנחנו מנסים ליצור איזושהי שגרה. בהתחלה זה לא כיף כל כך, זה נכון וידוע. עד שהגוף מתחיל להסתגל ולשתף פעולה, ופתאום משתחררים אנדורפינים וכל העסק נראה הרבה יותר נחמד. מעבר לכך, חוגים תקועים בשעות מסוימות, ויהיה לכם הרבה יותר קל לתרץ למה אתם לא הולכים, כשהשעה מקובעת. כשזה בסה"כ הליכה, אין לכם תירוצים לעצמכם - אתם יכולים לעשות את זה בכל שעה, גם אם זה ב- 3 בלילה. הליכה, להזכירכם, לא עולה כלום, רק צאו מהבית ולכו. גם אם זה "רק" 20 דק' או אפילו 500 מטר, לכו. העיקר ללמד את המוח והגוף שגרה חדשה, הרגלים חדשים. אתם יכולים לצרף 3-4 תרגילי אנאירובי אבל אל תגזימו, כדי שהאימון יהיה קליל ולא כזה שתחששו ממנו, מהעומס שלו.
בהמשך אתם תתחילו להרגיש לבד שהכושר שלכם משתפר, שהגוף שלכם פתאום דורש את הוצאת האנרגיות הזו, לצורך קבלת אנרגיות מסוג אחר.. שאתם פתאום נהנים, שאתם רואים לאט לאט את הגוף משתנה.
חשוב - אל תצפו לתוצאות מהירות! כאמור, זו לא הדרך. תוצאות מהירות יובילו להפסקת התהליך, רוב הסיכויים הם שלא תצליחו להתמיד לאורך זמן. זה אומר גם שכדאי לכם להזניח את המשקל ומדדים אחרים, ופשוט לחיות את החיים. כתבתי פוסט בעבר על הסיבה למה משקל הוא לא מדד יעיל לבדיקת מידת ההצלחה בדיאטה, ואמנם שם המלצתי כן למדוד היקפים או אחוזי שומן, אך בשלב ראשון - אני חושבת שכדאי רק לקחת מדדים ראשוניים ואח"כ פשוט לחיות את החיים בדרך החדשה שלכם, צעד אחרי צעד. השלב הראשון נועד להשיג שגרה מסוימת ולא לקבל תוצאות מהירות. התוצאות יגיעו בהמשך, הן יהיו מעין "תופעת לוואי" של השינויים שביצעתם.
בשלב הבא, תוכלו להוסיף עוד שינויים (כפי שמרגיש לכם נכון, אין כאן תשובה נכונה ואין הנחיות ברורות, כל אדם לגופו, רק תיזהרו מהטלת קושי רב מדי על עצמכם), לבחור בפעילות גופנית חדשה (אחרי שתרגישו שהשגתם שגרה בריאה), להוסיף תרגילי אנאירובי וכו'.
בסופו של יום, צריך הרבה סבלנות. צריך תמיכה מהסביבה, וצריך בעיקר אומץ. אומץ ללכת בדרך אחרת, קצת שונה, כזו שהיא לא "זוהרת", מושכת... הרי אתם לא תראו בד"כ כתבות על אנשים ששינו את אורח חייהם, "סתם" ככה בעקבות שינוי עצמי. תמיד זה צריך להיות בגלל שיטה מסוימת, דיאטה מסוימת... הפרסום עיוור אותנו, כשהתשובה שאנחנו מחפשים תמיד נמצאת מתחת לאף שלנו. סבלנות. מידתיות. לקחת דברים לאט.. ומתוך רצון אמיתי, מתוך החלטה שלמה. זה לא יהיה קל, וצריך להיות מוכנים שהחיים שלנו ישתנו, ולקבל בידיים פתוחות את השינויים, כל אחד בעיתו. אבל בסוף אתם תודו לעצמכם.
*לקוח מ- Pinterest
חשוב לי לציין שכל מה שכתבתי בפוסט (כמו בכלל בבלוג), מתייחס לניסיון האישי שלי, ולסיפורים אישיים שאני מכירה. אין לי ספק שיש מקרי הצלחה מיוחדים בזכות כל מיני שיטות, אבל הם בד"כ נדירים מאוד ולכן בעיניי הם לא רלוונטיים. בכל מקרה זה לא משנה איך - העיקר שתהיו בריאים, תאהבו את הגוף שלכם, תהיו שמחים ומאושרים. זה הכי בנאלי, אבל אלו הדברים החשובים בחיים.
